סמואל בארבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמואל בארבר. צלם: קרל ון וכטן

סמואל בארבראנגלית: Samuel Barber) ‏(9 במרץ 1910 - 23 בינואר 1981) היה מלחין אמריקאי.

בארבר נולד בווסט-צ'סטר שבפנסילבניה, למשפחה מוזיקלית: אמו הייתה פסנתרנית ואחותה זמרת אלט מפורסמת. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל שש, את יצירתו הראשונה כתב בגיל שבע ובגיל 12 כבר שימש כנגן עוגב בכנסייה המקומית. בגיל 14 התקבל למכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם למד פסנתר, שירה וקומפוזיציה. שם גם פגש את ג'אן קרלו מנוטי, לימים שותפו לחיים וליצירה (מנוטי כתב את הליברית לשתיים מהאופרות שהלחין).

בגיל 23 כתב בארבר את יצירתו התזמורתית הראשונה: האוברטורה "The School of Scandal", שביצעה תזמורת פילדלפיה. בשנת 1936 כתב רביעייה לכלי מיתר ובשנת 1938 עיבד את חלקה השני לתזמורת כלי מיתר רחבה תחת השם "האדאג'ו לכלי מיתר". גרסה זו הייתה ליצירתו המוכרת ביותר וכן ליצירה האמריקנית הראשונה שבוצעה על ידי המנצח ארטורו טוסקניני.

בהשפעת דודתו הזמרת וכבעל הכשרה בשירה בעצמו, הרבה בארבר לכתוב יצירות ווקאליות, מהפופולריות ברפרטואר הקלאסי של המאה ה-20. גם את האדג'ו הידוע לכלי מיתר עיבד למקהלה מעורבת בת שמונה קולות. פרט לכך כתב מספר אופרות, יצירות לכלי סולו ותזמורת (ביניהן לכינור, לצ'לו ולפסנתר), יצירות לפסנתר סולו ולהרכבים קאמריים שונים.

בארבר זכה בפרסים רבים על יצירתו, ביניהם שלושה פרסי "פוליצר" בשנים 1935, 1936 (על הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת) וב-1958 (על האופרה "Vanessa"). יצירותיו בוצעו על ידי רשימה ארוכה של אמנים ידועי שם, כמו ולדימיר הורוביץ, מרתה גרהם, ארטורו טוסקניני, ג'ון בראונינג, ג'ני טוראל ואלאנור סטבר.

כמעט בכל יצירותיו של בארבר ניתן להבחין בקו מלודי אחד לפחות ברור ודומיננטי, לכן הוגדר לעתים כ"נאו-רומנטיקן", אולם ניתן לזהות בהן גם השפעות קלאסיות ומאפיינים מודרניים ודיסוננטים בסגנון סטרווינסקי. סגנונו היה אקלקטי וקשה לאפיון: הוא לא ייסד אסכולת כתיבה חדשה, לא דבק בסגנון מסוים, נמנע מלהיקלע לוויכוח הנפוץ בזמנו בעולם המוזיקה – סטרווינסקי (מוזיקה טונאלית) לעומת ארנולד שנברג (מוזיקה אטונאלית) – וככזה משך אליו אש מבקרים וקולגות. בשנת 1966 הועלתה הופעת הבכורה של אופרה שכתב – "אנטוני וקלאופטרה" – בטקס פתיחת האודיטוריום של בניין המטרופוליטן אופרה במרכז לינקולן לאמנויות הבמה. האופרה ספגה ביקורת קשה וסימנה את בארבר כמלחין ש"אינו רלוונטי לתקופתו". לאחר מפלה זו מיעט בארבר לכתוב ויצירותיו האחרונות זכו להתעניינות מועטה בלבד.

האדאג'ו לכלי מיתר (אופוס 11)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדאג'ו לכלי מיתר נכתב במקור כפרק שני ברביעייה לכלי מיתר, אך תוך זמן קצר עובד על ידי בארבר לתזמורת כלי מיתר רחבה, וזו גם גרסתו המוכרת. מאוחר יותר עיבד את היצירה למקהלה מעורבת בת שמונה קולות כקטע "Agnus Dei".

המבנה הכללי של היצירה ואופן התפתחותה כמוהו כקשת רחבה: פתיחה חרישית, התפתחות הדרגתית עד לשיא במרכזה לערך, ודעיכה איטית עד לסיום חרישי כמו בפתיחה. בארבר בנה את נושא היצירה המתמשך כולו בטכניקת הסקוונצות, שבה קבוצת תווים או רעיון מלודי קצר חוזר על עצמו מעט גבוה או נמוך יותר בכל פעם. בהיותה טכניקה בסיסית ונפוצה, נמנעים מלחינים מלעשות בה שימוש מופרז, בעוד בארבר בחר לבסס יצירה שלמה עליה, תוך שהוא מצליח לשמור על מתח וריגוש לכל אורכה (9-10 דקות).

בהיותה יצירה בעלת מבנה פשוט, נעדרת טכניקה חדשנית או מורכבת, וחסרת כל תפנית מפתיעה בהרמוניה או בקו המלודי, קשה להצביע על סוד קסמה. למרות זאת נחשב האדאג'ו לכלי מיתר לאחת היצירות המוכרות והאהובות לביצוע בקונצרטים (גם בגירסתו הקולית) ובקולנוע. בין השאר הוא מושמע בפסקול הסרטים "פלאטון", "איש הפיל", "אל נורטה" ו"השמן של לורנצו". כמו כן הפך האדג'ו להמנון הבלתי רשמי של ארצות הברית לימי אבל, והושמע עם מותם של הנשיאים רוזוולט וקנדי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]