אשר גרוניס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אשר דן גרוניס
Asher Grunis2012-3.jpg
נולד 17 בינואר 1945 (בן 69)
מקום לידה תל אביב, ארץ ישראל
בוגר
השתייכות מערכת בתי המשפט הישראלית
תקופת כהונה 1988 ואילך
תפקידים בולטים
פעילויות נוספות חבר בוועדה למינוי שופטים

ד"ר אשר דן גְרוּניס (נולד ב-17 בינואר 1945) הוא נשיא בית המשפט העליון.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרוניס נולד בשנת 1945 בתל אביב ליונה גרוניס ובלהה לבית מרגלית. הוא צאצא למשפחות רבנים נודעים, בהם: יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור, מצד אביו, והרב פנחס שפירא מקוריץ מצד אמו. הוא למד בבית הספר התיכון "גאולה". בכיתה י' התייתם מאביו ולאחר מכן הוריד מראשו את הכיפה. לאחר תום שירותו הצבאי למד משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית. ב-1968 החל את התמחותו בבית משפט השלום אצל שלמה לוין ובהמשך במשרד ש. הורוביץ ושות', אצל אמנון גולדנברג. בשנת 1969 קיבל רישיון לעריכת דין. עבד במשך שלוש שנים בשוק הפרטי ואז המשיך בלימודיו ולמד לתואר שני באוניברסיטת וירג'יניה ולתואר דוקטור באוניברסיטת יורק בטורונטו. הוא שב לישראל בשנת 1976 והחל ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עבד כעורך דין בשוק הפרטי. בשנת 1988 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ולאחר שמונה שנים עבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2002 מונה במינוי זמני לבית המשפט העליון שהפך למינוי של קבע לאחר שנה.

מינויו לנשיא בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פרישתה של השופטת דורית ביניש מנשיאות בית המשפט העליון, היה גרוניס הוותיק שבשופטי הבית, ועל כן, על פי שיטת הסניוריטי, היה צפוי למלא את מקומה (אמנם אליעזר ריבלין ותיק יותר, אך נותר לו זמן כהונה כה קצר שמינויו לנשיא נראה חסר טעם). אף על פי כן, חוק שעבר ביוזמתו של דניאל פרידמן, בתקופה שבה כיהן כשר משפטים, קבע כי לתפקיד הנשיא יתמנו רק שופטים שנותרו להם לפחות שלוש שנים עד סיום כהונתם. גרוניס, שנותרו לו שלוש שנים פחות 41 יום של כהונה, מרגע פרישתה של ביניש ועד הגיעו לגיל שבעים, לא יכול היה להתמנות.‏[1] ביוזמתו של חבר הכנסת יעקב כ"ץ מהאיחוד הלאומי שונה החוק כך שהוסרה המגבלה, והתאפשר לגרוניס להתמנות, דבר שכונה "חוק גרוניס". על החוק נמתחה ביקורת מצד גורמים באופוזיציה‏[2] ובאקדמיה‏[3] שהעלו את הטענה שמדובר בחוק שנחקק לקדם מועמדותו של אדם אחד ושגרוניס זוכה להעדפה בשל פסיקותיו השמרניות.

בעקבות שינוי החוק אכן בחרה הוועדה לבחירת שופטים בגרוניס לנשיא בית המשפט העליון, בפברואר 2012. בחירתו הייתה מובטחת שכן לא הוצגו מועמדים אחרים, אולם חבר הוועדה חבר הכנסת דוד רותם נמנע מלתמוך בגרוניס, כמחאה נגד שיטת הסניוריטי.

גרוניס התמנה והושבע ביום שלישי ה-28 בפברואר 2012 כנשיא בית המשפט העליון.

פסיקה עיקרית וגישה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום התמחותו של גרוניס הוא משפט אזרחי ומסחרי. נושאי התמחותו הם סדר הדין האזרחי ודיני פשיטת רגל, והוא השופט העיקרי הקובע הלכות בנושאים אלו כיום. אחד מחידושיו, המתבסס על דיני חוזים מופיע בפסיקתו כי בין המדינה לבין נאשם שנחתמה אתו עסקת טיעון קיים חוזה, ואם המדינה מפרה את התחייבותה בערעור, יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו.

את עיקר תשומת הלב הציבורית תופסת גישתו של גרוניס בתחומי המשפט הציבורי. בתחום זה גרוניס הוא שופט שמרן, והוא המתנגד העיקרי לאקטיביזם שיפוטי בהתערבות בהחלטות רשויות מינהליות או שלטוניות. גרוניס אינו גורס כי אין לבית המשפט סמכות להתערבות כזו. אדרבה, סמכות זו קבועה במפורש בחוק, ועליה מבוססת פעילותו של בג"ץ מאז הקמתו. עם זאת, הוא סבור כי על בית המשפט לנהוג בסמכות זו באיפוק רב יותר מזה הננקט כיום, ולנצל פחות את סמכותו. גישה זו של גרוניס מבוססת על תפישתו של פרופ' ג'ון הארט איליי, לפיה בית המשפט נדרש להפעיל את סמכותו להתערב בהחלטותיהן של רשויות אחרות בעיקר כאשר החלטות אלו מקפחות את זכויות האדם של המיעוט. החלטות שאינן פוגעות בזכויות אדם, או כאלו הפוגעות בזכויות האדם של הרוב, יוכלו למצוא את תיקונן באמצעות "שלטון הרוב", ואין זה מתפקידו של בית המשפט להציל את הרוב מפני עצמו.

גרוניס יישם גישה זו הן בתחומי המשפט החוקתי והן בתחומי המשפט המנהלי. במשפט החוקתי, בעניין "חוק טל", היה גרוניס בדעת מיעוט לפיה אין לבטל חוק זה, אולם נימוקו היה ייחודי: חוק זה, קבע גרוניס, פוגע בזכויותיו של הרוב ולא בזכויותיו של המיעוט, ולפיכך אין בית המשפט נדרש להתערב בו. במשפט המנהלי, בעניין ועדת וינוגרד, הצטרף גרוניס לדעת הרוב, לפיה החלטת הממשלה להקים ועדת בדיקה ממשלתית תחת ועדת חקירה ממלכתית היא חוקית, אולם גם כאן הציג גרוניס נימוק ייחודי: את עילת הסבירות המנהלית, כתב, ראוי לצמצם למקרים בהם נפגעות זכויות אדם. גרוניס קבע כי לא נפלה בהחלטת הממשלה אי סבירות, כיוון שהחלטתה אינה פוגעת בזכויות אדם.

נאמן לגישתו, גרוניס לא נמנע מהתערבות במעשים שלטוניים שפגעו בזכויות המיעוט. כך, למשל, הצטרף לפסק-הדין שפסל סעיף בחוק הנזיקים האזרחיים, אשר פטר את המדינה מאחריות נזיקית כלפי פלסטינים שנפגעו מפעילות צבאית שאינה קשורה ללחימה, שיטור וכדומה. פסק דין אחר של השופט גרוניס, מעת היותו שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, חייב מתן רישיון הפעלה לבית ספר "עתיד" למרות כשלים חינוכיים שנמצאו בו לטענת משרד החינוך, בהתבסס על החשיבות שמייחס המשפט לזכות ההורים לבחור את חינוך ילדיהם ‏‏‏[4].

בפסק הדין שעסק בפיטום אווזים קבע גרוניס בדעת מיעוט כי "אין לקבל את הטענה שפיטום האווזים מהווה עינוי, התאכזרות או התעללות, בניגוד לחוק צער בעלי חיים" ואין לאסור אותו. גרוניס היה במיעוט גם כשהתנגד ל"גיורי הקפיצה".

בפסיקת בג"ץ בינואר 2012 שבה נדחתה העתירה נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל, גרוניס היה מבין ששת השופטים שתמכו בדחיית העתירה. בנימוקיו לפסק הדין כתב ש"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית."‏[5]

משפט פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחס למשפט פלילי אמר גרוניס את הדברים הבאים, בפסק דין בו עמד בודד מול שמונה מעמיתיו:

דעתי היא, שבתחום הפלילי חלים כללי פרשנות שונים מאשר בכל ענף משפטי אחר. הדרך הפרשנית השונה מתחייבת לאור מהותו ותכליתו של ענף משפטי זה ולאור הפגיעה הקשה שהפעלתו עלולה לגרום. פוטנציאל הפגיעה בחירותו של אדם הטבוע במשפט הפלילי חייב להוביל להתייחסות שונה בעת שבית המשפט נדרש להפעיל את דיני העונשין, להחילם ולפרשם. אין זה מקרה שהסעיף הראשון בחוק העונשין, תשל"ז-1977, משמיע לנו את העיקרון הגדול לפיו "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו". סעיף זה, יחד עם סעיף 3 לחוק, האוסר ענישה למפרע, מבטאים את עיקרון החוקיות. ... אכן, בחירה זו קשה משום שעלולה היא להוביל במקרים מסוימים לזיכויו של אדם שביצע מעשים מכוערים ובלתי מוסריים. ברם, אין להימלט מכך, על פי שיטתי, אם רוצים אנו לקיים את העקרונות הבסיסיים ביותר של המשפט הפלילי.

דנ"פ 10987/07, פסק דין מיום 2 במרץ 2009, דברי השופט אשר גרוניס, סעיפים 2-3

לגבי מידת ההתערבות של ערכאת ערעור בהערכת מהימנות של עדויות במשפט על עבירות מין חלק גרוניס על העמדה הרווחת, שבדיון בעבירות מין על ערכאת הערעור להימנע ביתר שאת מהתערבות, בגלל שההרשעה מבוססת בעיקרה על התרשמות מהעדים‏[6]. לדבריו של גרוניס, דווקא בגלל שלצורך הרשעה בביצוע עבירת מין לא נדרשת, על פי המצב המשפטי הקיים, כל תוספת ראייתית לעדות הקורבן, באופן המרחיב את שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, על ערכאת הערעור לבחון בקפדנות יתרה את מסקנותיה של הערכאה הדיונית‏[7].

גרוניס גם התבטא כנגד קביעת עונש חובה בחוק‏[8].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרוניס נשוי בשנית לרנה משל (שהם) שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס. הוא אב לשלוש בנות מאסתר, אשתו הראשונה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון כהן, ‏ראיון עם חבר הכנסת יעקב כ"ץ בעקבות מעבר החוק, בתשובה לשאלה השלישית, באתר ערוץ 7, 06 בינואר 2012
  2. ^ ‫עמרי נחמיאס, חוק גרוניס אושר: "חלק ממזימה להפוך את ישראל ללא דמוקרטית", באתר נענע10, 01:09 03 בינואר 2012‬
  3. ^ גילוי דעת של 81 מרצים למשפטים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, בלוג המרצים למשפטים, 21 בנובמבר 2011
  4. ^ עתמ 1294/01, בית-ספר עתיד ו-32 אחרים נגד משרד החינוך, 29 באוגוסט 2001‏
  5. ^ עדנה אדטו, ‏בג"ץ דחה העתירות נגד חוק האזרחות, באתר ישראל היום, 12 בינואר 2012
  6. ^ ע"פ 4054/11, פסקאות 31-32 בפסק דינו של השופט דנציגר
  7. ^ ע"פ 3250/10, סעיפים 8-9 בפסק דינו של השופט גרוניס
  8. ^ ע"פ 7894/03, סעיף 3 לחוות דעתו של השופט גרוניס


דגל ישראל
נשיאי בית המשפט העליון
משה זמורה · יצחק אולשן · שמעון אגרנט · יואל זוסמן · משה לנדוי · יצחק כַּהן · מאיר שמגר · אהרן ברק · דורית ביניש · אשר גרוניס האומות המאוחדות
שופטי בית המשפט העליון

נשיא בית המשפט העליון: אשר גרוניס
המשנה לנשיא: מרים נאור

אליקים רובינשטיין | סלים ג'ובראן | אסתר חיות | חנן מלצר | יורם דנציגר | ניל הנדל | עוזי פוגלמן | יצחק עמית | צבי זילברטל | נעם סולברג | אורי שהם | דפנה ברק-ארז
Emblem of Israel.svg