Rerum novarum

לאו השלושה-עשר

Rerum novarum (השם שניתן לה מן האינציפיט, שבתרגום מלטינית פירושו "של הדברים החדשים") היא אנציקליקה שנופקה על ידי האפיפיור לאו השלושה-עשר ב-15 במאי 1891; היא פורסמה כמכתב פתוח לכמורה הגבוהה של הכנסייה הקתולית ועסקה בתנאי החיים של מעמד העובדים בזמנו.

האנציקליקה דנה ביחסי העובדים ובעלי ההון, בחובותיהם זה כלפי זה וכן במחויבות ההדדית בין המדינה לאזרחיה; היא התמקדה בעיקר בצורך להקל על "האומללות והעליבות הלוחצות במידה כה רבה של אי-צדק על רובו של מעמד העובדים"; הובעה בה תמיכה בזכותם של העובדים להתאגד והתנגדות לסוציאליזם ולקפיטליזם בלתי-מרוסן, לצד אשרור הזכות לקניין פרטי.

Rerum novarum נחשבת לטקסט מכונן במשנה החברתית הקתולית המודרנית; רוב העמדות המבוטאות בה זכו להרחבה ולהשלמה באנציקליקות מאוחרות יותר, במיוחד ב-Quadragesimo anno של פיוס האחד עשר (1931), Mater et magistra של יוחנן העשרים ושלושה (1961) ו-Centesimus annus של יוחנן פאולוס השני (1991).

מחבר האנציקליקה ומקורות ההשפעה עליו

תומאסו מריה זיליארה

הטיוטה והגרסה הראשונה של Rerum novarum נכתבו על ידי תומאסו מריה זיליארה, שהיה חשמן ופרופסור בדימוס (בשנים 1879-1870) במכללת תומאס הקדוש (לימים, האוניברסיטה האפיפיורית של תומאס אקווינס הקדוש; משנת 1879 כיהן כנשיא משותף של האקדמיה האפיפיורית של תומאס אקווינס הקדוש, שנוסדה באותה שנה.

משנת 1873, שבה החל למלא את תפקיד הרקטור במכללת תומאס הקדוש, זיליארה נודע כמלומד שנמנה עם מובילי החייאת התומיזם – משנתו הפילוסופית של תומאס אקווינס; הוא השפיע רבות גם על תוכן האנציקליקה Aeterni patris ; היא פורסמה ב-1879 על ידי האפיפיור לאו השלושה-עשר ועסקה בהחזרתה של שיטת המחקר וההוראה הסכולסטית (ששימש את אקווינס) למוסדות החינוך של הכנסייה הקתולית.

בתור סכולסטיקן, זיליארה התנגד לתנועה המסורתית בת-זמנו בכנסייה הקתולית. (המסורתיים קידמו את התפיסה, שכל האמיתות נגלו לאנושות במעמדים של התגלות האל ומועברות מאז מדור לדור – בלי שלתבונה האנושית יהיה תפקיד בהגעה אליהן).

תוכנה של Rerum novarum הושפע מרעיונותיהם החברתיים של הבישוף הגרמני (הבישוף של מיינץ) וילהלם פון קטלר והחשמן האנגלי הנרי אדוארד מנינג.

פון קטלר תמך בזכותם של העובדים להתאגד ובהקמת מפעלים קואופרטיביים בניהולם של פועלים; הוא אף התכתב עם המנהיג הסוציאליסט הגרמני-יהודי פרדיננד לסל, שחלק איתו את רעיון הקואופרציה היצרנית.

מנינג, ששאף אף הוא לקידום הצדק החברתי, החל להשפיע על עיצוב הדוקטרינה החברתית המודרנית של הכנסייה הקתולית עוד בימי כהונתו של פיוס התשיעי כאפיפיור; החשמן היה מקורב אישית למנהיג הכנסייה.

ב-1889, שנתיים לפני פרסומה של Rerum novarum, מנינג תיווך בין פועלי נמל לונדון השובתים למעסיקיהם; הוא סייע לפועלים להעלות את שכרם והעניק הכשר ציבורי להתאגדותם, שהיוותה ציון דרך בהתארגנותם של עובדים בלתי-מקצועיים להגנה על זכויותיהם.

הרקע והמסרים

כותרת המשנה של Rerum novarum היא "על הון ועבודה"; באנציקליקה זו, האפיפיור לאו השלושה-עשר ביטא את תגובת הכנסייה הקתולית לקיטוב ולסכסוך בין המעמדות בחברה הקפיטליסטית המתועשת שהתהוותה בזמנו; התגובה הכנסייתית התבקשה לנוכח צמיחתן של הסוציאליזם והקומוניזם – אידאולוגיות שהטיפו למלחמת מעמדות, ומאמיניהן ניסו לגייס את ההמונים ממעמד העובדים למאבק חברתי בהשראת רעיונות חילוניים.

בתגובתו, האפיפיור הדגיש, שתפקיד המדינה הוא קידום הצדק החברתי באמצעות הגנה על זכויות אזרחיה, ואילו הכנסייה מחויבת להתבטא בסוגיות חברתיות על מנת ללמד את העקרונות לחברה מתוקנת ולהבטיח שלום ושיתוף פעולה בין המעמדות; בטיעונים אלה, לאו השלושה-עשר ניסה להציע פתרון לסכסוך החברתי (במקום להסלים אותו למלחמת מעמדות); פתרון זה נועד גם לאפשר לעובדים הנאבקים על זכויותיהם להישאר תחת מרותה הרוחנית של הכנסייה.

ב-Rerum novarum האפיפיור חזר על העמדה הכנסייתית המסורתית בנוגע לצידוק הקניין הפרטי, חובותיהם של בעלי הרכוש כלפי החברה והיחסים הראויים בין המעסיקים לעובדים; יחד עם זאת, הוא הסביר בפירוט, כיצד יש לדעתו ליישם את הדוקטרינה החברתית העתיקה בתנאי החיים המודרניים.

לאו השלושה-עשר מתייחס לקניין הפרטי כאחת מהזכויות הטבעיות של האדם, שהגנתה חיונית גם לכל חברה בת-קיימא; מצד שני, באחת מהפסקאות המוכרות ביותר של האנציקליקה, הוא מחייב להגביל מתוך שיקולים מוסריים את פעילותם החופשית של כוחות השוק בכלכלה הקפיטליסטית:

הניחו לעובד ולמעסיק להגיע להסכמים חופשיים, ובפרט הניחו להם להסכים בחופשיות בנוגע לשכר; אף על פי כן, מאחורי זה מסתתר ציווי של צדק טבעי תובעני ועתיק יותר מכל עסקה בין אדם לאדם, היינו, שהמשכורות אסור שיהיו בלתי-מספיקות לפרנסתו של השכיר החסכן והמתנהג טוב. אם מתוך כורח או פחד מרעה חולה יותר מסכים העובד לתנאים קשים יותר כי המעסיק או הקבלן לא מציע לו יותר מזה, הוא נעשה קורבן לכפייה ולאי-צדק.

כתרופה לחולשתו של העובד הבודד מול מעסיקו, האפיפיור המליץ על התאגדותם של העובדים ועל ניהול משא ומתן קיבוצי בין העובדים למעסיקים. הוא גם הזכיר לבעלי הרכוש את חובתם המוסרית לחלוק מהונם להטבת חייהם של מעוטי היכולת הכלכלית.

Rerum novarum ראויה לציון כמסמך המתאר בבהירות את מצב העניים העירוניים במאה ה-19, ומאשים בסבלם את המחסור במגבלות על רדיפת הממון בכלכלה הקפיטליסטית דאז.

חובות וזכויות ביחסי העובדים ובעלי ההון

כמסגרת להרמוניה בין המעמדות החברתיים, האפיפיור הציע לבנות ביניהם מערכת יחסים המבוססת על מחויבות הדדית, ובה מילוי חובות מבטיח לכל צד גם שמירה על זכויותיו; לדוגמה, לעובדים יש זכות לשכר הוגן (בתמורה לעבודתם) ולתנאי עבודה סבירים, אך הם מחויבים לבצע את עבודתם כנדרש על ידי מעסיקם; המעסיק חייב לכבד את הזכויות של עובדיו, אך מצד שני יש לו זכות לתבוע מהם לעמוד בדרישות תפקידם במסגרת העבודה.

החובות הבסיסיות של העובדים כלפי בעלי ההון שמעסיקים אותם, הם כדלקמן:

• לבצע "במלואן ובנאמנות" את המשימות שהסכימו לקחת על עצמם בתמורה לשכר

• להימנע, באופן אישי, מחבלה ברכוש או מתקיפת מעסיק במקום העבודה

• להימנע, כצוות, מהתפרעות או מנקיטת אלימות מאורגנת

החובות הבסיסיות של בעלי ההון כלפי עובדיהם:

• להעסיק כל אחד מהם בעבודה המתאימה לכוחו, למינו ולגילו

• לכבד את העובדים ולא להתייחס אליהם כאל עבדים

לאו השלושה-עשר חשב, שזהו תפקידה של הכנסייה לעורר את מצפונם של בעלי ההון והעובדים – בעוד האמצעי לכך הוא להזכיר להם את מחויבויותיהם החברתיות ואת זכויות הזולת שעליהם לכבד.

יחד עם זאת, לדעת האפיפיור, המדינה היא שאחראית בפועל על הגנת זכויות העובדים ושמירת השלום החברתי; ביחסי העובדים ובעלי ההון, עליה להפעיל את אמצעי אכיפת הסדר רק כדי למנוע תקיפות נגד גוף והשחתת רכוש; אל לה להתערב באופן חד-צדדי לטובת בעלי ההון ולדכא את העובדים המנסים להתאגד למען דרישה משותפת לשיפור תנאי העסקתם.

העקרונות

ב-Rerum novarum מוזכרים מספר עקרונות יסוד, שיישומם נועד לקדם סדר חברתי צודק.

כבוד האדם

בסעיף 20 של האנציקליקה, לאו השלושה-עשר מציין, ש"לפי ההיגיון הטבעי והפילוסופיה הנוצרית, העבודה למען רווח [פרנסה] ראויה לשבח, ולא מבישה, בעבור האדם, מאחר שהיא מאפשרת לו להתקיים בכבוד". האפיפיור גם מזכיר, שהעובד, ככל אדם, ראוי לכבוד, כי בהתאם להשקפת העולם הדתית, אף הוא נברא בצלם אלוהים וניחן ברצון חופשי ובנפש אלמותית.

ההנחיות לשמירת כבוד האדם במקום עבודתו הן כדלקמן:

• האדם צריך ליהנות מהפסקות בעבודה כדי לעבוד את אלוהיו, ויש לתת לו מספיק פנאי מעבודה, כדי שיעמוד במחויבויותיו המשפחתיות

• האדם צריך ליהנות מזמני מנוחה מעבודה, ואין לצפות ממנו לעבוד שעות ארוכות, שימנעו ממנו לישון מספיק

• אין לדרוש מאדם לעבוד בתנאים בלתי-בטיחותיים, בהם הוא מצוי בסיכון שגופו יינזק

• אין להכריח אדם לעבוד בתנאים בלתי-מוסריים, המסכנים את נשמתו

• האדם צריך לקבל שכר הוגן ממעסיקו

שכר הוגן מוגדר ב-Rerum novarum כשכר המספיק לפחות לקיומו של העובד, אך לאו השלושה-עשר המליץ לשלם לו יותר מזה: סכום שיספיק לפרנסתם של העובד, אשתו וילדיו, וגם יאפשר לו לחסוך מעט כל פעם למען שיפור תנאי החיים שלו בעתיד.

האפיפיור ציין בנפרד את העבודות במכרות ובאוויר הפתוח בעונות שנה מסוימות, כמסוכנות לבריאות ומחייבות הגנה נוספת למי שמבצעים אותן. בנוסף, הוא גינה את העסקת הילדים כהפרעה לחינוכם ולהתפתחותם.

טובת הכלל

אף על פי שלאו השלושה-עשר לא המליץ על שיטת משטר כזו או אחרת, הוא הציג מספר עקרונות חברתיים, שאמורים להנחות את המדינה תחת ממשל טוב. העיקרון העליון לדעתו היא טובת הכלל, שצריכה להיות המטרה הסופית של המדינה.

האפיפיור הדגיש, שכל אזרח ישר תורם לטובת הכלל בדרכו, ושתרומתו של כל אחד חשובה; לכל בני האדם יש מידה שווה של כבוד, בלי קשר למעמדם החברתי, וממשל טוב מחויב להגן על הזכויות של כל אזרחי המדינה.

לאו השלושה-עשר התנגד לפגיעה בזכות לקניין פרטי, אף של העשירים, שכן לדעתו להכריח אדם לחלוק מהונו או מרכושו יהיה שקול לגנבה. הוא חשב שלבעלי הון יש אף זכות לתחזק רמת חיים ההולמת את מעמדם החברתי, אך אחרי שגם צורך זה יענה, עליהם להפריש משארית הכנסתם לצדקה; זה אמנם לא החוק, אבל מי שבורך בעושר חומרי, חובתו המוסרית היא להיטיב באמצעותו עם רבים ככל האפשר; זו גם דרכו לתרום לטובת הכלל מעבר לפעילותו הכלכלית החיונית השוטפת, שמניבה לו עודף הכנסה.

זכויות המשפחה

האפיפיור ראה צורך להדגיש את חשיבות מוסד המשפחה במתכונתה המסורתית, ולהגן על עצמאותה בתחומי החינוך והחלטות כלכליות שנוגעות אליה; הוא עשה זאת כדי לשלול רעיונות סוציאליסטיים של פיקוח ממלכתי על תפקידיה המסורתיים, העברת חלקם למדינה והגבלת עצמאותו הכלכלית של מפרנס המשפחה.

בסעיף 13 של האנציקליקה, לאו השלושה-עשר תיאר את המשפחה כמוסד שקודם בזמן למדינה ואחראי על קיבוץ בני האדם לקהילות, שמהן מורכבת החברה; התגבשות המשפחות לקהילה תלויה מצידה בהגנת חירותן וטובתן במסגרת החברתית הנרחבת יותר; זה הופך את המשפחה לנדבך יסודי של החברה, לתנאי לקיומה, ומקנה לה סמכות בלעדית בקבלת ההחלטות שנוגעות לטובתה; סמכות זו אינה ניתנת להפקעה אלא במקרי חוסר תפקוד או נזקקות קיצונית; גם אז, ההתערבות מצד הקהילה או המדינה צריכה להיות מוגבלת לשיקום המשפחה הנעזרת (לפי סעיף 14).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא Rerum novarum בוויקישיתוף

• Rerum novarum, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)