קבר הגחליליות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פוסטר של הסרט המציג את סצקו בברדס

קבר הגחליליות (火垂るの墓- "הוטארו נו האקה") הוא דרמת-אנימה אנטי-מלחמתית שביים במאי האנימה היפני איסאו טאקאהאטה באולפני ג'יבלי, שנת 1988. הוא מבוסס על ספר מאת הסופר היפני אקיוקי נוסאקה, ונחשב בעיני רבים (הבולט מביניהם הוא מבקר הקולנוע רוג'ר איברט) לאחד מהטובים שבסרטי האנימה והאנטי-מלחמה כאחד, כמו גם לאחד מהמשפיעים שבהם.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מציג את מאבק ההישרדות של נער כבן 14 ואחותו בת ה-4 בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשאביהם משרת בחזית ואימם נפגעת בהפצצה. הם חייבים להתעמת עם הסביבה האנושית העוינת, מחסור גדול במזון ומחלות. הם מגיעים לבית דודתם מצד אביהם, אך היא מתקשה לטפל בהם עקב השפל הנגרם מהמלחמה, והדבר יוצר עימות ביניהם. אז חייבים שני הילדים לשרוד לגמרי לבדם.

הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט פותח במילים "מתתי בלילה ה-21 בספטמבר 1945". בתחנת רכבת נגלה בעל הקול- נער מותש, מלוכלך ובמצב בריאותי ירוד להחריד. הוא ממלמל את השם "סָצְקוֹ", ולאחר מכן מוצאים אותו שני אנשי ניקיון ללא רוח חיים בין קבצנים שונים. אחד מהם מוצא לידו קופסת פח של סוכריות וזורק אותה אל מחוץ לתחנה, כשחומר דמוי אפר נשפך ממנה. גחליליות רבות מופיעות באוויר, ואז נגלית ילדה קטנה לבושה בברדס, ומרימה את הקופסה. אותו נער מופיע לידה בבגדי חייל, והם הולכים משם יד ביד.

לפני ההפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשך הסרט הוא למעשה זיכרון ארוך שקדם לסצנה הראשונה. הנער הוא סֶייטַה בן ה-14 והילדה היא אחותו הקטנה סָצְקוֹ בת ה-4. במהלך מלחמת העולם השנייה משרת אביהם בחזית והם אינם יודעים מה קורה עמו, ועל כן הם חיים עם אימם בלבד. באחת ההפצצות עליהם מתעכב סייטה כדי לקבור את חפציהם בחצר, וכך הוא וסצקו מופרדים מאימם. הם מצליחים להימלט מהעיר הבוערת ולהגיע למקום מבטחים, אך כשהם חוזרים אליה הם מגלים כי נותרו ממנה הריסות בלבד. יחד עם הניצולים הם עוברים לבית ספר המשמש כמרפאה זמנית, שם מודיעים לסייטה שאימו נפצעה קשות ונשרפה בכל גופה. סייטה אומר לאחותו שאימם פצועה ונמצאת באשפוז בבית חולים, ונותן לה את הטבעת שלה כדי שתשמור אותה יחד עם "אוצרותיה" (גולות, אבנים צבעוניות ועוד) בארנקה הקטן, אך לא מגלה לה את חומרת המצב. ברם, אחותו פורצת בבכי כשהיא מרגישה בחסרונה הכבד של האם.

בבית הדודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סייטה וסצקו עוברים לבית דודתם מצד אביהם, שם מוצעים להם חדרים. סייטה חוזר לחורבות העיר בה גרו ומביא משם את החפצים אותם קבר לבית דודתו, והיא מקבלת זאת בברכה. לאחר זמן מה נמסרת לסייטה הידיעה שאימם נפטרה, והוא אומר זאת לדודתו, אך לא לאחותו. הם מבלים שם חלק ניכר מהסרט, מנסים להתחזק מעצם היותם אח ואחות ואף הולכים יחד לים, שם הם מבלים יחדיו. אך בכל מקום מתקיפים את סייטה זיכרונות בהם מעורבת אמם, וכשהדבר קורה גם לסצקו, היא פורצת בבכי. בהפצצות הם מסתתרים עם שאר בני הכפר במקלט, וכל אימת שהדבר קורה סצקו נתקפת גירודים עזים בכל גופה. הם נאלצים למשכן את בגדי אימם תמורת אורז, למרות התנגדותה של סצקו. עם הזמן מגלה דודתם יחס אוהד פחות ופחות כלפיהם, עד שהיא טוענת כבר שעל סייטה לעבוד כדי להרוויח את לחמו, ובכלל להודות לה על כך שהיא מסכימה לארח אותם, שכן הם מקשים עליה ובכיה של סצקו מפריע לה ולשאר בני הבית בלילה. סייטה מחליט לא לפגוע בגאוותו ומסרב להתנצל. הוא וסצקו עוזבים את הבית, ועוברים לגור רק שניהם במקלט החצוב בגבעה ליד אותו כפר. משם ואילך עליהם לשרוד בכוחות עצמם לחלוטין.

המקלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה הם מסתדרים יפה, מכינים אוכל טוב ואף בונים נדנה על העץ ליד המקלט, אך ככל שהזמן עובר מצבם הולך ומידרדר, האוכל אוזל והואיל והם מנותקים מהחברה, הם מתקשים בקניית מזון. סייטה מנצל את ההפצצות התכופות, ובכל עת שאחת כזו מתרחשת הוא רץ לכפר וגונב מצרכים מבתים בשבילו ובשביל סצקו. למרות שהוא מודע היטב למצב הקשה, הוא מנסה להישאר חזק ולשמור על אחותו, שכן כעת היא הדבר היקר לו ביותר וכך גם הוא לגביה. באחת הפעמים הם לוקחים גחליליות רבות (עד אותו רגע הופיעו גחליליות במקומות רבים בהם הלכו) ושמים אותן יחד איתם באוהל הכילה בו הם ישנים במקלט; עם בוקר הגחליליות נמצאות מתות, וסצקו קוברת אותן, תוך כדי שהיא אומרת לסייטה שדודתם סיפרה לה על מות אימם, אז הוא פורץ בבכי. מצבה הבריאותי הולך והופך רע כשהיא ממשיכה להרזות, הגירודים בגופה מחמירים והיא נתקפת בבעיות קיבה. סייטה הולך לרופא, אשר בודק את גירויי העור על גופה של סצקו ואומר לו שהדבר נגרם מתזונה לקויה. סייטה מתחנן לתרופה, אך הרופא ממשיך לטעון כי היא זקוקה לתזונה נאותה.

סייטה מתגנב לשדה של קני סוכר ומנסה לגנוב אחד מהם בשביל אחותו, אך בעל השדה תופס אותו, מכה אותו ולאחר שהוא בודק את המקלט בו התגורר עם ססטקו, מגיע למסקנה כי הוא זה שגנב ממנו כה הרבה בזמן האחרון. הוא מביא אותו לתחנת המשטרה, אך השוטר אותו הם פוגשים שם טוען שכבר הכה אותו מספיק, והדבר עלול אף להיחשב לתקיפה. לאחר ניסיון לשיחה עם סייטה הוא משחרר אותו. סייטה מוצא את אחותו המחכה לו ליד התחנה, פורץ בבכי מתוך מחשבה על מה שעלול לקרות להם ובעיקר לה, וחוזר איתה למקלט. מצבה ממשיך להידרדר והוא ממשיך לגנוב בניסיון נואש להצילה. כשהיא כבר נמצאת במצב בו היא שוכבת ומתאמצת רק מעצם הדיבור, סייטה הולך לבנק ומושך ממנו את כל מה שנותר מכספה של אימם. הוא שומע שיפן, אימפריית השמש הגדולה, הפסידה במלחמה ושכל האוניות בצי טבעו. או אז הוא מבין שגם אביו מת, וכל מה שנותר לו ולאחותו בעולם הוא מעט הכסף שמשך מהבנק, וזה את זו. כשהוא מגיע למקלט עם אוכל הוא מוצא שם את אחותו שוכבת על גבה, ולצידה קופסת הסוכריות ממנה נתן לה סוכרייה אחת בכל עת של משבר לאורך הסרט כולו. היא עודה חיה, גם אם רזה ובמצב בריאותי ירוד ביותר, והוא מוצא שהיא שמה בפיה גולה במקום סוכרייה, שכן כולן אזלו כבר. הוא מביא לה אבטיח אותו קנה ולא גנב כפי שעשה עד עתה, והיא אוכלת ממנו מעט ואז נרדמת.

הקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"היא לא התעוררה יותר", אומר קולו של סייטה. הוא, שמצבו הבריאותי ירוד מאוד אף הוא, הולך לאיש אחד הנותן לו פחמים לשריפת גופת אחותו. האיש טוען שלמרות הכול היום יפה, אך סייטה לא מגיב, עכשיו כשלא נותר לו דבר בעולם. מוצגים הבזקים מהעבר של סצקו המשחקת ליד המקלט, רצה וצוחקת לבדה, ואז נראה המקלט כשהוא נטוש לחלוטין. סייטה עולה לגבעה מול העיר הגדולה, שם את גופת אחותו בת ה-4 בארון קבורה יחד עם הברדס שלה, ארנקה (שם "אוצרותיה") והבובה שלה, ומבעיר אותה. הוא יושב שם עד השקיעה, כשהגחליליות מתחילות לעוף במקום, ואז נגלה כשהוא שוכב על גבו ובוהה בהן, ומצבו הגופני דומה לזה שנראה בסצנה הראשונה של הסרט.

האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסצנה האחרונה של הסרט נשמע קולו של סייטה, האומר שלמחרת בבוקר הוא שם חלק מהאפר של סצקו בקופסת הסוכריות, טיפס על הגבעה, ולעולם לא חזר למקלט. הוא נראה ליד גחלי המדורה כשהוא אוכל כדור אורז, ואז נשמע קולה של ססקו הקורא בשמו. הסרט חוזר לסצנה הראשונה שהוצגה בו, עם רוחותיהם של סייטה בבגדי חייל וסצקו בברדס. במקום כדור האורז שהחזיק עד עתה, סייטה מחזיק בקופסת הסוכריות. סצקו רצה אליו ויושבת לידו, והוא נותן לה את הבובה שלה ואת הקופסה. לאחר מכן הוא אומר לה שהגיע הזמן ללכת לישון, והיא שמה את ראשה על ברכיו ונרדמת, כשהגחליליות עפות סביבן. סצנה זו היא למעשה המשך לזו שהוקרנה בתחילתו של הסרט, ומנסה לעדן את סופו הטראגי בהצגת רוחותיהם של שני הילדים. בשניות האחרונות של הסרט רואים את רוחות הילדים צופות על העיר העכשווית.

מסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קבר הגחליליות" הוא סרט אנטי-מלחמתי מובהק, והוא מעביר זאת בדרך קשה. בניגוד לרבים אחרים מסוגו הוא אינו מציג סיפור הירואי, אלא מתרכז בשני ילדים פשוטים שחייבים להתעמת לבדם מול האכזריות המציאותית של העולם. אף תוצאה חיובית לא מושגת מהמלחמה בסופו, רק אובדן. מסר בולט נוסף הוא הסכנה הנובעת משמירה מוגזמת על גאוות האדם, כשסייטה מסרב להתנצל בפני דודתו וללכת לעבוד, כלומר, להתעמת עם המציאות. במקום זאת, הוא מעדיף לברוח ממנה ולכן נאלץ לעזוב עם סטסוקו, רק כדי לחיות בתנאים קשים בהרבה. סטסוקו, שתלויה לגמרי באחיה, מהווה גם קורבן של המלחמה וגם של אחיה. החלטותיו של סייטה הביאו למות שניהם.

מקור לעלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מבוסס על ספר באותו השם מאת הסופר היפני אקיוקי נוסאקה, שביסס אותו על חייו שלו עצמו. אחותו מתה במלחמה ביפן בשנת 1945, והוא האשים את עצמו במותה. הוא כתב את הספר כדי לנסות ולהתמודד עם הטראומה. בעוד סייטה הספרותי דואג לאחותו ומטפל בה כמיטב יכולתו, במציאות אקיוקי נוסקה העיד שעל אף רצונו העז לתת לאחותו מזון, הוא היה אוכל את מנתה ואף מכה אותה כשבכתה מרעב. במציאות, אחותו הייתה בת שנה ו-4 חודשים, ולא 4 שנים כמו בסיפור.

היציאה למסכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט יצא למסכים במקביל עם סרט האנימה שכני טוטורו, שבויים על ידי חברו של טקהאטה, במאי האנימה המפורסם הייאו מיאזאקי (שהוא עצמו הצהיר כי "קבר הגחליליות" אינו מוצא חן בעיניו). היו לכך שתי סיבות: ראשית, אולפני ג'יבלי, ששני הסרטים הופקו בהם, חששו ש"טוטורו" לא יצליח במסכים; ושנית, "טוטורו" נחשב לאופטימי בהרבה מאשר "קבר הגחליליות", ועל כן הקרינו את שניהם במקביל. הדבר גרם לכישלון קופתי של שניהם, כיוון שהיו בעלי אופי שונה ומנוגד: המציאות האכזרית ב"קבר הגחליליות" לעומת הנוסטלגיה האופטימית ב"טוטורו".

הדבר לא הפריע לביקורות שנאמרו על הסרט. מבקר הקולנוע הידוע, רוג'ר איברט, הגדיר אותו כאחד מהטובים שבסרטי המלחמה והאנימה כאחד. עד היום הוא נחשב ככזה בעיני רבים, כמו גם לאחד מהעוצמתיים בתחומו ומהמשפיעים שבהם, אך גם לאחד מהמדכאים ביותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


סרטי סטודיו ג'יבלי

הטירה המרחפת ‏ (1985)  •  קבר הגחליליות ‏ (1988)  •  השכן הקסום שלי טוטורו ‏ (1988)  •  שירות המשלוחים של קיקי (1989)  •  רק אתמול (1991)  •  חזיר באוויר (1992)  •  מלחמת הדביבונים ‏(1994)  •  לחישת הלב (1995)  •  הנסיכה מונונוקי (1997)  •  שכני היאמאדאס (1999)  •  המסע המופלא (2001)  •  ממלכת החתולים (2002)  •  הטירה הנעה (2004)  •  סיפורים מארץ ים (2006)  •  פוניו על הצוק ליד הים (2008)  •  הלקחנים (2010)  •  הרוח העולה