אפולו מוליך המוזות

"אפולו" בבלט רוס, 1928

אפולו מוליך המוזות (בצרפתית: Apollon musagète) הוא בלט נאו-קלאסי בשתי תמונות, שאיגור סטרווינסקי חיבר בשנים 1927–1928. את הכוריאוגרפיה לבלט יצר ב-1928 ז'ורז' בלנשין בן העשרים וארבע, והמלחין תרם את הלברית. את התפאורה והתלבושות עיצב אנדרה בושאן, ב-1929 יצרה קוקו שאנל תלבושות חדשות. הקמת התפאורה נמסרה לידי אלכסנדר שרוואשידזה, והממונה על התלבושות הייתה מאדאם א. יוקין. פטרונית האמנויות אליזבת ספראג קולידג' הזמינה את הבלט בשנת 1927 לפסטיבל מוזיקה מודרנית, שנועד להתקיים שנה לאחר מכן בספריית הקונגרס בוושינגטון הבירה.

במרכז עלילת הבלט עומד אפולו, אל המוזיקה היווני, ששלוש מוזות באות לבקרו: טרפסיכורה, מוזת המחול והשירה; פוליהימניה, מוזת הפנטומימה; וקליופה, מוזת הפיוט. הבלט מציב את ימי קדם הקלאסיים כנושאו, אף כי העלילה מרמזת לסיטואציה בת-ימינו. היא עוסקת במסורת מתחדשת, שכן השראתה באה לה ממוזיקת בארוק, מוזיקה קלאסית או אפילו מוזיקה בסגנון גאלאנט או רוקוקו. היא כתובה לתזמורת קאמרית של 34 כלי מיתר.

המוזיקה

סטרווינסקי החל להלחין את "אפולו" ב-16 ביולי 1927 והשלים את הפרטיטורה ב-9 בינואר 1928. הוא כתב את המוזיקה להרכב כלי מצומצם, תזמורת מיתרים של 34 כלים: 8 כינורות ראשונים, 8 כינורות שניים, 6 ויולות, 4 צ'לי ראשונים, 4 צ'לי שניים ו-4 קונטרבסים.

ההזמנה מספריית הקונגרס, בחתימת אליזבת ספראג קולידג', הציעה תשלום של $1,000 על היצירה, שנדרשה לכלול לא יותר משישה רקדנים ותזמורת קטנה ולהימשך לא יותר מחצי שעה, אבל הניחה למלחין בחירה חופשית בנושא. סטרווינסקי חשב זה זמן מה לכתוב בלט על פרק מן המיתולוגיה היוונית, והחליט להציב את אפולו, ראש המוזות, כדמות המרכזית ואת מספר המוזות להפחית מתשע לשלוש. למטרה זו בחר בטרפסיכורה, לייצג את מקצב השירה וכושר הביטוי במחוות כפי שהוא מתגלם במחול; קליופה, לשלב שירה ומקצב; ופוליהימניה, לייצג פנטומימה. סטרווינסקי הסביר את המונח המקורי "Apollon Musagète" במשמעות של "אפולו, מוליך המוזות".

סטרווינסקי כתב להרכב הומוגני של כלי קשת, והשתמש בניגודי דינמיקה כתחליף לניגודים בגוני צליל, ששימשו אותו בפולצ'ינלה. הבלט שואב את השראתו מן המסורת המפוארת של המוזיקה הצרפתית במאות ה-17 והה-18, בעיקר זו של לולי, מקור שסטרווינסקי חזר אליו כשהלחין את הבלט אגון בשנת 1957. המבוא מתחיל במקצבים מנוקדים בסגנון של אוברטורה צרפתית. היצירה מסתמכת על תא רתמי בסיסי, המוצג בראשית היצירה, שסטרווינסקי משנה אותו על ידי תת-חלוקות של ערכים רצופים, שמורכבותם גדלה והולכת. סטרווינסקי שינה את הפרטיטורה במידת מה ב-1947. ב-1963, רמז על כוונתו להכניס שינויים נוספים, בעיקר ניקוד כפול ברבים מן הקטעים במקצב מנוקד בסגנון הבארוק.

בלט

פאלקו קפוסטה כ"אפולו"

גרסת הבלט הראשונה של "אפולו מוליך המוזות" מאת סטרווינסקי, שהוזמנה במיוחד לפסטיבל וושינגטון, הוצגה ב-27 באפריל 1928, עם כוריאוגרפיה של אדולף בולם, שגם רקד את תפקיד אפולו. אדולף בולם גייס להקת רקדניות להצגת הבכורה במדינה, שחסרה באותה תקופה מאגר זמין של רקדניות בעלות הכשרה קלאסית. רות פייג', ברניס הולמס (המורה לבלט של ג'ין קלי), ואליז ריימן היו שלוש המוזות והנס קינדלר היה המנצח. סטרווינסקי לא גילה עניין בהופעה בארצות הברית, והכוריאוגרפיה של בולם נשכחה עם הזמן. הוא שמר על הזכויות לפרטיטורה באירופה בשביל סרגיי דיאגילב, שהפקת הבלט רוס שלו, עם כוריאוגרפיה של בלנשין בן ה-24, עלתה על הבמה בתיאטרון שרה ברנרד בפריז ב-12 ביוני 1928. סטרווינסקי ניצח על ההצגה. הקונצרטמייסטר היה מרסל דאריו.

בהתאם לרצונו של סטרווינסקי, היה סגנון הריקוד קלאסי בעיקרו, וסטרווינסקי ראה בעיני רוחו את "אפולו מוליך המוזות" כבלט לבן, כלומר, בלבוש לבן ומינימלי. בלנשין אמר לאחר מכן, שכאשר שמע את המוזיקה של סטרווינסקי יכול היה לראות רק לובן צח הצלילות, הרוגע, אפילו שלווה, של המוזיקה משווים לה ריחוק בל-יתואר מן הריגוש הססגוני של הבלטים האחרים של סטרווינסקי. להימנעות מכל קונפליקט בהתרחשות, מכל עלילה, כוונה פסיכולוגית או הטיה רגשית, סייעו גם התלבושות הלבנות כליל של הרקדנים והיעדר תפאורה מורכבת על הבמה.

את התפאורה והתלבושות להפקה של בלנשין עיצב הצייר הצרפתי אנדרה בושאן. קוקו שאנל סיפקה תלבושות חדשות ב-1929. אפולו לבש טוגה מעוצבת מחדש בחיתוך אלכסוני, עם חגורה וקישורים. המוזות לבשו טוטו מסורתי. התפאורה הייתה בארוקית: שני אתרים גדולים, עם אי אילו סלעים ומרכבת אפולו. במחול צפה ועלתה נטייה אקדמית משהו, במתיחות ובניתורים של הגוף, אבל בלנשין עיגל את זוויות הזרועות והידיים להגדיר תחת זאת את סוגת הבלט הנאו-קלאסי.

ההתרחשות כללה את הולדת אפולו, מגעיו עם שלוש המוזות, קליופה (פיוט), פוליהימניה (פנטומימה) וטרפסיכורה (מחול ושירה), ועלייתו כאל אל הר פרנסוס. בצוות המקורי היו סרז' ליפר כאפולו, אליס ניקיטינה כטרפסיכורה (לסירוגין עם אלכסנדרה דנילובה, לובוב צ'רניצ'בה כקליופה, פליה דוברובסקה כפוליהימניה וסופי אורלובה כלטו, אמו של אפולו.

להפקה המחודשת עם מיכאיל ברישניקוב כאפולו בשנת 1979, הוא השמיט את הווריאציה הראשונה של אפולו ויצר כוריאוגרפיה חדשה לסיום הבלט. הגרסה החדשה הזאת הסתיימה לא בעליית אפולו אל הר פרנסוס אלא בהעברת "תמונת הטווס" של המוזות בערבסקות של עלייה לגובה לצד אפולו, שהתרחשה במקור קצת קודם, אל התנוחה האחרונה. בבימוי של 1980 לניו יורק סיטי בלט, הוחזרה הווריאציה הראשונה של אפולו.

סוזן פרל שחזרה את תמונת הלידה בשביל להקתה בשנת 2001, וכמוה עשו ארתור מיצ'ל להופעה של להקתו, תיאטרון המחול של הרלם, ב"בלנשין מקיר לקיר", בתיאום עם חגיגות המאה לבלנשין של סיטי בלט, ואיאן ווב למחווה של בלט סרסוטה למופע של נורייב בפברואר 2015 (בבימוי סנדרה ג'נינגס).

צורה

הדמויות הן אפולו ושלוש מוזות: קליופה, מוזת הפיוט; פוליהימניה, מוזת הרטוריקה; וטרפסיכורה, מוזת המחול. הנושא הוא: "אפולו מוליך המוזות" מדריך את המוזות באמנויותיהן ומוליך אותם אל הר פרנסוס. הבלט מתחלק לשני "תמונות חיות":

• "תמונה" ראשונה:
  • פרולוג: הולדת אפולו
• "תמונה" שנייה:
  • וריאציה של אפולו
  • אפולו ושלוש המוזות (פה ד'אקסיון)
  • וריאציה של קליופה (האלכסנדרין)
  • וריאציה של פוליהימניה
  • וריאציה של טרפסיכורה
  • וריאציה שנייה של אפולו
  • פה דה דה
  • קודה
  • אפותיאוזיס (התעלות)

ביצועי בכורה נוספים

• תיאטרון הבלט האמריקאי העלה לראשונה את הבלט ב-1943 במטרופוליטן אופרה בניו יורק
• הבכורה של ניו יורק סיטי בלט הייתה ב-15 בנובמבר 1951, במרכז העירוני למוזיקה ודרמה של ניו יורק.
• ביצוע הבכורה של הבלט המלכותי היה ב-15 בנובמבר 1966, עם דונלנד מקלירי כאפולו, סווטלנה בריוסובה כטרפסיכורה, מוניקה מייסון בפוליהימניה וג'ורג'ינה פרקינסון כקליופה.
• את ההופעה הראשונה של הבלט של בלנשין באוסטרליה הגיש הבלט האוסטרלי ב-3 במאי 1991. קארין פון ארולדינגן, לשעבר אמנית מובילה בניו יורק סיטי בלט, ביימה את הבלט בשביל הלהקה. בליל הבכורה רקד סטיבן הית'קוט את תפקיד אפולו עם ג'סטין מיילס כקליופה, מירנדה קוני כפוליהימניה וליזה פאוואן כטרפסיכורה.
• הביצוע הראשון של הבלט בבלט המלכותי של ברמינגהאם התקיימה ב-24 בספטמבר 2003 בהיפודרום של ברמינגהאם.
• הפרטיטורה של סטרווינסקי שימשה את מרגרט סקוט ביצירת הגרסה שלה ל"אפולו מוליך המוזות" בשביל גילדת הבלט בשנת 1951, את צ'ארלס ליסנר בגרסת 1962 שלו לבלט קווינסלנד, ואת רובין גרוב בהפקה שלו מ-1967 ללהקת הבלט הוויקטוריאנית.
• ההופעה הראשונה של יצירת בלנשין בדרום אמריקה הייתה בפרו, עם הבלט הלאומי של פרו ב-8 בספטמבר 2017. אליז בורן, לשעבר רקדנית סולו בבלט ניו יורק סיטי, שרקדה בעצמה את תפקיד פוליהימניה בהדרכת בלנשין, ביימה את הבלט ללהקה.

מידע נוסף

בלנשין קיצר בשנות ה-50' את שם הבלט ל"אפולו", שינוי שגם סטרווינסקי ראה בעין יפה. על אף הדעה המקובלת על הקשר של בלנשין וסטרווינסקי ליוון העתיקה, לאור עבודתו של בלנשין עם סטרווינסקי ביצירותיו הבאות, אורפיאוס ואגון, המוזיקה ל"אפולו" נכתבה בהזמנת ספריית הקונגרס. "אורפיאוס" יכול להיחשב להמשך של "אפולו", אבל "אגון" הוא בלט צורני נטול-עלילה, ששמו ביוונית יוצר הקשר.

הקלטות

בהתחשב בהשפעת מגפת הקורונה העולמית על אמנויות הבמה, הוציא ניו יורק סיטי בלט הקלטה בהשתתפות טיילור סטנלי, טיילר פק, בריטני פולאק ואינדיאנה וודוורד, שצולמה בשנת 2019.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אפולו מוליך המוזות בוויקישיתוף

• יוטיוב, "אפולו מוליך המוזות", מוזיקה בלוויית פרטיטורה
• יוטיוב, סרטון של "אפולו מוליך המוזות"
• "אפולו מוליך המוזות", 1. בלט האופרה של פריז, 2. מיכאיל ברישניקוב, תיאטרון הבלט האמריקאי
• הוצאת המוזיקה בוזי והוקס, על "אפולו מוליך המוזות"