קרב סמולנסק (1941)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב סמולנסק
Bundesarchiv Bild 101I-351-1427-21A, Russland, Panzer IV.jpg
התקדמות השריון הגרמני באזור ויטבסק
עימות: מלחמת העולם השנייה
חלק מ: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
תאריך התחלה: 10 ביולי - 10 בספטמבר 1941
מקום: סמולנסק, רוסיה.
תוצאה: ברמה הטקטית הקרב הסתיים ללא הכרעה, אך ברמה האסטרטגית הוא היוה ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים
הצבא האדום  הצבא הגרמני 
מפקדים
סמיון טימושנקו,
אנדריי יריומנקו,
גאורגי ז'וקוב,
פיודור קוזנצוב
פדור פון בוק,
היינץ גודריאן,
הרמן הות,
גינטר פון קלוגה,
אדולף שטראוס 
כוחות
790 אלף חיילים, 3800 טנקים, 16 אלף תותחים, 2100 מטוסים  430 אלף חיילים,1000 טנקים 
אבידות
486 אלף הרוגים ושבוים, כ-274 אלף פצועים  96,5 אלף הרוגים ופצועים 
ממורכז

המערכה באזור סמולנסק הייתה סדרה של קרבות בין הצבא הגרמני והצבא האדום, שהתנהלו באזור העיר סמולנסק שברוסיה, בשלבי הפתיחה של הפלישה הגרמנית לברית המועצות. המערכה שהחלה ב-10 ביולי והסתיימה ב-10 בספטמבר 1941, היוותה חלק מהמלחמה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. היא התחוללה לאורך חזית רחבה, ממחוז פסקוב בצפון ועד לסביבות העיר צ'רניגוב בדרום. במהלך המערכה, שהסתיימה ללא הכרעה, ספג הצבא האדום אבידות כבדות ביותר, כולל מאות אלפי שבויים, אך הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני לכיוון מוסקבה למשך כחודשיים וחצי. לעיכוב זה הייתה השפעה רבה על כישלון התוכנית הגרמנית להכנעת ברית המועצות ב-1941 (מבצע ברברוסה).

המערכה באזור סמולנסק כללה מספר קרבות עיקריים:

הצדדים היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השמדת רוב כוחות החזית המערבית הסובייטית במסגרת קרב ביאליסטוק-מינסק, הגיעו כוחות השריון של קבוצת ארמיות מרכז לגדה של נהר הדבינה המערבית באזור ויטבסק ולגדת הדנייפר באזור אורשה ומוהילב. הפיקוד הגרמני תיכנן להמשיך במתקפה לכיוון מוסקבה, תוך כיתור וחיסול כוחות הצבא האדום במרחב פולוצק, סמולנסק ומוהילב.

הכוחות התוקפים כללו את:

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התבוסה המוחצת שספג במהלך קרב ביאליסטוק-מינסק, תיכנן הפיקוד הסובייטי לייצב את החזית ולהקים קו הגנה חדש, תוך הזרמת תגבורות חזקות לכוחות הצבא האדום, שהגנו על דרכי הגישה למוסקבה, וביצוע שורת התקפות נגד על ראשי החץ הגרמניים. כמעט כל העתודה האסטרטגית, שעמדה לרשות הפיקוד העליון הסובייטי ערב מבצע ברברוסה (6 ארמיות), הועברה למרחב סמולנסק כדי להקים מחדש את החזית המערבית (שכוחותיה המקוריים הושמדו כמעט לחלוטין בשבועיים הראשונים של הפלישה הגרמנית), ולבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית בציר מינסק-סמולנסק-מוסקבה. הפיקוד העליון על הגזרה המרכזית של החזית ("הכיוון האסטרטגי המערבי") הוטל על סמיון טימושנקו.

בשלבים השונים של קרב סמולנסק השתתפו יחידות מ-4 קבוצות ארמיות ("חזיתות") סובייטיות:

  • החזית המרכזית (פיודור קוזנצוב) (הוקמה ב-24 ביולי ופורקה ב-26 באוגוסט 1941), כללה את :
    • הארמייה ה-13
    • הארמייה ה-21
    • הארמייה ה-3 (החל מ-1 באוגוסט)
  • חזית בריאנסק בפיקוד אנדריי יריומנקו (הוקמה ב-14 באוגוסט), כללה את :
    • הארמייה ה-13
    • הארמייה ה-50
    • הארמיות של החזית המרכזית לאחר פירוקה של האחרונה.
  • חזית העתודה בפיקוד גאורגי ז'וקוב (הוקמה ב-30 ביולי) כללה את :
    • הארמייה ה-24
    • הארמייה ה-31
    • הארמייה ה-32
    • הארמייה ה-33
    • הארמייה ה-34
    • הארמייה ה-43
    • הארמייה ה-49

מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון (10-20 ביולי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת השלבים הראשונים של הקרב

קרב סמולנסק נפתח ב-10 ביולי, כאשר שתי קבוצות הפאנצר של קבוצת ארמיות מרכז החלו במתקפה מתואמת לכיוון העיר סמולנסק. יחידות של קבוצת הפאנצר ה-3 בפיקוד הרמן הות, היוו את הזרוע הצפונית של תנועת המלקחיים הגרמנית. הם תקפו מראשי גשר מעבר לנהרות ברזינה ודווינה, כבשו ב-13 בחודש את העיר ויטבסק לאחר קרבות קשים, והמשיכו להתקדם דרום-מזרחה לכיוון סמולנסק. באגף הימני תקפו יחידות של קבוצת הפאנצר ה-2, שחצו את הדנייפר בין אורשה למוהילב, לכיוון צפון-מזרח, והתקדמו לאזור סמולנסק-יאלניה. ב-16 ביולי כבשו יחידות מקורפוס הפאנצר ה-47 (של גודריאן) את סמולנסק, ובמקביל הגיעו יחידות מקורפוס הפאנצר ה-39 (של הות) לאזור יארצבו, מצפון מזרח לסמולנסק. התקדמות הכוחות הניידים הגרמניים איימה לכתר את הארמיות הסובייטיות ה-16, ה-19 וה-20 (כ-25 דיוויזיות) במרחב סמולנסק. בין שתי זרועות המלקחיים הגרמניות הפריד עתה מרחק קצר בלבד, והכוחות הסוביטיים נאבקו נואשות, כדי למנוע מהגרמנים לסגור את צוואר הבקבוק, ולהשלים את כיתור כוחותיהם בכיס סמולנסק, שהקשר עימם נשמר דרך גשר יחיד על הדנייפר.

במקביל הדפו הגרמנים מתקפת נגד רחבת היקף (בה נטלו חלק יחידות מהארמיות הסובייטיות ה-4, ה-13 וה-21) על האגף הימני של קבוצת ארמיות מרכז באזור בוברויסק-רוגאצ'ב, שהחלה ב-13 ביולי. מיד לאחר מכן חידשה קבוצת הפאנצר ה-2 את התקדמותה באגף הימני, וכיתרה את הארמייה ה-13 ואת שרידי הקורפוס הממוכן ה-20 בכיס מסביב לעיר מוהילב.

באגף הצפוני של החזית המרכזית התחוללו קרבות סביב העיר פולוצק. נוכח ההתנגדות העזה של הארמייה ה-22 באזור, עקפו יחידות השריון הגרמניות את העיר וכיתרו את יחידות הארמייה. לקראת סוף יולי הצליחו רוב כוחות הארמייה לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית ולחבור לכוח העיקרי של הצבא האדום.

השלב השני (21 ביולי-3 באוגוסט)[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-16 ביולי החלו להגיע לאזור יחידות רגלים מהארמיות ה-4 וה-9, כדי לסייע לפעולות הכוחות הניידים של קבוצת ארמיות מרכז (קבוצות הפאנצר ה-2 וה-3). הפיקוד הגרמני העריך, שניתן יהיה להמשיך בהתקדמות מזרחה גם ללא תמיכת כוחות השריון. בהתאם לכך, סוכם להפנות דרומה את קבוצת הפאנצר ה-2 בפיקוד היינץ גודריאן ולהמשיך בהתקדמות לכיוון מוסקבה באמצעות כוחות הארמיות ה-2 וה-9.

הצבא האדום לאור הכישלונות בקרב החל בהקמת חזית עתודה והכנסתו של יחידותיו לקרב. ב-19 ביולי הגרמנים כבשו את העיר וליקיה לוקי במחוז פסקוב, אך כבר ב-21 ביולי נאלצו לעזוב את העיר. ב-21 ביולי פרנץ הלדר כתב ביומנו שלאחר הסתבכות באזור העיר סיכויי הצלחה אסטרטגית במבצע פחתו.

ב-21 ביולי הצבא האדום החל המתקפה לכיוון סמולנסק במטרה לשחרר את הארמיות המכותרות באזור. אומנם מתקפה הוכנה בחופזה, לא היה תאום בין היחידות המתקיפות ולכן לא היה ניתן להגיע לפרברי העיר.

יחידות ורמאכט נוספות שהגיעו לאזור לאחר כיבוש מינסק הכריעו את המערכה. במהלך 4-5 באוגוסט חלק מהכוחות המכותרות יצאו מהכיתור אך סמולנסק נותרה בידי הגרמנים.

ב-17 ביולי החלו קרבות סביב מוהילב וגרמנים החלו במתקפה כוללת על העיר. תוך זמן קצר יחידות הארמייה ה-13 היו מכותרים בתוך העיר. לצורך אספקת תחמושת החל לפעול גשר אווירי, אך לאור עליונות של הלופטוואפה היקף האספקה היה מוגבל. סטבקה דרשה ממפקד האזור לעמוד במתקפה ולא לעזוב את העיר. ב-23 ביולי החלו קרבות רחוב בתוך העיר וליחידות הארמייה ה-13 בתוך העיר לא היה קשר עם המטה של הארמייה. מתקפה של הצבא האדום שמטרתה היה לפרוץ את המצור מבחוץ לא צלחה. ב-26 ביולי מפקדי היחידות המכותרות סוכמו על עזיבת העיר. סטבקה הגיבה על ההחלטה והמפקד הבכיר שהיה נוכח בישיבה הודח מתפקידו, גם מפקד הארמייה ה-13 הודח. הכוחות שניסו לפרוץ את הכיתור לא הצליחו במשימה. הם התפצלו ליחידות קטנות ורוב החיילים והקצינים נפלו לשבי. יחידות גרמניות שלחמו סביב העיר הועברו מייד לחלקים אחרים של החזית.

הסובייטים ראו את התמונה בחיוב - למרות הנסיגה הם הצליחו לייצב את החזית ולעכב התקדמות גרמנית.

גרמנים היו מודעים לעיכוב מסוים בהתקדמות. בהתחשב בנפילה לשבי של 300 אלף חיילם סובייטים, תפישת כ-3 אלף טנקים ומספר דומה של תותחים הם ראו בהתקדמות קבוצת ארמיות מרכז הצלחה. לאחר הערכת מצב מחודשת סוכם להעביר את היחידות השריון לטובת מתקפה בצפון ובדרום ולהמשיך לכיוון מוסקבה על ידי ארמיות רגלים בלבד. לדעת מפקדים גרמנים החלטה זו הייתה טעות אסטרטגית שהביאה להאטה להתקדמות לכיוון מוסקבה ובסופו של דבר לקריסת הצבא הגרמני במהלך המלחמה.

השלב השלישי ( 21-3 באוגוסט)[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף יולי 1941 קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית עברה למגננה בחלק המרכזי של המערכה. באגף הדרומי סוכם על מתקפה מוגבלת באזור רוגצ'וב ובהמשך לכיוון הומל. המתקפה הייתה מוצלחת וב-19 באוגוסט הומל נכבש על ידי הצבא הגרמני. יחידות שריון של גודריאן קיבלו פקודה להמשיך דרומה לטובת קבוצת ארמיות דרום.

בחלק הצפוני הגרמנים התכוננו למתקפה מחודשת בסביבות העיר וליקיה לוקי. המתקפה לא צלחה והעיר נותרה בידי הצבא האדום.

ב-8 באוגוסט הצבא האדום החל במתקפת נגד במרכז המערכה בשטחי מחוז סמולנסק. המתקפה לא הביאה לתוצאות הרצויות אך החלה להדאיג את הגרמנים. פרנץ הלדר כתב ביומנו שלמרות התבוסות ואבידות קשות בנפש ובציוד לצבא האדום יש עוד יכולת לייצר מתקפות נגד ולהילחם.

לאור הארכות החזית סטבקה החליטה להקים חזית חדשה - חזית בריאנסק תוך העברת יחידות מחזית המרכז. המטרה הייתה לשפר יכולות פיקוד ושליטה על הכוחות הלוחמות.

השלב הרביעי (22 באוגוסט-3 בספטמבר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 באוגוסט סטבקה נתנה פקודה לכוחות להמשיך במתקפה שהחלה עוד ב-16 באוגוסט אך ללא הצלחה של ממש. המטרה הייתה לייצר לחץ על וורמאכט ולא לתת להפנות את הכוחות לטובת קבוצת ארמיות דרום הגרמני. במסגרת זו חזית המרכז פורקה באופן סופי ויחידותיה הועברו לטובת חזית בריאנסק. על אנדריי יריומנקו הוטלה משימה לנהל את המתקפה שבמידה והייתה מצליחה יכולת לשנות את המצב בחזית כולו. אומנם הצבא האדום לא הצליח במטלה ולא הייתה התקדמות של ממש.

בחלק הצפוני של החזית הגרמנים המשיכו ללחוץ באזור וליקיה לוקי וב-25 באוגוסט כבשו את העיר תוך כיתור חלק משמעותי של הארמייה ה-25 הסובייטית.

ב-10 בספטמבר פעולות התקפיות של שני הצדדים הופסקו והחזית התייצבה לתקופה מסוימת.

השלכות המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב סמולנסק היוה נקודת מפנה חשובה במלחמה בחזית הגרמנית-סובייטית. למרות שהצבא האדום ספג במהלכו אבידות כבדות שהגיעו לכ-760 אלף הרוגים, פצועים שבויים ונעדרים, הוא הצליח, בפעם הראשונה מאז פתיחת מבצע ברברוסה, לבלום את הבליצקריג הגרמני, ולעצור את התקדמות הצבא הגרמני לכיוון מוסקבה למשך כחודשיים וחצי. לעיכוב זה הייתה השפעה מכריעה על כישלון התוכנית הגרמנית לכבוש את מוסקבה ולהכריע את המלחמה נגד ברית המועצות בשנת 1941 לפני תחילת "החורף הרוסי"

התקפות הנגד שהנחיתו ארמיות העתודה הסובייטיות במהלך הקרב על כוחות קבוצת ארמיות מרכז נכשלו ברובן, ועלו לצבא האדום במחיר אבידות כבדות. הן לא היו מתוכננות כראוי, נערכו ללא תמיכה מספקת של שריון וארטילריה, ונוהלו בצורה כושלת. אך הן גרמו לגרמנים אבידות ניכרות, ריתקו את כוחותיהם, והפריעו לחידוש המתקפה הגרמנית לכיוון מוסקבה. כיבושה מחדש של העיר ילאניה על ידי כוחות הצבא האדום בשלבים האחרונים של הקרב, קיבלה תהודה רחבה בתעמולה הסובייטית של אותם הימים, שניפחה הצלחה טקטית מקומית של הצבא האדום והפכה אותה לסמל. בסתיו 1941 החליטה הסטבקה להתחיל להעניק תואר "יחידת משמר" ליחידות המצטיינות, שהוכיחו עצמן בשדה הקרב. בהתאם לצו מה-18 בספטמבר קיבלו 4 דיוויזיות חיל רגלים, שלחמו באזור סמולנסק, את התואר "דיוויזית חיל רגלים של המשמר" (гвардейская стрелковая дивизия).

לפי הנתונים הגרמניים, אבידות הוורמאכט במהלך המערכה סביב סמולנסק, הסתכמו בכ-20 אלף חיילים הרוגים וכ-76 אלף פצועים. לאחר סיום קרב קייב חידש וורמאכט את המתקפה לכיוון מוסקבה, ורוב הכוחות הסוביטיים שלחמו באזור סמולנסק הושמדו בשלבי הפתיחה של מבצע טייפון. אולם למרות זאת, קרב סמולנסק מילא, בסופו של דבר, תפקיד חשוב בניצחון הסובייטי בקרב מוסקבה ובכישלון מבצע ברברוסה.