שפות הודו-אריות
שפות הֹדוּ־אָרִיוֹת (हिन्द-आर्य भाषाएँ; גם "הענף ההודי") הן ענף-משנה של ענף השפות ההודו-איראניות של משפחת השפות ההודו-אירופיות, ומדוברות בעיקר באסיה. מספר דובריהן כיום מוערך בכ-900 מיליון איש.
בשנת 2005 נמנו 209 גוונים של שפות בענף, מהם המניין הגדול ביותר של דוברים כשפת אם הם דוברי השפות ההינדוסטניות - הינדי (השפה השנייה המדוברת ביותר בעולם) ואורדו, ביחד כ-540 מיליון; ולאחריהם בנגלית - כ-260 מיליון. דוברי פנג'אבי מונים כמאה מיליון, מרטהי כ-90 מיליון, מחצית מזה דוברי גוג'ראטית ואחריהם נפאלית עם כ-40 מיליון. לאורייה יש 30 מיליון דוברים בקירוב, לסינדהי 20 מיליון, סינהלה עם כ-16 מיליונים וסראיקי ואסאמית עם כ-14 מיליון דוברים כל אחת.
קבוצת-המשנה ההודו-ארית ניצבת תחת ענף הלשונות ההודו-איראניות לצד שתי קבוצות-המשנה האחרות של ענף זה: השפות האיראניות (המדוברות באיראן ובמרכז אסיה) והנוריסטניות (באפגניסטן).
מיון [עריכה]
מאחר שבמקרים רבים אין מחיצות ברורות בין השפות ההודו-אריות, קשה לסווגן בנחרצות. יחד עם זאת, ניתן לחלק אותן באופן הבא:
- שפות פהריות (Pahari - צפוניות)
- נפאלית (ואחרות)
- שפות צפון-מערביות
- פנג'אבית מערבית (ויתר השפות מקבוצת לאהנדה המדוברת בפקיסטן)
- שפות דארדיות
- קשמירית (ואחרות)
- שפות הינדיות (Madhya - מרכזיות)
- שפות מזרחיות (Magadhan)
- שפות דרומיות
פונולוגיה [עריכה]
חמישה בסיסי חיתוך מהווים תשתית למערכת העיצורים ההודו-ארית הרגילה – שִׂפְתִיים, שינִיים, מהופכים, חכיים ווילוניים; בכך זהה המערכת של הלשונות ההודו-אריות לזו של הסנסקריט. העיצורים ה"מהופכים" עשויים לכלול גילגול של הלשון לשם השגת כעין 'נסיגה' של המגע עם קצה הלשון. נקודת המגע יכולה להיות מכתשית או בתר-מכתשית, ואיכות הצליל הייחודי שמופק נובעת לא אחת מהתצורה של הלשון יותר מאשר מהמיקום שלה. החיתוכים החיכיים הם בעלי תוצר מחוכך ובאופן מסורתי כוללים מפגש חד של הלשון עם חיך קשה, לכדי יצירת צליל שמקביל ל-[tʃ] או [cʃ].
מחוץ למעגל המערכת הרגילה - לשפות ולדיאלקטים מסוימים חִכּוכיות מכתשית בצליל [ts] (במקום חִכית), אם כי כמה מהם משמרים את ה-[tʃ] במצבים מסוימים – לפני תנועות קדמיות (בייחוד /i/), לפני /j/, או במכפל; מכתשיות כבסיס חיתוך נוסף על הקיים מתרחשת במרטהי ובקונקאני (שבהן עירוב דיאלקטים, לצד משתנים אחרים, טורף את הכלל שנזכר לעיל), בניבים מערב-פהריים אחדים (t̪ -> /tʃ/), ובקשמירית.
הוספתה של החכיכה ההיפוכית האילמת בכמה מהשפות הדארדיות קובעת את מספר מקומות החיתוך על שיא של שבעה, בשעה שהפְחתה גוזרת הפיכת ts -> /s/ - מה שאירע באסאמית, בצ'יטאגונית, בסינהלה ובמווארי דרומי. השלוֹת נוספות של בסיסי חיתוך מתרחשות בְּאסאמית וברומאנית, שבהן כבר אבד הקונטרסט השיני/המהופך האופייני; ובצ'יטאגונית, שמעליה מרחפת סכנת אובדן מפרקי ההיגוי השפתיים והווילוניים.
שפת סנסקריט, השפה העתיקה ביותר במשפחת השפות ההודו-אירופיות, התבלטה בהיותה בעלת חמישה חיתוכי עיצור אפי, בהתאמה עם אלו של הפה; ומקרב השפות והדיאלקטים המודרניים שבעה הובחנו כנושאים את העזר המשלים של חמש הפונמות האפיות במלואו, כשמתוכן, החכית והווילונית בדרך כלל אינן אלא תוצאה של שמיטת העיצור מצירוף אף+עיצור ([ɲj] -> [ɲ] ו-[ŋɡ] -> [ŋ]) אם כי ישנם גם מקורות אחרים לתופעה.
ראו גם [עריכה]
