תאטר דה לה ויל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תאטר דה לה וילצרפתית: Théâtre de la Ville, "התיאטרון העירוני"), הוא אחד משני תיאטראות, שנבנו במאה ה-19 על ידי ברון האוסמן בפלאס דה שאטלה בפריז. התיאטרון השני הוא תאטר די שאטלה. הוא נמצא בכיכר די שאטלה 2 ברובע הרביעי של פריז.[1]

התיאטרון נקרא בעבר בשמות שונים, בהם "התיאטרון הלירי", "תיאטרון האומות" ו"תיאטרון שרה ברנאר".

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון הלירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

את התיאטרון, שעד נפילת נפוליאון השלישי בשנת 1870 נודע באופן רשמי כתיאטרון הלירי הקיסרי (Théâtre Lyrique Impérial), תכנון האדריכל גבריאל דווייו בהזמנת ברון האוסמן בין 1860 ל-1862, בשביל להקת האופרה שהייתה מוכרת יותר כתיאטר ליריק.[1] התיאטרון הקודם של להקה זו, "תאטר היסטוריק" בבולוואר די טמפל, שם הופיעה מאז 1851, יועד להריסה כחלק מתוכנית ההתחדשות של האוסמן לפריז. בתקופה הראשונה של הלהקה בכיכר די שאטלה, ניהל אותה לאון קארוואלו והיא העלתה את הבכורות של "דולי הפנינים" ו"הנערה מארל" של ביזה, "הטרויאנים" של ברליוז ב-1863, את "מיריי" של גונו ב-1864, את "הנערה היפה מפרת" של ביזה ואת "רומיאו ויוליה" של גונו ב-1867. קארוואלו הציג גם את הביצוע הראשון של הגרסה המתוקנת והמורחבת של מקבת' מאת ורדי בצרפתית בשנת 1865. ז'יל פאדלופ החל לכהן כמנהל בשנת 1868 והעלה את ההצגות הראשונות בפריז של ריאנצי מאת וגנר בשנת 1869. התיאטרון הלירי בפלאס די שאטלה נהרס כמעט לגמרי בשריפה ב-21 במאי 1871 במהלך כיבושה מחדש של פריז על ידי צבאות אדולף טייר מכוחות הקומונה הפריזאית, ולהקת האופרה של התיאטרון הלירי פשטה את הרגל זמן לא רב אחר כך.[1]

התיאטרון ההיסטורי ותיאטרון האומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון נבנה מחדש ב-1874 לפי אותו תוכניות ותחילה נקרא התיאטרון הלירי-דרמטי (Théâtre Lyrique-Dramatique) אבל עד מהרה שונה שמו לתיאטרון ההיסטורי (Théâtre Historique), שעליו שמר עד 1879, אז שונה לתיאטרון האומות (Théâtre des Nations).[2]

ויקטור מורל הפיק עונה של אופרה איטלקית בתיאטרון האומות ב-1884. היא כללה ב-1 בפברואר 1884 את הביצוע הראשון בפריז של "הרודיאדה" מאת ז'יל מאסנה, בגרסה האיטלקית שנקראה "ארודיאדה". בצוות היו פידה דווריאה כסלומה, גוּלְיֶילְמינָה טְרֶמֶלי כארודיאדה, יאן דה רשקה כיוחנן, מורל כהורדוס, אדואר דה רשקה כפנואל, וג'וזפה וילאני כויטליוס. בהצגה העשירית והאחרונה של "ארודיאדה" ב-13 במרץ, השתתפו שלושה בני דה רשקה, כיון שז'וזפין דה רשקה שרה את סלומה.

אופרה-קומיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1887 העתיקה האופרה-קומיק את משכנה אל תאטר דה לה ויל, אחרי שמשכנה הקודם, הסאל פאוואר השני, נהרס בשריפה. השם "תאטר ליריק" הושב על כנו, והאופרה-קומיק המשיכה להופיע בתיאטרון עד 1898, אז שבה למשכנה המחודש, הסאל פאוואר השלישי. בתקופת פעילותה בפלאס די שאטלה, העלתה הלהקה אופרות אחדות מאת מאסנה, בהן הבכורות של "Esclarmonde" ‏ (1889) ן"סאפפו" (1897), וכן את ההצגות הראשונות בפריז של "ורתר" (6 בינואר 1893) ו"La Navarraise" (3 באוקטובר 1895).

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאטר שרה ברנאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה ברנאר כהמלט (1899)

בשנת 1899 שונה שמו של התיאטרון לתאטר שרה-ברנאר, שם הפיקה השחקנית ידועת-השם שרה ברנאר הצגות מ-1899 למשך קרוב לשני עשורים. היא פתחה בהצגה מחודשת של אחד מתפקידיה הגדולים, "לה טוסקה" של ויקטורין סארדו. עוד עלתה הפקה מחודשת של המחזה של אדמון רוסטאן, "השומרונית", והצגת בכורה של "הנשר הקטן", גם הוא של רוסטאן, שבו שיחקה ברנאר בתפקיד נפוליאון השני, בנו של נפוליאון (הדוכס מרייכשטאדט). עוד תפקיד מכנסיים נודע שלה היה המלט בעיבוד של מרצל שווב. לאחר מותה בשנת 1923 המשיך התיאטרון לפעול שנים אחדות בהנהלת בנה מוריס. לאחר מותו ב-1928 שמר התיאטרון על השם שרה ברנאר עד לכיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה, אז שונה השם לתיאטרון העירוני ( Théâtre de la Cité) מחמת מוצאה היהודי של ברנאר.

בלט רוס של סרגיי דיאגילב הציג כמה בכורות בתיאטרון שרה ברנרד, בהן אפולו מוליך המוזות של סטרווינסקי (12 ביוני 1928) ו"השועל" של סטרווינסקי בגרסה מחודשת (21 במאי 1929, עם כוריאוגרפיה מאת סרז' ליפר, ושני בלטים מאת סרגיי פרוקופייב, (Le pas d'acier ‏ (27 במאי 1927) ו"הבן האובד" (21 במאי 1929).[3]

תאטר דה לה ויל[עריכת קוד מקור | עריכה]

את השם "תאטר דה לה ויל" (התיאטרון העירוני) קיבל התיאטרון בשנת 1968. מאז שנות ה-70' המאוחרות, נהנה התיאטרון, תחילה בניהולו של ז'אן מרקור (1985-1968) ואחר ז'ראר ויולט, מהכרה בינלאומית בזכות הפקות מחול מודרני וכוריאוגרפים מן השורה הראשונה הציגו בו את יצירותיהם, בהם פינה באוש, אן תרזה דה-קירסמאקר, יאן פאבר, סאנקאי ג'וקו, סידי לארבי שרקואי, מרס קנינגהם וקרולין קרלסון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תאטר דה לה ויל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 אתר תיירות אירופאית, תאטר דה לה ויל
  2. ^ https://books.google.com/books?id=TKk-AAAAYAAJ&pg=PA38 p. 38] (Théâtre Lyrique-Dramatique), p. 32 (Théâtre Historique), p. 43 (Théâtre des Nations) גוגל ספרים, עמ' 38 (התיאטרון הלירי-דרמטי), עמ' 32 (התיאטרון ההיסטורי) עמ' 43 (תיאטרון האומות)]
  3. ^ http://gallica.bnf.fr/ark:/12148/btv1b8415192g/f18.image.r=.langEN Renard] and Le Fils prodigue at Gallica