קלרה תומפסון

קלרה תומפסון
Clara Thompson

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	3 באוקטובר 1893 פרובידנס, ארצות הברית
פטירה	20 בדצמבר 1958 (בגיל 65) ניו יורק, ארצות הברית
ענף מדעי	פסיכואנליזה, פסיכולוגיה
מקום לימודים	קולג' פמברוק, אוניברסיטת בראון (1916) אוניברסיטת ג'ונס הופקינס

קלרה מייבל תומפסון (באנגלית:Clara Mabel Thompson, ‏ 3 באוקטובר 1893 – 20 בדצמבר 1958) הייתה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית אמריקאית, ששילבה בהשקפתה תורות מהאסכולה הנאו-פרודיאנית הבינאישית והתרבותית, מיסודו של הרי סטאק סאליבן ותובנות מאסכולת בודפשט לפסיכואנזליה מיסודו של שנדור פרנצי. נמנתה עם מייסדי המכון ויליאם אלנסון וייט. פרסמה מאמרים וספרים על הפסיכואנליזה ושלביה, ובאופן ספציפי על פסיכולוגיית הנשים.

קורות חייה

ילדות וצעירות

קלרה מייבל תומפסון נולדה בשנת 1893 בעיר פרובידנס, במדינת רוד איילנד כבכורה מבין שני ילדים של משפחה אמריקאית ותיקה בניו אינגלנד. אביה, ת. פרנקלין תומפסון היה צאצא למשפחת ימאים קלוויניסטים. בהתחלה חייט ואיש מכירות, הוא הגיע בכוחות עצמו למעמד בכיר, כמנהל החברה הסיטונאית לממכר תרופות בלנדינג אנד בלנדינג. האם, קלרה לבית מדברי, הייתה עקרת בית, בפטיסטית אדוקה ומסורה לילדיה, אם כי העדיפה על פני קלרה את בנה הצעיר, פרנק. בילדותה הייתה קלרה ילדה שנמצאת הרבה מחוץ לבית, בעיקר בפעילויות ספורט. כנערה הצטיינה בלימודיה בתיכון. בשנים 1908–1912 פעלה במסגרת קבוצת נוער בפטיסטית הקרויה "Christian Endeavor" (ההשתדלות הנוצרית) ושאפה להיות רופאה מיסיונרית. למטרה זו נרשמה בשנת 1912 במכללת פמברוק לנשים (Women's Pembroke College) של אוניברסיטת בראון בפרובידנס. בתקופה זו, למורת רוחה של אמה, התרחקה מהדת והפסיקה לבקר בכנסייה. סיימה את לימודיה בהצטיינות בשנת 1916.

באותה שנה עברה לגור במדינת מרילנד והתחילה ללמוד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור. בשנה השנייה פגשה את לוסיל דולי (Lucille Dooley) שחשפה אותה לעקרונות הפסיכואנליזה. בקיץ הזמינה אותה דולי לבית החולים סנט אליזבת בוושינגטון, שם התוועדה תומפסון לויליאם אלנסון וייט, אדוארד קמפף, ולפסיכואנליטיקאי ג'וזף צ'יזמן תומספון שעודדו אותה ללמוד פסיכואנליזה. ב-1920 סיימה תומפסון את התואר "רופאה כללית" ואחרי סטאז' במרפאה (Infirmary) לנשים ולילדים בניו יורק התחילה התמחות בפסיכיאטריה בקליניקה על שם פיפס (Phipps) של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. בראש הקליניקה עמד באותה תקופה הפסיכיאטר והנוירופתולוג ממוצא שווייצרי אדולף מייר. במהלך התמחותה בשנת 1923 התוודעה תומספון להרי סטאק סאליבן איתו שמרה לאורך חייה קשרי ידידות ושיתוף פעולה.

הקריירה המקצועית. השתלמותה בפסיכואנליזה. הונגריה

ב-1923 בניגוד להמלצתו של מייר, החלה תומפסון פסיכואנליזה דידקטית אצל ג'וזף תומפסון, שלא היה קרוב משפחתה. המשיכה עד 1925 לעבוד בקליניקת פיפס כפסיכיאטרית, ובמקביל פתחה מרפאה משלה. לפי המלצת סאליבן פגשה תומפסון את שנדור פרנצי, אחד התלמידים המוכשרים של פרויד, שהרצה ב-1927 בניו סקול של ניו יורק. בשנים 1928–1929 שהתה בבודפשט בה המשיכה אנליזה דידקטית אצל פרנצי שבדומה לסאליבן התעניין במיוחד ביחס בין מטפל למטופל. תומפסון העריצה את פרנצי ואימצה חלק מתובנותיו בתחום הפסיכואנליזה. חזרה לזמן קצר לארצות הברית ובשנת 1930 התמנתה ליושבת ראש האיגוד הפסיכואנליטי וושינגטון-בולטימור אותו הקים סאליבן. עם זאת מיהרה לשוב לבודפשט בה נשארה עד מותו של פרנצי בשנת 1933. באותן השנים היה לה בבודפשט קשר רומנטי עם איש עסקים אמריקאי.

המשך דרכה המקצועית

בשובה לארצות הברית התיישבה בניו יורק, עבדה כמטפלת בקליניקה הפרטית. בשנת 1936 התקבלה לחברה הפסיכואנליטית של ניו יורק. היא לימדה היגיינה נפשית במכללת ואסר וכן, הודות לקשר עם ידידתה החדשה, קארן הורני, התאפשר לה ללמד במכון הפסיכואנליטי של ניו יורק.

במסגרת האיגוד הפסיכואנליטי של ניו יורק הייתה תומפסון חלק בקבוצה בקורתית בלתי פורמלית שהתאספה בארוחות משותפות שנקראו "מועדון המזלות" (Zodiac Club) בהן לקחו חלק גם סאליבן, אריך פרום וקארן הורני. בשנת 1941 סולקה האחרונה מהחברה הפסיכואנליטית של ניו יורק בגלל דעותיה השונות, דבר שהביא גם קלרה תומפסון ואת שאר חברי המועדון "זודיאק" לוותר על חברותם בחברה הפסיכואנליטית והם הקימו אגודה חדשה: האיגוד לקידום הפסיכואנליזה (Association for the Advancement of Psychoanalysis). במהרה הצטרפו לאיגוד החדש גם אנתרופולוגים כמו מרגרט מיד ואברם קרדינר שביקרו את הפרוידיזם הקלאסי מנקודת מבט של חקר התרבות. תומפסון נבחרה לסגנית יושב הראש של האיגוד. מאוחר יותר באותה שנה הקימו מסגרת נוספת בשם "המכון האמריקאי לפסיכואנליזה".

בסופו של דבר עזבו קלרה תומפסון והרי סטאק סאליבן גם את המסגרת החדשה, אחרי שהורני יזמה איסור על אנשי המקצוע שאינם רופאים לשמש כמטפלים באנליזות דידקטיות. איסור זה פגע במיוחד באריך פרום שלא היה רופא. הפורשים בראשותה של קלרה תומפסון הקימו אז התארגנות חדשה ללא שם התואר "פסיכואנליטית" ושנקראה "המכון בניו יורק של בית הספר לפסיכיאטריה של וושינגטון - New Yorker Institut of the Washington School of Psychiatry. בהקמת מכון זה שהחל משנת 1946 נקרא המכון על שם ויליאם אלנסון וייט, השתתפו אריך פרום, הארי סטרק סאליבן, פרידה פרום-רייכמן, דייוויד ריוק (Rioch) וג'נט ריוק. תומספון כיהנה במנהלת המכון למשך שנים רבות ועבדה בו עד יום מותר בשנת 1958. מבחינה תאורטית, המכון התיישר עם גישת הפסיכאנליזה הבינאישית (interpersonal) מיסודו של סאליבן וזאת הפסיכוסוציאלית של אריך פרום. להבדיל מגישתו של פרויד חברי המכון סברו שהגורמים המכריעים בהתפתחות אישיות האדם אינם המקורות והגלגולים של הדחף או המבנה הקשור לדחפים אלא ההשפעות התרבותיות והיחסים הבינאישיים.

תרומותיה לפסיכואנליזה

סקירתה המקיפה של תומפסון לגבי התפתחות הפסיכואנליזה הייתה אחת התרומות העיקריות שלה לתחום. היא הרגישה צורך לכתוב על מקורה והתפתחותה של הפסיכואנליזה מכיוון שתלמידיה חשו בלבול מול מגוון הגישות של האסכולות השונות: לדבריה, "אם נפסיק להדגיש את ההבדלים וננסה לשים לב לזרם הכללי של התפתחותו, נמצא שמדע צעיר זה...נע בכיוון קדימה, שלו תרמו כל האסכולות השונות". לתומפסון היה ידע רחב בסוגיית התפתחות הפסיכואנליזה ולגבי העמדות והאסכולות השונות בתוכה. בתיאורה את האסכולות, אימצה תומפסון את עמדת האמצע של הספקטרום הפסיכואנליטי. היא הבליטה איך ההשקפות השונות הוסיפו לחקר התחום והתייחסה ביראת כבוד לנציגי האסכולות השונות.

תומפסון חילקה את התפתחות הפסיכואנליזה לארבעה שלבים:

• 1900-1885 - התקופה שבה התגבשו אמח זיגמונד פרויד רעיונות היסוד של הפסיכואנליזה שנשארו מרכזיים לאסכולות רבות עד היום.
• 1920-1910/1900 - הדגשת חשיבות ההתפתחות הביולוגית המינית של הילד
• 1925-1910 - הרחבת המיקוד בכל האישיות
• אחרי 1925 - עד היום - הרחבת ההשקפה הפסיכואנליטית מההתייחסות לכוחות הפנימיים בלבד (הפסיכואנליזה הקלאסית) אל השפעות התרבות ושל אנשים אחרים על המטופל ועל טיפולו. זאת ההשקפה שאומצה על ידי תומפסון עצמה - הדגשת חשיבות השפעתם של התרבות והיחסים הבינאישיים

בתאוריה ובפרקטיקה הדגישה תומפסון וניתחה את הגורמים הבינאישיים לצמיחת היחסים של האדם עם אחרים. היא האמינה בתרומת הפסיכואנליזה להעצמת אנושיותם של המטופלים, ללא קשר לחומרת ההפרעתם הנראית לעין.

קלרה תומפסון ופסיכולוגיית הנשים

לדעת קלרה תומפסון אחת החוליות החלשות ביותר בחשיבה הפרוידיאנית הייתה ההסבר שלה לפסיכולוגיית הנשים. היא נמנתה עם אותן הפמיניסטיות שמתחו בקורת על תאוריית קנאת הפין של פרויד. לדעתה נטיית הנשים להרגיש נחיתות בתחום המיני מוסברת על ידי גורמים מתחום התרבות. "קנאת הפין" היא למעשה ייצוג סמלי של גישת הנשים בתרבות המערב. בשנת 1953 הציגה תומפסון סקירה על העובדות העיקריות בפסיכולוגיית הנשים. בדיון לגבי ההבדלים הביולוגיים בין האישה לגבר, תומפסון הצביעה על הדרכים הכלליות שבאמצעותן החברה מתסכלת או מעוותת את הדחפים הבסיסיים של הנשים. מבלי להתכחש לנחיצות הלך הרוח הפסיבי של האישה, תומספון טענה שהשפעת החברה על הפסיביות של האישה יותר חשובה מההשפעות הביולוגיות. היא סברה שהחברה הפרטיארכלית משתמשת בהבדלים הביולוגיים כדי לבסס את עליונות הגבר ואת נחיתות האישה. תומפסון לא הסכימה עם הקביעה של פרויד שהנשים נוטות לפחות סיפוק מיני מהגברים. לדעתה מגמות חברתיות הן אלה המגבילות את הנשים בהבעת צרכים מינים חזקים.

אחת הסוגיות החשובות בפסיכולוגיית הנשים לפי תומפסון היא הקושי שבבחירה בין להיות אם בבית או בלהיות אשת קריירה ללא נישואים. נשים נשואות המגדלות ילדים מרגישות שאינן ממצות במלואו את יכולותיהן ומחפשות תכופות עזרה פסיכואנליטית בגלל הבדידות ואי שקט שמרגישות. לדעת תומפסון,. יש קושי רב לנשים למצוא איזון בתחום זה.^{[דרוש מקור]}. נשים משתוקקות לקביעות, מה שיכול לגרום לקופנליקט: מחד, כמו את הגברים, מאתגרים אותן ברעיונות של הישגיות ומאידך הן מקוות להתחתן וללדת ילדים. תומפסון ביקשה להדגיש שכל החברות האנושיות עושות הבחנות מסוימות בין תפקידי הגברים ואלו של הנשים, אולם הבחנות אלה קשורות במידה מועטה לאבולוציה הביולוגית.

בכתביה נתנה תומפסון לפרויד את הקרדיט על פיתוח תאוריות בתחום פסיכולוגיית הנשים, אולם היא מצאה פגם במיקוד שלו בפסיכולוגית הגברים. היא הדגישה שספיכולוגיית הנשים היא "משהו בזכות עצמו ולסתם שלילת הגבריות". תומפסון ראתה במגדר ביסודו יותר תוצר של תרבות:אפיוני המגדר נקבעים לדעתה על ידי הדבקת משמעויות חברתיות תרבותיות להבדלים הביולוגיים. בעיניה ההתבגרות היא השלב הבעייתי ביותר אצל בנות, בתחום תפיסת ההבדלים בנוגע ללחצים החברתיים והכוח. היא הניחה שבגלל הפערים הכלכליים והשימוש בפתיינות כשיטה מפצה מובנת, "הנרציסיזם כביכול של הנשים וצורכן הגדול יותר להיות נאהבות הם כולם תוצר של הכרח כלכלי". במאמרה "בכיוון פסיכולוגיית נשים" (1953) ניסתה תומפסון למצוא כמה יסודות כלליים של פסיכולוגיית הנשים האמריקאיות בתקופתה. היא התמקדה בדרכים שבה החברה מתסכלת או מעוותת את צרכיהן הביולוגיים הבסיסיים של הנשים.

קלרה תומפסון כמדריכה ואנליטיקאית

אצל קלרה תומפסון עברו פסיכאנליזה או הדרכה על הטיפולים רבים מהמטפלים מן הדור השני של האסכולה הפסיכואנליטית הבינאישית, לרבות הרי סטאק סאליבן עצמו. המודרכים והתלמידים שלה הרחיבו את רעיונותיה על ההעברה ועל ההעברה הנגדית. כמבינה את קשייהם הייחודיים של נשות מקצוע תומפסון נבחרה כאנליטיקאית על ידי נשים רבות שהיו פורצות דרך בתחומן. הייתה חלוצה בארצות הברית גם על ידי כך שהקדישה את עצמה גם לאנליזה דידקטית ולהדרכתם של פסיכואנליטיקאים לא רופאים, כחוקרת של ההעברה וההעברה הנגדית הבחינה תופנסון בגורמים הלא מודעים המשפיעים על בחירת האנליטיקאי על ידי מטופל.

ספרים ופרסומים אחרים

לאורך חייה פרסמה תומפסון מעל 50 מאמרים ומאמרי רוויו ושלושה ספרים.

*1950 Psychoanalysis: Evolution and development. New York: Thomas Nelson & Sons

• 1957. The different schools of psychoanalysis. American Journal of Nursing, 57, 1304-1307.
• 1953. Towards a psychology of women. Pastoral Psychology, 4 (34), 29-38.
• On Women 1971 בעריכת מוריס גרין
• The Role of the Analyst's Personality in Therapy, In:B. Wolstein (ed) Essential Papers On Countertransference, New York University Press, New York 1988 pp. 120-130
• Maurice R. Green, (Ed.) - Interpersonal psychoanalysis: The selected papers of Clara M. Thompson. New York: Basic Books Inc 1964.

כולל:

• Notes on the Psychoanalytic Significance of the Choice of Analyst, 1938
• 1941 - "The Role of Women in This Culture"
• 1945 Transference as a Therapeutic Instrument
• 1950 - Some Effects of the Derogatory Attitude toward Female Sexuality
• 1952 - Counter-Transference

לקריאה נוספת

E.Capelle. Clara Thompson as Culturalist. Psychoanal. Rev., 85, 1998, 75-93

• , Ruth Moulton - Clara Thompson: Unassuming leader in L. Dickstein and C. Nadelson (Eds.), Women physicians in

leadership roles. Washington, DC: American Psychiatric Press 1986.

• , Sue A.Shapiro. Clara Thompson, Ferenczi's messenger with half a message. In L. Aron and A. Harris (Eds.), Legacy of Sándor Ferenczi. Hillsdale, NJ, and London: Analytic Press 1996.

קישורים חיצוניים

• ביוגרפיה באתר אוניברסיטת ובסטר בסנט לואי, מיזורי - חלק מעבודת סמינר על התרומה האינטלקטואלית של נשים לחקר הנפש והחברה
• Taryn Benbow-Pfalzgraf - entry: Clara Mabel Thompson in American women writers : a critical reference guide from colonial times to the present - St.James Press, Detroit, ed. 2nd,2000 isbn=9781558624290
• art.Clara Thompson by Sue Shapiro

in Alain de Mijolla (chief ed) International Dictionary of Psychoanalysis Thomson Gale 2005

ראו גם

• הארי סטאק סאליבן
• שנדור פרנצי