רוח הקודש (נצרות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש

בזרם הנוצרי המרכזי רוח הקודש (לטינית Spiritus Sanctus; יוונית Άγιο Πνεύμα) היא אחת מהישויות של השילוש הקדוש המהווה את האלוהים השלם. השיח התאולוגי אודות מהותה ומעמדה של רוח הקודש התקיים בשלב מאוחר לשיח הכריסטולוגי שעסק באל האב ובאל הבן, ונמשך עד המאה ה-11. מסיבה זו קיימת מחלוקת רחבה יותר סביב טבעה של רוח הקודש ביחס לאלה של שתי הישויות האחרות המהוות את השילוש הקדוש.

רוח הקודש בברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הפרשנות המקובלת ברוב הכנסיות הנוצריות, הברית הישנה כוללת בשורות ונבואות על בואו הצפוי של ישו ועל העקרונות הבסיסיים של הנצרות המתוארים בברית החדשה. לפי אמונה זו, נזכרה רוח הקודש כבר בברית הישנה בתחילתו של ספר בראשית:

"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"

– בראשית א', 1-2

טבילת ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבילת ישו ורוח הקודש בדמות יונה
רוח ישו נחה על שליחיו (1200 לערך) באמצעות רוח הקודש ובדמות לשונות אש

רוח הקודש נזכרת במקומות רבים בברית החדשה. אחד האזכורים החשובים של רוח הקודש, מתייחס לטבילת ישו בידי יוחנן המטביל, שם היא מתוארת כיונה. בבשורה על-פי יוחנן העיד יוחנן המטביל על האירוע:

"ואני לא ידעתיו כי אם בעבור יגלה בישראל באתי אני לטבל במים׃ ויעד יוחנן ויאמר חזיתי הרוח כדמות יונה ירדת משמים ותנח עליו׃ ואני לא ידעתיו אולם השלח אתי לטבל במים הוא אמר אלי את אשר תראה הרוח ירדת ונחה עליו הנה זה הוא אשר יטבל ברוח הקדש".

– הבשורה על פי יוחנן, א' 31-33‏‏

בבשורה על-פי מתי ובבשורה על-פי מרקוס, מתואר המקרה כעובדה:

"ויהי כאשר נטבל ישוע וימהר לעלות מן המים והנה נפתחו לו השמים וירא את רוח אלהים יורדת כיונה ונחה עליו"

– הבשורה על פי מתי, ג' 16

"ויהי אך עלה עלה מן המים וירא את השמים נבקעים והרוח כיונה ירדת עליו"

– הבשורה על פי מרקוס, א' 10‏‏

הבשורה על-פי לוקס הוסיפה בת קול אלוהית לאירוע:

"ויהי בהטבל כל העם וגם ישוע נטבל ומתפלל ויפתחו השמים׃ וירד עליו רוח הקדש בדמות גוף כיונה ויהי קול מן השמים ויאמר אתה בני ידידי בך רצתה נפשי".

– הבשורה על פי לוקס‏

בשל תיאור זה, ההמחשה הפופולרית ביותר של רוח הקודש באומנות הנוצרית, היא בדמותה של יונה. בנוסף, מקובל על שום הטבילה, שמים נחשבים גם הם לאחד מסמליה של רוח הקודש.

רוח ישו נחה על השליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קומו מן המתים, ציווה ישו על השליחים והבטיחם:

"כי יוחנן הטביל במים ואתם תטבלו ברוח הקדש בקרוב אחרי הימים האלה... תקבלו גבורה בבוא עליכם רוח הקדש והייתם עדי בירושלים ובכל יהודה ובשמרון ועד קצה הארץ".

שבעה שבועות לאחר מכן בפנטקוסט, התממשה הבטחתו של ישו לשליחיו, כמתואר במעשי השליחים:

"וביום מלאת שבעת השבעות ויתאספו כלם לב אחד׃ ויהי פתאם קול רעש מן השמים כקול רוח סערה וימלא את כל הבית אשר ישבו בו: ותראינה אליהם לשנות נחלקות ומראיהן כאש ותנוחינה אחת אחת על כל אחד מהם׃ וימלאו כלם רוח הקדש ויחלו לדבר בלשנות אחרות כאשר נתנם הרוח להטיף".

– מעשי השליחים, ב' 1-4

על שום תיאור זה נהוג לתאר את רוח הקודש באומנות גם בדמות אש.

ההשתנות של ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עננים, אור וצל בהשתנות
הבשורה מאת פרה אנג'ליקו, ורוח הקודש בדמותה של קרן אור

במהלך השתנותו של ישו על הר תבור, אין רוח הקודש מוזכרת מפורשות, אך הכנסייה פירשה כי היא נכחה באירוע בדמות "ענן-אור", כאמור בבשורה על-פי מתי:

"ומקץ ששת ימים לקח לו ישוע את-פטרוס ואת-יעקב ואת-יוחנן אחיו ויעלם בדד על-הר גבוה; וישתנה לעינהם ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו; והנה נראו אליהם משה ואליהו והם מדברים איתו; ויען פטרוס ויאמר אל-ישוע אדוני טוב לנו להיות פה אם-טוב בעיניך נעשה פה שלוש סוכות לך אחת ולמשה אחת ולאליהו אחת; עודנו מדבר והנה ענן-אור הצל עליהם והנה-קול מתוך הענן אומר זה-בני ידידי אשר רציתי בו אליו תשמעון".

– הבשורה על-פי מתי, י"ז 1-5

ההשתנות מתוארת, אם כן, כמעמד בו נכחו האל-האב בדמות בת קול, הבן ורוח הקודש בדמות ענן, ובשל כך מתוארת רוח הקודש פעמים רבות כענן-אור, או כמשחק של אור וצל.

הבשורה למרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם מעשה רוח הקודש החשוב ביותר המתואר בברית החדשה, הוא ללא ספק חלקה בלידת ישו בהתאם לדוגמה הנוצרית כי הבתולה הרתה באמצעות רוח הקודש. כך בבשורה על-פי מתי:

"והלדת ישוע המשיח כה הייתה מרים אמו ארשה ליוסף ובטרם יבא אליה נמצאת הרה לרוח הקדש".

– הבשורה על-פי מתי, א' 19

וכך בבשורה על-פי לוקס:

"ויהי בחדש הששי וישלח המלאך גבריאל מאת האלהים גלילה אל עיר אשר שמה נצרת׃ אל בתולה מארשה לאיש אשר שמו יוסף מבית דוד ושם הבתולה מרים׃ ויבא המלאך אליה החדרה ויאמר שלום לך אשת חן יהוה עמך ברוכה את בנשים׃... והנך הרה וילדת בן וקראת את שמו ישוע׃ ותאמר מרים אל המלאך איך תהיה זאת ואני אינני ידעת איש׃ ויען המלאך ויאמר אליה רוח הקדש תבוא עליך וגבורת עליון תצל עליך על כן גם לקדוש הילוד יקרא בן אלהים".

– הבשורה על פי לוקס, א' 26-35

בתיאורי הבשורה למרים מתוארת רוח הקודש בדרך כלל באמצעות קרן אור, בין בלווית יונה ובין בלעדיה, שכן נדמתה כמאירה על הבתולה. גם בהקשר זה מוזכרת רוח הקודש כענן-צל, שכן סוככה על אם האלוהים.

עקרון השילוש בברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות תיאורים אלה, בהם מוזכרת רוח הקודש כ"רוח אמת", "יונה", "אש", "קרן אור" או כ"ענן", כבר בברית החדשה נזכר עיקרון השילוש הקדוש בסופה של הבשורה על-פי מתי:

"לכו ועשו לתלמידים את כל הגוים וטבלתם אתם לשם האב והבן ורוח הקדש"

– הבשורה על פי מתי, כ"ח, 19‏

רוח הקודש בזרם הנוצרי המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות

התגבשות מעמדה של רוח הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח השליחים ונוסח ניקיאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, התאולוגים הנוצריים לא עסקו במהותה של רוח הקודש עד שלב מאוחר יחסית בהתפתחות הנצרות. תפילת אני מאמין שבאה לעולם במאה ה-1 כהצהרת אמונים שנאמרת לפני הטבילה, הזכירה בפשטות את עקרון האמונה ברוח הקודש:

"אני מאמין ברוח הקודש".

– נוסח השליחים

למרות שנוסח השליחים קצר ואינו מתייחס לטיבה של רוח הקודש, הוא כולל את הדוגמה בדבר חלקה בהולדת ישו:

...ובישוע המשיח, בנו יחידו, אדוננו, שהורה מרוח הקודש. נולד למרים הבתולה..."

– נוסח השליחים

מונח ה"שילוש" עצמו נטבע על ידי תאופילוס מאנטיוכיה בשנת 180 לערך, וההנחה היא כי מאחר שהבשורה על-פי מתי נכתבה ככל הנראה במאה ה-1, נוסף לה הפסוק שלעיל בדבר "האב, הבן ורוח הקודש" מאוחר יותר‏‏[1]. הנצרות רואה רמזים לקיומו של השילוש הקדוש כבר בברית הישנה. כך לדוגמה במילה "אלוהים" המופיעה בעברית בסיומת רבים, בהתבטאויות של ה' בלשון רבים במספר מקומות, בשילוש המילים "קדוש, קדוש, קדוש" או בשלושת המלאכים שבאו לבקר את אברהם, אליהם הוא פונה בלשון רבים (בראשית, י"ח 2-5).

בועידת ניקיאה שנערכה בניקיאה בשנת 325, התגבש נוסחה של תפילת "אני מאמין" בנוסח המוכר כ"נוסח ניקיאה" - המקדיש לרוח הקודש את עיקר האמונה השמיני:

"אני מאמין ברוח הקודש, האדון, המחייה, הנובע מהאב. לו סוגדים ולו נותנים יקר - כלאב וכלבן, והוא אשר דיבר בפני הנביאים".

– תפילת אני מאמין, נוסח ניקיאה

נוסח זה התקיים משך כ-500 שנים, ובמאה ה-9 הוסיפה הכנסייה הקתולית את פסוקית "ומהבן" (Filoque) לצידו של האב, כמקורה של רוח הקודש:

"אני מאמין ברוח הקודש, האדון, המחייה, הנובע מהאב ומהבן. לו סוגדים ולו נותנים יקר - כלאב וכלבן, והוא אשר דיבר בפני הנביאים".

– תפילת אני מאמין, הנוסח הקתולי

"Et in Spīritum Sānctum, Dominum et vivificāntem, quī ex Patre Fīliōque prōcēdit"

– תפילת אני מאמין, הנוסח הקתולי (לטינית)

מטרתה של תוספת זו הייתה להעניק לשלוש הישויות של השילוש הקדוש מעמד שווה, אולם התוספת לא התקבלה על ידי הכנסייה האורתודוקסית, והייתה אחד הגורמים הרשמיים לפילוג הכנסייה הנוצרית בשנת 1054. נוסח ניקיאה כולל גם הוא חלקה של רוח הקודש בלידת ישו:

"ולמען ישענו ירד מן השמיים; ובמעשה רוח הקודש נהיה בשר ברחם מרים הבתולה והיה לאדם".

– תפילת אני מאמין, נוסח ניקיאה

את העיקרון כי רוח הקודש "הוא אשר דיבר בפני הנביאים" קיבלה הנצרות מהיהדות, אם כי האחרונה מדרגת את רוח הקודש בדרגה פחותה מזו של הנבואה. לפי הברית החדשה, שרתה רוח הקודש על השליחים בהזדמנויות רבות, לדוגמה:

"ויהי בשרתם את יהוה ובצומם ויאמר רוח הקדש הבדילו לי את בר-נבא ואת שאול למלאכה אשר קראתים לה".

– מעשי השליחים, י"ג 2

נוסח אתנסיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של השילוש הקדוש בקתדרלת סן דני בצרפת: האב במרכז אוחז בישו בדמות שה האלוהים, ומעליו רוח הקודש בדמות יונה
רוח הקודש כיונה מאת ג'ובאני לורנצו ברניני (בערך 1660)

נוסח מוקדם נוסף של עיקרי האמונה הנוצרית, מוכר כנוסח אתנסיוס בן המאה ה-4, אם כי סביר שנכתב במאה ה-5 או במאה ה-6. נוסח זה ממחיש במידה רבה את עקרונות השוויון והאחדות בין שלוש הישויות של השילוש הקדוש:

אנחנו מכבדים אל אחד ושילוש, ואת השילוש באחדות, בלי לבלבל בין העצמויות ובלי לחלק את העצם. עצמות האב - לחוד, של הבן - לחוד, של רוח הקודש - לחוד, אלא שאלוהות האב, הבן ורוח הקודש - אחת היא. כבודם שווה. הוד מלכותם נצחי באחדותו. כמו האב, כך הבן וכך רוח הקודש. האב לא נברא. הבן לא נברא. רוח הקודש לא נברא. לאב אין גבול, לבן אין גבול, ולרוח הקודש אין גבול. האב נצחי, הבן נצחי, ורוח הקודש נצחי...".

– נוסח אתנסיוס‏‏[2]

עם זאת נוסח אתנסיוס מבחין בין מקורותיהם השונים של שלוש הישויות, ויש לציין כי אימץ הלכה למעשה את עמדת הכנסייה הקתולית לפיה רוח הקודש "נובע מהאב ומהבן", מאות שנים לפני שהאחרונה הוסיפה את פסוקית "ומהבן" אל נוסח תפילת "אני מאמין":

"האב לא נוצר משום דבר. לא נברא ולא נולד. הבן - מן האב בלבד. לא נעשה, לא נברא, אלא נולד. רוח הקודש - מן האב ומן הבן. לא נעשה, לא נברא ולא נולד, אלא יוצא."

– נוסח אתנסיוס

טיבה וטיבעה של רוח הקודש בזרם המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוח הקודש כיועץ ומסייע[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הפילוג בין הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית, התפיסה המסורתית של רוח הקודש ברוב הזרמים הנוצריים העיקריים, ובכלל זה גם בקרב הפרוטסטנטים, דומה. ככלל, מאמינה הנצרות כי רוח הקודש מובילה את בני האדם לאמונה בישו, ומעניקה להם את היכולת לנהל את חייהם כנוצרים. רוח הקודש שוכנת בגופו של כל אדם ואדם, והיא מתוארת לעתים כיועץ או מסייע המנחה את בני האדם אל האמת, כדברי ישו:

"אם אהבתם אתי את מצותי תשמרו׃ ואני אשאלה מאבי והוא יתן לכם פרקליט אחר אשר ישכן אתכם לנצח׃ את רוח האמת אשר לא יכל העולם להשיגו באשר לא יראהו ולא ידעהו ואתם ידעתם אתו כי אתכם שכן הוא אף יהיה בתוככם".‏‏

– הבשורה על-פי יוחנן, י"ד, 14-17

והפרקליט רוח הקדש אשר ישלחנו אבי בשמי הוא ילמדכם את כל ויזכירכם את כל אשר הגדתי לכם".

– הבשורה על-פי יוחנן, י"ד, 26

מתנות ופרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית, יכולה רוח הקודש להעניק למאמינים שבע מתנות. יש כנסיות המונות מתנות נוספות, אך לפי אמברוזיוס הקדוש בעקבות האמור בספר ישעיהו, שבע המתנות הן חוכמה, בינה, שיקול-דעת, תעוזת הנפש, ידע, מורא האל ורחמים (או רוח אלוהים):

"וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ יְהוָה--רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה. וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת יְהוָה; וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ".

– ישעיהו, י"א, ב'-ג'

הפרוטסטנטים לעומת זאת, מונים את מתנות רוח הקודש לפי דברי פאולוס הקדוש באיגרתו הראשונה אל הקורינתיים:

"כי האחד נתן לו על ידי הרוח דבור החכמה ולאחד דבור הדעת כפי הרוח ההוא׃ לאחר האמונה ברוח ההוא ולאחר מתנות הרפאות ברוח ההוא׃ ולאחר לפעל גבורות ולאחר נבואה ולאחר להבחין בין הרוחות ולאחר מיני לשנות ולאחר באור לשנות".

– הראשונה אל הקורינתיים, י"ב 8-10

לפעולתה של רוח הקודש בחייו של המאמין תשעה תוצרים חיוביים המכונים "פרי רוח הקודש", כפי שנאמר באגרת פאולוס הקדוש אל הגלטים:

"ופרי הרוח אהבה, שמחה, ושלום, ארך רוח, ונדיבות, וחסד, ואמונה׃ וענוה, ופרישות(;) אין תורה לנגד עשי אלה"

– אל הגלטים, ה' 22-23

נהוג לסמל את תשעת פירות רוח הקודש בכוכב שלו תשע פינות המכונה אניאגרם.

רוח הקודש בכנסיות שאינן מכירות בשילוש הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר כנסיות אינן מכירות בשילוש הקדוש, ולגרסתן האב, הבן ורוח הקודש הן ישויות נפרדות. בדרך כלל רואות כנסיות אלה את ישו כמשיח ותו לא, או כבן האל הנפרד ממנו לחלוטין; ואת רוח הקודש הן תופסות כרצון האל או ככוח ההתערבות האלוהית, ולא כישות עצמאית ונפרדת. על כנסיות אלה נמנים עדי יהוה, כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים המוכרים כמורמונים, הכנסייה האמיתית של ישו, כנסיית האיחוד ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏"הנצרות וארץ הקודש", אהרון לירון, הוצאת צ'ריקובר, ISBN 9651601094, עמ' 170‏
  2. ^ ‏"הנצרות וארץ הקודש", אהרון לירון, הוצאת צ'ריקובר, ISBN 9651601094, עמ' 171‏