פקיסטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן
اسلامی جمہوریۂ پاکستان
Flag of Pakistan.svg State emblem of Pakistan.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: תבורך האדמה הקדושה
מיקום פקיסטן
יבשת אסיה
שפה רשמית אורדו, אנגלית
עיר בירה איסלמבאד
33°40′N 73°10′E / 33.667°N 73.167°E / 33.667; 73.167
העיר הגדולה ביותר קראצ'י
משטר רפובליקה אסלאמית
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה
נשיא
ממנון חוסיין
נוואז שריף
הקמה
- עצמאות
- תאריך
- הפכה לרפובליקה

מבריטניה
14 באוגוסט 1947
23 במרץ 1956
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
796,095 קמ"ר 
36 בעולם
זניח
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
196,174,380 נפש 
6 בעולם
246.42 נפש לקמ"ר
50 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
574,100 מיליון $ 
26 בעולם
2,926 $
179 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]‏ (2013)
- דירוג עולמי
0.537 
146 בעולם
מטבע רופי פקיסטני ‏ (PKR)
אזור זמן UTC +5
סיומת אינטרנט .pk
קידומת בינלאומית 92+

הרפובליקה האסלאמית של פקיסטןאורדו: اسلامی جمہوریۂ پاکستان, תעתיק: אִסְלַאמי גָ'מְהוּרִיָאִי פַּאכִּסְתַּאן) היא מדינה בדרום-מרכז אסיה, הגובלת באיראן, אפגניסטן, הרפובליקה העממית של סין, הודו, ובים הערבי. עם יותר מ-180 מיליון תושבים, פקיסטן היא המדינה השישית בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתה, והמדינה המוסלמית השנייה בגודלה (אחרי אינדונזיה). בעבר עיר הבירה של פקיסטן הייתה עיר הנמל קראצ'י, אך כיום הבירה היא איסלמבאד.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם פקיסטן מורכב מראשי התיבות של המחוזות המרכיבים אותה:

  • פנג'אב.
  • אפגניה (מחוזות הגבול הצפוניים מערביים).
  • קשמיר.
  • סינד.
  • בלוצ'יסטן.

הרעיון הוצע על ידי סטודנט בשם צ'אודהארי ראהמט עלי (Choudhary Rahmat Ali), מייסד "התנועה הלאומית הפקיסטנית". בשפת אורדו פירוש המילה פקיסטן הוא ארץ הטוהר. פירוש הסיומת סטן הוא, כבארצות אחרות באזור בעלות סיומת זו (אפגניסטן, קזחסטן וכדומה) - ארצם של., כלומר ארצם של האנשים הטהורים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארץ המוכרת כיום בשם "פקיסטן" הייתה בעברה חלק מאפגניסטן והודו. בעת העתיקה עבר באזור אלכסנדר הגדול בעת המסע שלו לעבר הודו. צבאו מרד והוא נאלץ לחזור לבבל.

ההיסטוריה של פקיסטן המודרנית מתחילה בקולוניה הבריטית של הודו, כאשר המוסלמים דרשו מדינה משלהם. בין התומכים הראשונים ברעיון היה הסופר והפילוסוף עולמא מחמד איקבאל (Allama Iqbal), שחשב שיש צורך במדינה המוסלמית בתת-היבשת ההודית, הנמצאת תחת השפעה הינדית חזקה. מוחמד עלי ג'ינה, אשר מכונה בפקיסטן "מנהיג דגול" ו"אבי האומה" הנהיג את הליגה המוסלמית בהודו ועוד לפני סיום השלטון הבריטי, הציע רפורמה חוקתית בת ארבע עשרה נקודות, לשמירת זכויות המוסלמים בהודו לאחר שתושג עצמאותה של המדינה.

ג'ינה אימץ כבר ב"הצהרת לאהור" ב-1940 את רעיון יצירת מדינה מוסלמית נפרדת. הליגה המוסלמית קיבלה את רוב קולות המוסלמים בבחירות שנערכו בהודו בשנת 1946, וג'ינה פתח בגל שביתות ומחאות על מנת להוביל להקמת מדינה מוסלמית בחלק של הודו. גל המחאות שהוביל הידרדר לאלימות. כישלון הקואליציה של מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית הביא את הצדדים לפנות אל הבריטים בבקשה לאשר את חלוקתה של הודו. כך הוביל ג'ינה לחלוקת הקולוניה ההודית לשתי מדינות נפרדות - הודו ופקיסטן. פקיסטן הכריזה על עצמאותה ביום בו הסתיים השלטון הבריטי בהודו, 14 באוגוסט 1947.

בחודש שאחרי החלוקה, התבצעו חילופי אוכלוסין רוויי דמים בין שתי המדינות החדשות. היה זה טרנספר של כ-4 מיליון הינדים ומוסלמים שהעבירו את ביתם לצד השני של הגבול. במהומות בין הינדים ומוסלמים שאירעו בעקבות אירוע זה נהרגו כחצי מיליון אנשים.

ג'ינה כיהן כמושל הכללי הראשון של פקיסטן, הוביל את מאמצי השיקום של מיליוני פליטים, ועיצב את מדיניות המדינה המוסלמית החדשה עד מותו בשנת 1948.

עד 1971 הורכבה פקיסטן משני אזורים: פקיסטן המערבית, ממערב להודו ופקיסטן המזרחית, ממזרח להודו שהפרידה בין החלקים. ב-1971 התמרדה פקיסטן המזרחית ובעזרת כוחות הודיים הפכה למדינה עצמאית, היא בנגלדש. בשנת 1971 ביצע השלטון הצבאי הפקיסטני רצח עם באזרחיה ההינדים והמוסלמים של בנגלדש הידוע כ"רצח העם הבנגלי". חבל קשמיר (שבו רוב האוכלוסייה היא מוסלמית) הוא אזור הנתון במחלוקת בין הודו לפקיסטן עוד מתקופת הכרזת העצמאות של שתי המדינות, לאחר שמרביתו הועבר לריבונות הודית. כמעט מיד לאחר הכרזת העצמאות פתחו פקיסטן והודו במלחמה על קשמיר, ולאחר מכן נלחמו עליו שוב ב-1965 וב-1971, והשתתפו בעימות מוגבל נוסף ב-1999 (מלחמת קארגיל). על אף שפקיסטן הפסידה ברוב הקרבות, גורל האזור טרם הוכרע. מצב זה גורם לאי-יציבות מתמדת בין הודו לפקיסטן, שהוחמרה לאחר ששתי המדינות השיגו יכולות גרעיניות. בשנות ה-2000 נעשו מספר ניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום.

ההיסטוריה הפוליטית של פקיסטן מתחלקת בין תקופות של רודנות צבאית לבין משטרים דמוקרטיים אזרחיים. אף על פי שפקיסטן הפסיקה להיות דומיניון ב-23 במרץ 1956, עם כינון חוקה והכרזת המדינה כרפובליקה אסלאמית, הצבא השתלט על המדינה ב-1958 ושלט בה במשך 10 שנים. השלטון האזרחי חזר לאחר מלחמת הודו פקיסטן (1971), אבל הופסק בסוף שנות ה-70 עם הוצאתו להורג של זולפיקר עלי בהוטו (Zulfiqar Ali Bhutto), שהורשע ברצח יריב פוליטי, בפסק דין שנוי במחלוקת של בית המשפט העליון של פקיסטן.

בשנות השמונים קיבלה פקיסטן עזרה רבה מארצות הברית וקלטה מיליוני פליטים אפגניים (בעיקר פשטונים) שברחו מאפגניסטן עקב הפלישה הסובייטית אליה. מספר עצום של פליטים (הגבוה ביותר בעולם) גרם לזעזוע קשה בפקיסטן. השפעת האסלאם העמיקה בזמן שלטונו של הדיקטטור גנרל מוחמד זיאה אל-חאק (Muhammad Zia ul-Haq). הוא הרחיב גם את מאגר הנשק הלא קונבנציונלי של מדינתו. הגנרל נהרג בהתפוצצות מטוס שבו טס בשנת 1988 ופקיסטן חזרה למשטר דמוקרטי.

המשטר הדמוקרטי החזיק מעמד 10 שנים על ידי שני נשיאים: בנזיר בהוטו (Benazir Bhutto) ונוואז שריף (Nawaz Sharif), שניהם נבחרו פעמיים. שניהם הואשמו בשחיתות רבה. הצמיחה הכלכלית התמתנה לקראת סוף שנות ה-90. הגורמים הנוספים למשבר הכלכלי היו המשבר הכלכלי שפקד את אסיה והסנקציות שהוטלו על פקיסטן לאחר ניסויי הנשק הגרעיני בשנת 1998. הניסוי הפקיסטני היה התגובה לניסוי הודי דומה. שנה לאחר מכן העימות בקשמיר איים לסחוף את המדינה למלחמה נוספת עם הודו.

בבחירות של 1997 חזר נוואז שריף להנהיג את המדינה, תוך שהוא נהנה מרוב מוחלט בפרלמנט. הוא התכוון לשנות את החוקה, על מנת לבטל חלק מההגבלות שחלו על הרשות המבצעת. השחיתות הגוברת בממשל והתנהגותו הרודנית של הנשיא גרמה להפיכה צבאית נוספת, הפעם תחת הנהגתו של פרבז מושארף.

מושארף החל בצעדים לדמוקרטיזציה, תוך כדי שהוא מוותר על תפקידו כרמטכ"ל, אך היה זה ויתור סמלי בלבד, והוא המשיך לשלוט על הכוחות המזוינים של פקיסטן. שלטונו היה נתון לאיום מצד פונדמנטליסטים אסלאמים שניסו להתנקש בחייו מספר פעמים בשל תמיכתו בארצות הברית בפלישה לאפגניסטן לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

המאוזולאום של רנג'יט סינג בעיר לאהור, 2005

בדצמבר 2007 נרצחה מנהיגת מפלגת האופוזיציה בנזיר בהוטו במהלך פיגוע התאבדות בתום עצרת תמיכה בה. בעקבות הרצחה של בהוטו פרצו מהומות ברחבי פקיסטן על ידי תומכיה של בהוטו, שהאשימו את הנשיא מושארף במותה. בנה בן ה-19, בילוואל ובעלה אסיף עלי זרדרי מונו לראשיה החדשים של המפלגה.

בבחירות של 2008 ניצחה מפלגת האופוזיציה של בהוטו המנוחה וכוחו הפוליטי של מושרף נחלש משמעותית. הקואליציה השלטת החלה בצעדים לסילוקו מהשלטון עד שבאוגוסט 2008 הודיע מושרף בנאום מיוחד לאומה על כוונתו להתפטר מתפקידו. יושב ראש הסנאט שימש כנשיא בפועל עד הבחירות בספטמבר 2008, בהן נבחר לנשיאות אסיף עלי זרדרי, אלמנהּ של בהוטו וראש מפלגת העם.

ביולי 2013 נבחר ממנון חוסיין לנשיא פקסיטן.

תוכנית הגרעין הפקיסטנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח תוכנית גרעין החל בפקיסטן בשנות ה-70 של המאה ה-20, בעקבות פיתוח תוכנית דומה על ידי הודו השכנה, לאור היריבות ארוכת השנים שבין שתי המדינות, שכללה שלוש מלחמות. במאי 1998 ערכה פקיסטן ניסוי פיצוץ גרעיני מוצהר ראשון. פקיסטן לא הצטרפה לאמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). בנוסף לפיתוח נשק גרעיני עוסקת פקיסטן גם בפיתוח אמצעי שיגור, כגון טילים בליסטיים וטילי שיוט בעלי יכולת נשיאת ראשי קרב גרעיניים. דו"חות מחקר עדכניים ב-2011 הצביעו על האצת פיתוח הטילים הללו. סוגי הטילים הבולטים שפיתחה הם ה"גאורי" שמגיע לטווח של 1,300 קילומטרים (ומתבסס על הדגם של הטיל הצפון קוריאני שעליו מתבסס גם ה"שיהאב 3" האיראני), ה"גאורי 2" שמגיע לטווח של 2,000 קילומטרים, וה"שאהין 2" שמגיע לטווח של 2,500 קילומטרים (ושיגורו מפקיסטן יכול להגיע לשטח ישראל).‏[5]

מלחמת ארצות הברית באפגניסטן והשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001-)

לאחר פלישת ארצות הברית לאפגניסטן השכנה ובזמן מלחמת אפגניסטן ובמיוחד קרב טורה בורה ולאחריו, ברחו בכירי ארגוני הטרור האסלאמיסטיים אל-קאעידה והטליבאן אל פקיסטן, שם נהנו מתמיכה של אזרחים רבים. בכך החליפה פקיסטן את אפגניסטן כמקום מקלט ובסיס פעולה לארגוני טרור אלה, שביצעו פיגועים נגד השלטונות של שתי המדינות ונגד כוחות מדינות המערב באפגניסטן. בתגובה, נהגה ארצות הברית לתקוף יעדים לאורך הגבול של פקיסטן עם אפגניסטן, בעיקר באמצעות מטוסים וכלי טיס בלתי מאוישים. בתחילת שנת 2009 נחתם הסכם הפסקת אש בין הטליבאן בפקיסטן לצבא הפקיסטני לפיו הטליבאן מפסיק לבצע פיגועים, ובתמורה מוחלים חוקי השריעה על עמק סוואט המרוחק כעשרות קילומטרים מהבירה וממתקני גרעין.

לאחר לחץ אמריקני שנבע מהחשש שהטליבאן ינסה להשתלט על מתקני הגרעין, פקיסטן פתחה בתחילת חודש מאי אותה שנה במתקפה לכיבוש עמק סוואט ולחיסול מעוזי הטרור במדינה. הצבא הפקיסטני הצליח להכריע את כוחות הטליבאן ולהבריח אותם עד לצפון מערב המדינה, שם ככל הנראה הסתתרו אוסמה בן לאדן ושאר בכירי הטליבאן ואל-קאעידה. על מנת להכריע סופית את הטליבאן, הצבא הפקיסטני החל להתכונן לקראת הקרבות בצפון מערב המדינה, ובין היתר יצר קשרים עם השבטים המקומיים, אך לבסוף הוחלט שלא להמשיך עד הסוף את המתקפה, וזאת בשל חיסולו של ראש הטליבאן בפקיסטן, בייטולה מחסוד, ב-5 באוגוסט על ידי כלי טיס בלתי מאויש אמריקני. בסיום המתקפה הפקיסטנית פורסם כי נהרגו בין כ-1000 ל-3000 מחבלי טליבאן וכעשרות חיילים פקיסטניים, בנוסף לנזק רב שנגרם למיליוני אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים‏‏‏[6]. בנוסף לכך, כתוצאה ממותו של בייטולה מחסוד, פרצו קרבות בין פלגים שונים בטליבאן על מנת לתפוס את מקומו של מחסוד. בקרבות נהרגו עשרות חיילי טליבאן‏‏‏[7].

ב-17 באוקטובר הצבא הפקיסטני החל במתקפה נוספת, הפעם בקנה מידה גדול הרבה יותר, שכלל כ-30,000 חיילים, על כ-10,000 לוחמי טליבאן שנמצאו במעוזים בצפון מערב פקיסטן, וזאת לאחר פיגועים רבים נוספים שביצעו, שבהם נהרגו יותר מ-200 אנשים תוך שבוע. בין היתר, הצליחו מחבלי טליבאן להשתלט גם על מבנה של המטה הכללי של הצבא בפקיסטן. בין המטרות של המתקפה, הייתה תפיסה או חיסול של המפקד החדש של הטליבאן בפקיסטן, חקימוללה מחסוד, ובמידה מועטה יותר, תפיסה או חיסול של מפקדי אל קאעידה שברחו מאפגניסטן.

במסגרת מבצע חנית נפטון, חיסל כוח מיוחד אמריקאי של כ-40 לוחמים מצוות 6 של יחידת אריות הים את אוסמה בן לאדן בשטחה של פקיסטן, במתחם מבוצר בעיר אבוטאבאד, כ-50 ק"מ צפונית לעיר הבירה הפקיסטנית אסלאמאבאד. האחוזה המבוצרת הייתה גדולה פי 8 מהבית הממוצע בעיר זו, מוקפת חומות וגדרות תייל, במרחק של פחות מקילומטר מבסיס של צבא פקיסטן, האקדמיה הצבאית לקצינים‏[8].

ב-10 ביולי הודיעה ארצות הברית על עיכוב העברת 800 מיליון דולרים לצבא פקיסטן, בעקבות החלטת פקיסטן לגרש משטחה מאמני-צבא אמריקאיים, וכן עקב היעדר טיפול פקיסטני משביע רצון לדעתה של ארצות הברית בגורמי הטרור של הטליבאן ואל-קאעידה. הסיוע יינתן לדברי ארצות הברית, רק אם היחסים בין שתי המדינות ישתפרו, ואם פקיסטן תפעל באופן תקיף וחמור יותר למגר את הטרור בתחומה.‏[9]

פוליטיקה וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקיסטן היא רפובליקה אסלאמית.

יחסים עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-פקיסטן

כמדינה מוסלמית, השנייה בגודלה בין מדינות האסלאם, לא התקיימו קשרים דיפלומטיים בינה לבין מדינת ישראל. אולם בחודש ספטמבר 2005, על רקע תוכנית ההתנתקות, חלה התקרבות בין שתי המדינות. שר החוץ הישראלי סילבן שלום נועד ב-1 בספטמבר 2005, בטורקיה, לפגישה רשמית וגלויה עם שר החוץ הפקיסטני והוחלפו הצהרות ידידות והבעות תקווה להידוק הקשרים. ב-14 בספטמבר נפגש ראש ממשלת ישראל אריאל שרון עם נשיא פקיסטן פרבז מושארף במסדרונות עצרת האו"ם ושני האישים החליפו לחיצת יד. ב-18 בספטמבר נפגש הנשיא מושארף עם מנהיגי הקהילות היהודיות בארצות הברית וכינה את המפגש "אירוע היסטורי". פגישות אלה טרם הבשילו ליחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות.

בהקשר לפגישות אלה הוזכר בעיתונות הישראלית כי בשנות החמישים היו מגעים בלתי רשמיים בין נציגי ישראל באו"ם לבין מוחמד אסד סגן ראש משלחת פקיסטן באו"ם, יהודי שהמיר את דתו לאסלאם ויצא בגלוי בהכרזות אנטי-ישראליות ובסתר ניהל דיאלוג בלתי רשמי עם המשלחת הישראלית.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקיסטן מיושבת בצפיפות וסובלת מבעיות פוליטיות ודתיות קשות. העדר השקעות חיצוניות והעימות היקר עם הודו גורמים למיתון. בשנים האחרונות, עם החבירה לארצות הברית במלחמתה נגד הטרור, מצבה הכלכלי השתפר וההשקעות הזרות חזרו למדינה. עם זאת היא עדיין סובלת מעוני, משיעור אבטלה גבוה (כ-15%) ומאינפלציה (כ-16%). המטבע בפקיסטן הוא רופיה פקיסטנית. למרות זאת,פקיסטן נמנת בין ה"Next Eleven" -והיא אחת משבע הכלכלות שעתידות,לפי השערות אלו,להיות החזקות במאה ה-21. נכון ל-2010, התמ"ג לנפש בפקיסטן עומד על 2400 דולר. מוצרי היצוא העיקריים שלה הם טקסטיל ושטיחים, אורז, מוצרי עור וכימיקלים.

במשך שנים ממשלות פקיסטן השקיעו בפיתוח תעשיות ביטחוניות. הדבר הביא לכך שברשות צבא פקיסטן יש פצצה גרעינית, טילי שיוט (חאטף-7) וטילים בליסטים (שאהין) מתוצרת בית.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות פקיסטן
פרובינציות של פקיסטן

פקיסטן מחולקת לארבע פרובינציות, שתי טריטוריות וכן היא מנהלת את החלק הפקיסטני של קשמיר. ארבע הפרובינציות מחולקות ל-105 מחוזות משנה.

פרובינציות:
בלוצ'יסטן, ח'ייבר פח'טונח'ווה (לשעבר: מחוז הספר הצפון מערבי), סינד, פנג'אב

טריטוריות:
טריטוריית הבירה של איסלמבאד, האזורים השבטיים המנוהלים פדרלית

האזורים הקשמיריים המנוהלים על ידי פקיסטן:
אזאד קשמיר, האזורים הפדרליים הצפוניים

חלוקה אדמיניסטרטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שם מחוז שם מחוז (אנגלית) אוכלוסייה
נכון ל-2008
שטח (קמ"ר) עיר בירה שם בשפת המקור מעמד
1 בלוצ'יסטן Balochistan 10,247,362 347,190 קווטה بلوچستان פרובינציה
2 ח'ייבר פח'טונח'ווה Khyber Pakhtunkhwa 20,215,000 74,521 פשאוור شمال مغربی سرحدی صوبہ פרובינציה
3 פונג'אב Punjab 81,845,433 205,344 לאהור پنجاب פרובינציה
4 סינד Sindh 49,978,000 140,914 קראצ'י سندھ פרובינציה
5 טריטוריית הבירה איסלמבאד Islamabad Capital Territory 955,629 1,166 איסלמבאד وفاقی دارالحکومت טריטוריה פדרלית
6 אזורים שבטיים מנוהלים פדרלית Federally Administrated Tribal Areas 5,600,000 27,220 פשאוור وفاقی قبائلی علاقہ جات טריטוריה פדרלית
7 אזאד קשמיר (קשמיר החופשית) Azad Kashmir 4,567,982 13,297 מוזפראבאד آزاد کشمیر טריטוריה אוטונומית
8 גילגיט-בלטיסטן Gilgit-Baltistan 1,800,000 72,496 גילגיט شمالی علاقہ جات טריטוריה אוטונומית

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת פקיסטן

פקיסטן נמצאת בדרום אסיה, בצפון-מערבה של תת-היבשת ההודית, וגובלת בהודו בדרום-מזרח, ברפובליקה העממית של סין בצפון, באפגניסטן בצפון-מערב ובאיראן במערב. בדרום יש לפקיסטן קו חוף באורך של 1,046 ק"מ לאורך הים הערבי הפתוח לאוקיינוס ההודי.

מקור המים העיקרי של פקיסטן הוא נהר האינדוס, שמתחיל בהרי ההימלאיה, זורם כמעט למלוא אורכה של פקיסטן ונשפך לאוקיינוס ההודי בסוף דרכו. בצפון פקיסטן ישנם מספר נהרות גדולים נוספים אשר נשפכים לנהר האינדוס וביניהם תעלות ההשקיה. על נהר ההינדוס נבנה סכר טרבלה הענק. בנייתו נתאפשרה בעקבות ההסכם (1960) עם הודו על חלוקת מימי הנהר. בניית הסכר הושלמה ב-1977 אחרי שהערימו למעלה מ-142 מיליון מטר מעוקב עפר, (ובכך הפך הסכר לסכר העפר הגדול ביותר לזמנו). גודל האגם המלאכותי הוא כ-40 קמ"ר. האגם, הנהרות והתעלות הללו יוצרים את מערכת ההשקיה הגדולה בעולם.

האזורים הצפוניים וצפון-מערביים של המדינה הם הרריים ובחלק הפקיסטני של קשמיר נמצאת הפסגה השנייה בגובהה בעולם ה-K2. בדרום מזרח, הגבול עם הודו עובר דרך אזורים מדבריים. אזור בלוצ'יסטן, הנמצא במרכז החלק המערבי של המדינה הוא מישורי ומדברי בעיקרו. רובה של פנג'אב וסינד הם פוריים והחקלאות היא אחד מענפי הכלכלה החשובים בחבלים אלו.

האקלים במדינה מתאפיין בחורף קר ובקיץ חם. הטמפרטורות משתנות באורח קיצוני בין האזורים השונים במדינה. קו חוף הים בדרום מתאפיין במזג אוויר חם בעוד שהרי ההימלאיה בצפון מכוסי שלג כל השנה. מדרונות ההרים הפוריים מקבלים כמות משקעים נאה, בעוד שחלקים נרחבים במערב המדינה הם מדבר צחיח.

השיטפונות בפקיסטן ב-2010 החלו בחודש יולי 2010 ונגרמו עקב גשמי מונסון כבדים שפקדו את מחוזות: ח'ייבר פח'טונח'ווה, סינד, פנג'אב ובלוצ'יסטן והביאו לשיטפונות באזורים נרחבים של אגן הניקוז של נהר האינדוס. השטח המוצף הגיע לכ-800,000 קילומטרים רבועים, כחמישית משטחה של פקיסטן. נגרם נזק של 43 מיליארד דולר ונהרגו למעלה מ-1,781 אנשים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה אתנית בפקיסטן, 1980

פקיסטן היא המדינה השישית בעולם בגודל אוכלוסייתה. עובדה זו, יחד עם הגידול הטבעי הגבוה של פקיסטן (1.6%), עלולה לגרום לפיצוץ אוכלוסין במדינה. אם קצב הגידול הטבעי ימשיך ברמתו הנוכחית, עד 2030 תהיה פקיסטן המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, ובשנת 2050- המדינה השלישית בגודל אוכלוסייתה בעולם. תוחלת החיים במדינה עומדת, נכון לשנת 2011, על 68 שנים לנשים ו-64 לגברים.

כ-95% מהפקיסטנים הם מוסלמים. מרביתם סונים, עם מיעוט שיעי שמוערך בכ-10% עד 20% מהאוכלוסייה, וכ-2% אחמדים. יש מספר מצומצם של מיעוטים שונים, בעיקר הינדים (1.6%), נוצרים (1.6%) ומעט סיקים ובודהיסטים.

יהדות פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות פקיסטן

בתחילת המאה ה-20 חיו בעיר קאראצ'י כ-2,500 יהודים ועוד כמה עשרות בעיר פשאוור. רובם המכריע עלו לארץ לאחר הקמת מדינת ישראל. קהילה יהודית קטנה מתגוררת עדיין בקראצ'י.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה הרשמית היא אורדו. אנגלית משמשת בתור שפת הממשלה, העסקים הגדולים והאליטה המשכילה. כל האוניברסיטאות במדינה מלמדות באנגלית. אורדו היא יותר שפתם של פשוטי העם. פרט לשפות אלה, כמעט כל הפקיסטנים מדברים שפות נוספות, כגון פאשטו (בעיקר פתאנים), פנג'אבי ועוד.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוכר תבלינים בפקיסטן

התרבות הפקיסטנית מגוונת מאוד. המקור לרב-תרבותיות נמצא בכיבושים הרבים שעברו על האזור הזה. העמים הכובשים השתנו במהלך השנים וכך תרמו מתרבותם לאזור. בין הכובשים ניתן למנות את: ההונים, פרסים, ערבים, טורקים, מונגולים, אנגלים וכמה עמים נוספים.

למרות היחסים המתוחים עם הודו, הסרטים ההודים פופולריים מאוד בפקיסטן. הקרנת סרטים אלה אסורה על-פי החוק, אך למרות זאת ניתן למצוא רבים מהם בקלות רבה במדינה. תעשיית הקולנוע המקומית נקראת לוליווד (Lollywood), ומייצרת בערך 40 סרטים באורך מלא מדי שנה. המוזיקה גם היא פופולרית מאוד והרוב אוהבים מוזיקה מקומית או מערבית. יש גם ניסיונות לשלב בין השתיים.

הגלובליזציה הגדילה את השפעת המערב על התרבות הפקיסטנית. רשתות מזון מהיר כמו מקדונלד'ס ופיצה האט הקימו סניפים רבים במדינה. בו בזמן קיימות תנועות המתנגדות לגלובליזציה וקוראות לחזרה לערכים הישנים.

פזורה פקיסטנית גדולה חיה בחו"ל, בעיקר בממלכה המאוחדת, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. מספר לא מבוטל של פקיסטנים חי במזרח התיכון. המהגרים משפיעים על פקיסטן בהבאת רעיונות חדשים והשקעות חוץ דולריות.

ענף הספורט החשוב ביותר הוא הקריקט ונבחרת פקיסטן אף זכתה פעם אחת בגביע בינלאומי בענף זה. הוקי שדה נמנה גם הוא עם ענפי הספורט הפופולריים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2013 בדו"ח 2014 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  5. ^ חיים איסרוביץ, סכנה ברורה ומיידית: איראן? תסתכלו על הגרעין של פקיסטן..., מעריב, 13 בנובמבר 2011
  6. ^ http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=636814&TypeID=1&sid=182 - הפרשן של ערוץ 10, צביקה יחקאלי, מספק סיקור של הקרבות‏
  7. ^ AP, קרב ירושה בטליבאן: 70 חמושים נהרגו בפקיסטן, באתר ynet‏, 12 באוגוסט 2009
  8. ^ Bin Laden hid in Pakistan city laden with military
  9. ^ ארה"ב תעכב העברת 800 מיליון דולרים לצבא פקסיטן, באתר וואלה!, 10 ביולי 2011


מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה 3 · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה 1 · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית 2 · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה 1 · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור 3 · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן 1 · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה 1 · תאילנד · תימן


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.
אסיה
ארגון הוועידה האסלאמית

מדינות חברות: אפגניסטן | אלג'יריה | צ'אד | מצרים | גינאה | אינדונזיה | איראן | ירדן | כווית | לבנון | לוב | מלזיה | מאלי | מאוריטניה | מרוקו | ניז'ר | פקיסטן | תימן | ערב הסעודית | סנגל | פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) | סודאן | סומליה | תוניסיה | טורקיה | בחריין | עומאן | קטאר | איחוד האמירויות הערביות | סיירה לאונה | בנגלדש | גבון | גמביה | גינאה ביסאו | אוגנדה | בורקינה פאסו | קמרון | קומורו | עיראק | המלדיביים | ג'יבוטי | בנין | ברוניי | ניגריה | אזרבייג'ן | אלבניה | קירגיזסטן | טג'יקיסטן | טורקמניסטן | מוזמביק | קזחסטן | אוזבקיסטן | סורינאם | טוגו | גיאנה | חוף השנהב

מדינה מושעית: סוריה

מדינות משקיפות: בוסניה והרצגובינה | הרפובליקה המרכז-אפריקאית | צפון קפריסין | תאילנד | רוסיה

ארגונים בינלאומיים משקיפים: הליגה הערבית | האו"ם | המדינות הבלתי-מזדהות | ארגון אחדות אפריקה
Flag of OIC.svg