צוענים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| בני הרומה |
|---|
 בני רומה בבולגריה |
| אוכלוסייה |
| 15 מיליון לכל היותר |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים |
| אירופה (בעיקר בספרד וברומניה) ואמריקה (בעיקר בברזיל ובארצות הברית) |
| שפות |
| רומאנית שפת המקום בה הם שוכנים |
| דת |
| נצרות אסלאם |
| קבוצות אתניות קשורות |
| עמים מתת היבשת ההודית, עמים איראנים |
בני הרומה הם עם נוודים שמוצאו המדויק אינו ידוע, אולם ההשערה הרווחת היא שמקורו בצפון מערב הודו. שמם של בני עם זה יכול להקרא גם "רומאנים", "רומאני", "רומה", ועוד. השם הנפוץ ביותר בישראל הוא "צוענים".
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
בעברית, אחד מהכינויים לבני הרומה הוא "צוענים", ישנם שלושה מקורות לשם העברי הזה: ראשית, בעבר סברו כי מוצא בני הרומה הוא במצרים, וכך למשל השם באנגלית (Gypsy) פירושו "זה שבא ממצרים" (Egyptian), ובשם העברי ישנה רמיזה לעיר צוען שהייתה במצרים העתיקה. שנית, השם "צוענים" נשמע בדומה לכינוייַם בשפות אירופיות רבות (כך בגרמנית: "צִיגוֹיְנֵר", או ברוסית: "צִיגַן"). שלישית, הוראת השורש צע"נ בעברית היא 'עקר', 'נדד' (כך בישעיהו לג, כ: 'אהל בל יצען'), דבר המאפיין את בני הרומה כעם הנודד ממקום למקום.
בני הרומה עצמם מכנים עצמם "רומה" (Roma או Rroma ברבים, ו-Rom או Rrom ביחיד), וכינוי זה נחשב כיום לתקין פוליטית ומועדף על ציגוינר, ציגן ודומיהם, שמקורם כאמור לעיל מוטעה היסטורית ונחשב לעתים לבעל הקשר גזעני.
[עריכה] היסטוריה
ראשוני בני הרומה החלו להגר מערבה בסביבות המאה ה-11. למערב אירופה הגיעו במאה ה-15. בני הרומה נהגו להציג את עצמם כנוצרים, ולעתים אף ככאלה שנמצאים באמצע מסע עלייה לרגל. בעקבות כך רבים מחבורות בני הרומה היו מוגנים באמצעות כתבי חסות שנתנו להם השלטונות המרכזיים.
המקצועות המסורתיים בהם עסקו הצוענים היו רוכלות, בידור-למשל ריקוד. הפלמנקו הוא ריקוד ספרדי צועני, ונחשב לאחד המחולות הסוחפים, מלאי התשוקה והמסתורין בכל רחבי אירופה, כמו כן מיוחסים להם עיסוקים כגון: עובדי מתכת וסוחרי בהמות. אמונות תפלות רבות ייחסו לבני הרומה יכולות על חושיות כגון הסטריאוטיפ המפורסם של הצוענייה מגדת העתידות, יש המייחסים להם את המצאת קלפי הטארוט, בעת העתיקה נחשבו הצועניות למכשפות עקב יופיין-מראן המיוחד ועיסוקן בקסמים ובלוליינות, אזמרלדה הצוענייה גיבורת הסיפור"הגיבן מנוטרדאם" למשל נידונה לתליה עקב האשמות סרק אלה.
החל משלהי המאה ה-15 בני הרומה נתפסו בעיניי המקומיים בצורה שלילית, והם תוארו כגנבים, רמאים, בטלנים, עובדי אלילים, מזוהמים, בהמיים, מגלי עריות, גנבי ילדים ועוד. גילויי העוינות כלפי בני הרומה מצד האוכלוסייה המקומית ומצד השלטונות הלכו וגברו, עד כדי מתן צווי גירוש. צו הגירוש הראשון הוצא על ידי הרייכסטאג הקיסרי הגרמני בשנת 1497. שנים ספורות לאחר מכן ניתנו צווים דומים בספרד בפורטוגל, בערי המדינה של איטליה ובצרפת. באנגליה צו הגירוש הראשון הוצא ב-1530, ובסביבות השנים האלה הוצאו צווים דומים באירלנד, בהולנד, ובארצות סקנדינביה. העונשים שניתנו למפירי צווי הגירוש, גברים ונשים כאחד, כללו גילוח שיער הראש, מלקות, כריתת אוזן אחת או שתיים, מאסר עם עבודת פרך וכיוצא בזאת. בני הרומה שנתפסו הוגלו לקולוניות של כל מדינה ומדינה.
לא תמיד קוימו צווי הגירוש במלואם, ולכן לאורך השנים ניתנו כמה וכמה צווים. אף על פי כן, בסופו של דבר, במחצית המאה ה-18 נותרו בני הרומה בכל מדינות מערב אירופה, למעט בהולנד (אליה חזרו בני רומה מרומניה במחצית המאה ה-19). הסיבות לכישלונם החלקי של צווי הגירוש נבעו מיכולת מוגבלת של השלטון המרכזי לאכוף את הצווים, מנטילת שוחד מצד כוחות השיטור, ומהזדקקות האוכלוסייה המקומית לבני הרומה. אלה האחרונים, על אף יחסם העוין כלפי בני הרומה, נזקקו לשירותיהם המקצועיים, כגון נפחות.
מאמצע המאה ה-17 חל שינוי הדרגתי ביחס השלטונות כלפי בני הרומה. ממדיניות גירוש, עברו השלטונות למדיניות של הטמעה. מדיניות זו הייתה קשוחה למדי, ובאוסטרו-הונגריה, לדוגמה, נאסר על בני הרומה להינשא בינם לבין עצמם, נאסר עליהם לדבר בשפתם, לשמוע את המוזיקה שלהם ועוד. בני הרומה סירבו למדיניות ההטמעה ורובם לא נטמעו.
שיא הרדיפות כנגד בני הרומה התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה השמידו הנאצים, על פי ההערכות, כ-400,000 בני רומה במחנות הריכוז ועל ידי האיינזצגרופן, ראו בערך השמדת בני הרומה במלחמת העולם השנייה.
סרטו של אמיר קוסטוריצה מ-1989, "שעת הצוענים", מתבונן בחיי בני הרומה וניצול ילדיהם באירופה המודרנית.
כיום חיים שבטי בני הרומה בעולם כולו, בייחוד באירופה. רובם דוברים, פרט לשפת המקום, גם בשפה הרומאנית (אין קשר לשפתה של מדינת רומניה או לקבוצת הלשונות הלטיניות הקרויות גם כן רומאניות), שהיא שפה המקורבת לשפות ההודו-אירופיות.
בישראל, ובעיקר בשטחי הרשות הפלסטינית (השומרון ועזה) חיה קהילה קטנה של בני רומה מוסלמים דוברי ערבית ובעלי אזרחות ירדנית (הנקראים בפי הערבים נוואר (נוּר ביחיד) מילת גנאי שפירושה מלוכלך); מעמדם בישראל מוגדר כתושבי קבע ולאומם כערבים. הקהילה בישראל מונה כ-200 משפחות, רובם משכונת באב אל חוטה שבמזרח ירושלים, ליד שער הפרחים. בני הקהילה חיים בתת תנאים: רובם מובטלים וחיים על קצבאות הביטוח הלאומי בלבד, אינם משכילים וחלקם אף אינם יודעים קרוא וכתוב. שיעור הילודה אצל בני הרומה הישראליים הוא גבוה והם מתחתנים בגיל צעיר ובתוך הקהילה בלבד, לפעמים אף בתוך המשפחה, כדי לשמור על המעמדות והמבנה המסורתי ולכן חלק מהילדים הצוענים סובלים ממחלות תורשתיות, מומים ונכויות.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- קיזי הילדה הצועניה ספר מאת רומר גודן, תרגום: אוריאל אופק, עידית זרטל, הוצאה לאור: זמורה, ביתן, מודן
- אריך האקל, פרידה מסידוניה. הוצאת "כנרת" 1994. תורגם מן הגרמנית: (Abschied von Sidonie (1989
- מרים כהן, יתומה לשני אמהות.
- שולמית שחר, הצוענים - עם הנוודים של אירופה, הוצאת מפה.
- גלעד מרגלית , ג'נוסייד - גרמניה הנאצית והצוענים , האוניברסיטה הפתוחה , 2006
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צוענים |
