היינץ גודריאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היינץ וילהלם גודריאן
Bundesarchiv Bild 101I-139-1112-17, Heinz Guderian.jpg
היינץ גודריאן
נולד 17 ביוני 1888
נפטר 14 במאי 1954 (בגיל 65)
מקום פטירה שואנגאו, שוואביה
כינוי היינץ הממהר (Schneller Heinz)
השתייכות Flag of the German Empire.svg הקיסרות הגרמנית (עד 1918)
Flag of Germany.svg רפובליקת ויימאר (עד 1933}
Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה הנאצית
תקופת שירות 1907 - 1945
דרגה גנרל-אוברסט (ורמאכט) גנרל אוברסט
תפקידים צבאיים

מפקד דיוויזית הפאנצר השנייה, מפקד הקורופוס ה-16, מפקד הקורפוס ה-19, מפקד פאנצרגרופה גודריאן, מפקד פאנצרגרופה 2

מלחמות וקרבות

מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם השנייה

עיטורים

צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון

גנרל אוברסט היינץ וילהלם גודריאן (גרמנית: Heinz Wilhelm Guderian‏; 17 ביוני 1888 - 14 במאי 1954) היה ממפקדי השריון הבולטים של הוורמאכט. גודריאן היה בין הוגיה העיקריים של טקטיקת הבליצקריג (מלחמת הבזק), וגם יישם אותה בלחימה בכישרון רב. גודריאן היה הכוח המניע מאחורי חיל השריון הגרמני ואף היה שותף בתכנונם של טנקים מסוימים (המפורסם ביותר הוא פאנצר סימן VI). כמו כן, הוא פרסם עקרונות רבים של לוחמת שריון. ספרו המפורסם ביותר הוא "Achtung Panzer!" (זהירות, טנקים!). הוא היה בין האנשים הבודדים שהעזו להתווכח עם אדולף היטלר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ושירות צבאי במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודריאן נולד בפרוסיה המערבית. היה נצר לשושלת קצינים ותיקה: אביו זכה בדרגת גנרל בצבא הגרמני. בין 1901 ל-1907 למד גודריאן בבתי ספר צבאיים שונים, וב-1907 התגייס לצבא על תקן של צוער לגדוד ה"ציידים" (חיל רגלים קל) העשירי של האנובר שהיה תחת פיקוד אביו. ב-1911 עבר לגדוד האלחוטנים ה-3 בחיל האיתותים הגרמני והתחתן עם מרגרט גורן, שילדה לו 2 בנים.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין איתות ואחר כך כקצין במטה הכללי. חוויותיו ממלחמת העולם הראשונה - עם הקטל חסר ההגיון, בזבוז משווע של חיים וציוד, קשיות העורף של הקצונה הבכירה - עזרו לעצב את דמותו ולימדו אותו את היתרונות של קשר הרדיו בו השתמש אחר כך בעיצוב הטנקים ואת יתרון התכנון המוקדם לפני כל התקפה.

לאחר המלחמה הצליח גודריאן להישאר בצבא הגרמני המקוצץ, ה"רייכסוור", והתמחה בלוחמה ניידת. בזכות שליטתו הטובה באנגלית ובצרפתית הוא הושפע מאוד על ידי פולר ובמידה פחותה יותר על ידי לידל הארט. הוא התעניין גם בכתביו של הקצין הצרפתי הצעיר, שארל דה גול.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודריאן (במרכז)

במלחמת העולם השנייה שירת גודריאן כמפקדו של הקורפוס ה-19 במערכה על פולין. אחר כך השתתף בפלישה לצרפת, שם הוביל את הטנקים שלו לעומק השטח הצרפתי בקצב מדהים, מגבול לוקסמבורג ועד לחוף האוקיינוס האטלנטי, ליד דנקירק, מהלך אסטרטגי שניתק את כוחות צרפת ובריטניה בצפון צרפת בלגיה והולנד מהעורף שלהם בצרפת.

לאחר הצלחה זו, קיבל את הפיקוד על קבוצת הפאנצר השנייה (לאחר מכן שונה שמה לארמיית הפאנצר השנייה). במבצע ברברוסה, יחידתו התקדמה עד אזור ילנה, דרומית למוסקבה, ונבלמה בקרבות התשה כבדים.

ב-4 באוגוסט היה נוכח בישיבת אק"ו (המטכ"ל) בעיר בוריסוב. נושא הדיון היה התוכנית האסטרטגית של הוורמאכט להמשך הלחימה נגד ברית המועצות. גודריאן היה בעד המשך ההבקעה לכיוון מוסקבה כי חשב שהיא היעד העיקרי של המערכה. היטלר לעומת זאת התעקש על התמקדות באוקראינה על מנת לכתר כוח סובייטי עצום שמנה כמה ארמיות, אלפי תותחים וטנקים, ועל ידי פעולה זו לאבטח את האגף הימני בעת ההתקדמות העתידית למוסקבה. מטרה משנית הייתה לזכות בתעשייה הכבדה ובשדות החיטה הרבים. הצעה אחרת הייתה הבקעה לכיוון לנינגרד על מנת לחבור אל הפינים. כמו כן עלה לדיון נושא האספקה - גודריאן דרש חלקי חילוף - בעיקר מנועים וטנקים חדשים. היטלר נאות לתת לחזית המזרחית 300 מנועים חדשים, אך סירב להקצות טנקים חדשים שהופנו ליצירת יחידות חדשות. המטכ"ל דחה את קבלת ההחלטה באשר למאמץ העיקרי, ורק ב-11 בחודש נודע לגודריאן שהצעתו להמשיך לכיוון מוסקבה נדחתה. המטכ"ל החליט בעד הכיתור, וארמיית הפאנצר של גודריאן קיבלה פקודה להסתובב לכיוון שמאל ולהתקיף לכיוון דרום מערב. גודריאן ביקר בצורה קשה את ההחלטה ותלה בה את האשמה בהפסד במלחמה כולה. פקודת המבצע יצאה ב-21 באוגוסט.

בדצמבר 1941 הוא הורה לארמייה שלו לסגת על מנת למנוע אבדות כבדות והביא על עצמו את זעמו של היטלר וכתוצאה מכך הועבר מפיקוד פעיל לעתודת הקצינים של צבא היבשה, ללא תפקיד. לפי עדותו באוטוביוגרפיה שחיבר "זכרונותיו של חייל", הוא לא יישם את פקודת הקומיסרים. כמו כן, לא ביטל את הדין הפלילי בכוחות שהיו תחת פיקודו, וחייליו לא עודדו לקחת חלק בפגיעה באזרחים חפים מפשע.

אחרי תבוסת הגרמנים בקרב סטלינגרד הוחזר לשירות פעיל וב-1 במרץ 1944 קיבל את התואר "המפקח הכללי על כוחות השריון". ב-21 ביולי 1944 קיבל את תפקיד ראש המטה הכללי של צבא היבשה.

לאחר נסיון ההתנקשות בהיטלר כיהן יחד עם וילהלם קייטל וגרד פון רונדשטט בבית המשפט הצבאי המיוחד (בית משפט לכבוד) שתפקידו היה להדיח קצינים חשודים בחוסר נאמנות מן הוורמאכט ולהעבירם לידי הגסטאפו ולאחר מכן לשיפוט בבתי המשפט המיוחדים תחת רולנד פרייזלר.

לקראת סוף המלחמה שיתף פעולה עם אלברט שפר במטרה למנוע את יישום פקודת ה-"אדמה חרוכה" הידועה גם בכינוי -Götterdämmerung (דמדומי האלים) - השמדת התשתית התעשייתית והאזרחית של גרמניה.

סיים את תפקידו כראש המטה הכללי ב-28 במרץ 1945 אחרי ויכוחים קשים עם היטלר.

סוף חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודריאן האשים את ההנהגה המדינית ובמיוחד את היטלר בהפסד במלחמה. הוא לא חסך שבטו גם מהפיקוד הבכיר ומתח עליו ביקורת נוקבת באוטוביוגרפיה שלו.

למרות מחאות צרפתיות וסובייטיות, הוא לא הואשם בפשעי מלחמה במהלך משפטי נירנברג. התנהגותו במהלך המלחמה נחשבת לרגילה ומקובלת יחסית לחייל מקצועי אחר.

גודריאן נפטר במאי 1954 בגרמניה.

גם בנו, היינץ גינתר גודריאן, הגיע לדרגת גנרל בכיר בבונדסוור ובנאט"ו.

נכדו משרת כקצין הקישור של הבונדסוור בארצות הברית.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Achtung Panzer!" (ספר תאוריה על לוחמת שריון) (1937)
  • זכרונותיו של חייל (1952) אוטוביוגרפיה. הספר דן בעיקר בזכרונותיו מימי מלחמת העולם השנייה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רודולף שטייגר, טקטיקות השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה, הוצאת מערכות, תל אביב, תשנ"ה.