מזונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מזונות הוא תשלום המתקיים במשפחה שבה בני הזוג נפרדו, ובמסגרתו חייב אחד מבני הזוג (בדרך כלל הגבר) בהשתתפות בכלכלתם של הילדים שאצל בן הזוג האחר, ולעתים גם בהשתתפות בכלכלתו של בן הזוג האחר. חובת תשלום המזונות מתקיימת בעקבות גירושים, בעקבות פרידה שלפני גירושים, וגם במקרה של הורות ללא נישואים.

מזונות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזונות לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענייני נישואים וגירושים נעשים בישראל לפי דתם של בני הזוג, ובהתאם לכך גירושים של יהודים נעשים לפי המשפט העברי, מוסלמים לפי הדין המוסלמי ונוצרים לפי הדין הנוצרי.

החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959, קובע כי שני ההורים חייבים במזונות ילדיהם, ללא קשר למקום מגוריהם של הילדים, כל הורה על פי הכנסתו הכוללת מכל מקור שהוא. כלומר, מי שמרוויח יותר משלם חלק גדול יותר ממזונות הילדים ומי שמרוויח פחות משלם חלק קטן יותר. אלא שחוק זה, מעבר לעובדה שאינו מגדיר את אופן קביעת סכום המזונות, חל רק על אחוז קטן מאוכלוסיית ישראל הנחשבים חסרי דת. שאר האוכלוסייה כפופה בנושא המזונות לכללי הדת אליה הם שייכים. עם זאת, השימוש בחוק זה עומד בבסיס הכיוון האזרחי אליו פונים דיני המשפחה בשנים האחרונות.

על-פי המשפט העברי כפי שהוא מייושם בבתי המשפט בישראל, על האב מוטלת החובה הבלעדית לזון את ילדיו עד גיל 15, גם אם שכרה של האם גבוה משלו וגם אם הוא חסר כל (מצד הדין האב מחויב במזונות ילדיו עד גיל 6, אלא שתקנות הרבנות הראשית הרחיבו את החובה שבדין‏[1]). מגיל 15 מוטלת חובת המזונות גם על האם וגם על אב מדין צדקה, אולם בפועל בתי המשפט ממשיכים להשית את דיני המזונות על האב בלבד גם כשמדובר בילדים מעל גיל 15 ואף אינם נוהגים להפחית בדמי מזונות אלה, על אף שכעת מדובר בדיני מזונות מדין צדקה. עם זאת קיימת בהלכה שיטה שוויונית יותר (שיטת הר"ן) לגבי חלוקת נטל מזונות ילדים בין הורים, אך היא כמעט ואיננה מיושמת בבתי המשפט ‏[2].

מאז כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973, מופעל עקרון איזון המשאבים, והרכוש מתחלק בין ההורים בצורה שווה אלא אם כן נעשה הסכם ממון שקבע אחרת. חוק זה חל גם על בתי המשפט למשפחה וגם על בתי הדין הרבניים, וסעיף 13 בחוק יחסי ממון קובע שכדי להשפט על פי חוקי ההלכה צריכים שני בני הזוג לבקש זאת במפורש. אך במקביל לא הוכנס סייג זה לחוק המזונות וכך יוצא שבעוד שהרכוש מתחלק באופן שווה בין ההורים והכנסתו של האב קטנה, נותר על כנו החיוב המוחלט המוטל על האב לזון את ילדיו.

מצב זה של חיוב בלעדי של האב בדמי מזונות, ללא התחשבות במצבו הכלכלי הביא לכך שפעמים רבות נפלה האחריות למזונות בסופו של דבר על ביטוח לאומי ובנוסף גרם הדבר לריבוי התדיינויות משפטיות.

על מנת לתקן את המצב הזה הוקמה - 5 ביוני 2005 ועדת שיפמן על ידי חיים רמון בעת שכיהן כשר המשפטים. ועדת שיפמן ניסתה לגבש נוסחה מתמטית המבוססת על שני מרכיבים עיקריים: הכנסות כל אחד מן ההורים, וחלוקת הזמנים המתקיימת בין ההורים ובאמצעות כך לפשט את פסיקת מזונות. מתוך נקודת המוצא ששני ההורים צריכים לשאת באחריות משותפת לילדיהם, טיפולית וכלכלית.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת שיפמן


באוגוסט 2013 יצר השופט בבית המשפט לענייני משפחה, יהורם שקד, תקדים משפטי, כאשר פסק בתיק מזונות שבנסיבות של משמורת משותפת כאשר הכנסתה של האם משתווה להכנסתו של האב ואף עולה עליה, אין הצדקה לחיוב האב במזונות‏[3]

על אף שהחובה למזונות הינה כמעט מוחלטת, ילד עשוי לאבד את זכותו למזונות, או שמזונותיו יצומצמו, אם הוא מוכרז כילד "מורד", קרי יחסו אל האב מזלזל, מעליב , תוקפני ולחלופין הוא מסרב להתראות עמו. בית המשפט יכריז על ילד כמורד רק אם השתכנע שלא נפל פגם בהתנהגות האב, כגון שהאב לא התנכר לילד תקופה ממושכת בעצמו, או לא נהג בו בכל דרך אחרת שהביאה את הילד להתייחס אליו באופן הזה וכי האב עשה כל שביכולתו על מנת לפייס את הילד ולחדש את הקשר עמו. הכרזה על ילד כמורד הינה נדירה ביותר, לרוב יעדיף בית המשפט להפנות את הילד לטיפול לשיקום יחסיו עם האב.‏[4]

מזונות מעל גיל 18[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), 1959 קבע חובת מזונות כל עוד הילד הוא קטין, כלומר עד הגיעו לגיל 18. במדינת ישראל אשר בה צעירים עם הגיעם לגיל 18 הולכים לצבא ולפיכך אינם יכולים עדיין לפרנס את עצמם, נוצר צורך בהארכת התקופה. בתחילת העשור הראשון של המאה התקבלה פסיקה בבית המשפט העליון, שחייבה אבות התשלום דמי מזונות לילדיהם עד תום שירותם הצבאי, או הלאומי בסך של שליש מדמי המזונות המקוריים. פסיקה זו חלחלה לבתי המשפט לענייני משפחה , בתי הדין הרבניים ולהסכמי גירושים[5] בהמשך הורחבה ההלכה גם לילדים הלומדים בכיתות י"ג, י"ד, או למסלולי עתודה שונים‏[6].

מזונות מהאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור בניגוד לחובת המזונות על האב בדין היהודי שהיא מוחלטת, חובת המזונות על האם היא מדין צדקה בלבד, כלומר חובה מופחתת ורק אם יש לה די והותר לצרכיה שלה. לפי "שולחן ערוך" חובת מזונות מהאם קמה רק כשהאב נפטר או כשהוא חסר יכולת ואף קרובי האב עניים‏[7].

אמנם על פי סעיף 3א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות): "(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא, אולם סעיף 3א לחוק המזונות, חל על זוגות מעורבים בלבד ולא על בני זוג יהודים, שעליהם כאמור חל הדין הדתי.

בפועל בתי המשפט ממעטים לפסוק חובת מזונות לאם וזאת אף כשהילד נמצא במשמורת בלעדית של האב.

בספטמבר 2013 חייבה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, אסתר ז'יטניצקי-רקובר , אישה לשלם דמי מזונות לבן הביולוגי של בת זוגה לשעבר, אשר גודל על ידי שתיהן לאורך תקופת חייהן המשותפים‏[8].

מזונות לבן או בת הזוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

גביית מזונות בין ארצות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן בהתאם ל"אמנה של ועידת האו"ם בדבר חיובי מזונות" (מכונה גם אמנת ניו יורק משנת 1956), עליה חתומה גם מדינת ישראל, ניתן להגיש תביעת מזונות עבור ילדים החיים בארץ נגד חייב במדינה אחרת וכן ילדים החיים במדינה אחרת יכולים להגיש תביעת מזונות כנגד חייב המתגורר בישראל. בכל מקרה כזה זכאים הילדים לסיוע משפטי מהרשות המרכזית על פי האמנה , כשבישראל הגורם הרלוונטי הוא האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, אשר יגיש בשם הפונים הזרים בקשה לאכיפת פסק הדין הזר לבית המשפט לענייני משפחה בישראל‏[9] בהתאם לאמור בחוק לאכיפת פסק חוץ, תשי"ח-1958, או בהתאם לאמור בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967.

מזונות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]