The Orb

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
The Orb
ה-Orb בהרכב עם אלכס פטרסון (שמאל) ותומאס פלמן בהופעה ב-2005
ה-Orb בהרכב עם אלכס פטרסון (שמאל) ותומאס פלמן בהופעה ב-2005
מקום הקמה לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1988 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה טכנו, טכנו אמביינט, דאב, מוזיקת אמביינט, אלקטרוניקה, אמביינט האוס, IDM עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים Big Life, Kompakt, איילנד רקורדס, קולומביה רקורדס, קרוליין רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
www.theorb.com
חברים
אלכס פטרסון
חברים לשעבר
ג'ימי קאוטי
כריס וסטן
אנדי פלקונר
אנדי יוז
סימון פיליפס
ניק ברטון
דום בקן
תומאס פלמן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

The Orb הוא הרכב מוזיקה אלקטרונית שנוסד בשנת 1988 על ידי אלכס פטרסון וג'ימי קאוטי. בזכות הסאונד הפסיכדלי הייחודי להם, ההרכב היה פופולרי במיוחד בקרב באי מסיבות ורייבים בזמן שהם "יורדים" מהסמים שלקחו.[1] אלבום הבכורה שלהם משנת 1991, "The Orb's Adventures Beyond the Ultraworld", השפיע ופרץ את הדרך לסגנון האמביינט האוס (אנ') שהתהווה בסוף שנות ה-80 בבריטניה[2] בעוד "U.F.Orb" שיצא לאור אחריו הצליח במצעד הבריטי וייצג את השיא המסחרי של הז'אנר.[3]

האוֹרבּ התחילו כתקליטני אמביינט ודאב בלונדון, וההופעות המוקדמות שלהם נוצרו בהשראת אמנים אלקטרוניים משנות ה-70, בעיקר בריאן אנו, Cluster ו-קרפטוורק. לאורך השנים ה-Orb שמרו על אסתטיקת המדע הבדיוני האופיינית להם, אף על פי שהיו שינויים רבים בהרכב, כולל עזיבתם של קאוטי וחברים ההרכב כריס וסטון, אנדי פלקונר, סיימון פיליפס, ניק ברטון ואנדי יוז. פטרסון נשאר החבר הקבוע היחיד, שהמשיך לעבוד כ-Orb עם המפיק השווייצרי-גרמני תומאס פלמן (אנ'), ומאוחר יותר, עם מרטין "Youth" גלובר. השימוש הבלתי מורשה של פטרסון ביצירות של אמנים אחרים הוביל למחלוקות מרובות, בעיקר עם ריקי לי ג'ונס.[4]

בהופעות החיות שלהם בשנות ה-90, האוֹרב השתמשו במכשירים לקלטות אודיו דיגיטליות שהותאמו למיקס וסימפול, לפני המעבר למחשבים ניידים ומדיה דיגיטלית אחרת. עם מופעי אור צבעוניים ודימויים פסיכדליים, ההופעות שלהם עוררו לעיתים קרובות השוואות לפינק פלויד, שהגיטריסט שלה, דייוויד גילמור, שיתף איתם פעולה מאוחר יותר באלבום "Metallic Spheres" ב-2010. אלבום האולפן השישה עשר שלהם, "Abolition of the Royal Familia" יצא לאור ב-27 במרץ 2020.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1988–1990: פטרסון וקאוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכס פטרסון החל את הקריירה המוזיקלית שלו בתחילת שנות ה-80 כפועל במה של להקת הפוסט-פאנק רוק "Killing Joke", בה נגן הבס, מרטין "Youth" גלובר, היה חבר ילדותו.[5][6] כשקילינג ג'וק התפרקו, בשנת 1986 הפך פטרסון לסוכן אמנים בחברת התקליטים EG Rercords.[2] פטרסון וגלובר היו שותפים לדירה, וג'ימי קאוטי, חבר להקת KLF, שהיה חבר בלהקה קודמת של גלובר בשם Brilliant היה אורח קבוע בדירה.[6] פטרסון וקאוטי החלו לתקלט ולהפיק מוזיקה יחד תחת השם "The Orb". השיר הראשון שלהם היה "Tripping on Sunshine", המנון אסיד האוס משנת 1988, שיצא באלבום אוסף שערך Youth בשם‏ "Eternity Project One" (אנ'). בשנה שלאחר מכן, האורב הוציאו EP בשם "Kiss EP" עם ארבעה שירים המבוססים על סאמפלים מתחנת הרדיו "KISS FM" בניו יורק.[7] הוא יצא לאור בחברת התקליטים החדשה של פטרסון וגלובר "WAU! Mr. Modo Records" (אנ'), שהם הקימו מתוך רצון לשמור על עצמאות כלכלית מחברות תקליטים גדולות יותר. פטרסון וקאוטי החלו לתקלט בלונדון, וקיבלו מהתקליטן פול אוקנפולד הצעה לנגן בחדר הצ'יל אאוט במסיבות "The Land of Oz" במועדון הלילה "Heaven". להופעות של האורב בימי שני בערב היו בתחילה רק כמה מעריצים שרופים, אבל בהדרגה חדר הצ'יל-אאוט שלהם הפך לפופולרי בקרב באי מועדונים שרצו לנוח מהמוזיקה הרועשת והקצבית של רחבת הריקודים.[8] האורב בנו מלודיות באמצעות הקלטות במספר ערוצים ממספר פטיפונים ומיקסר. הקבוצה שילבה תקליטורים, קלטות ואפקטים קוליים של ה-BBC בסטים שלה, לעיתים קרובות מלווים בקטעים של רצועות דאנס פופולריות.[9] על אף שהשתמשו במגוון סאמפלים, הם נמנעו מקצב כבד ותופים כדי לשמור על אווירת האמביינט.[10]

במהלך שנת 1989, ה-Orb, יחד עם Youth, פיתחו סגנון הפקה מוזיקלי ששילב מוזיקת אמביינט עם מגוון רחב של דגימות והקלטות. עיתונות המוזיקה הבריטית תייגה מאוחר יותר את המוזיקה כאמביינט האוס. השיא של היצירה המוזיקלית של ההרכב הגיע לקראת סוף אותה שנה כשהקליטו סשן לג'ון פיל ב-BBC Radio 1. השיר, שנודע אז בשם "Loving You", היה בעיקר מאולתר והציג שפע של אפקטים קוליים ודגימות מתסכיתי רדיו של מדע בדיוני, צלילי טבע והשיר "Lovin' You" של מיני ריפרטון. לקראת יציאתו כסינגל שינו האורב את כותרת השיר ל" A Huge Ever Growing Pulsating Brain That Rules from the Center of the Ultraworld". עם יציאת הסינגל, הנהלתה של ריפרטון אילצה את הלייבל להסיר את הסאמפל שנלקח ללא רישיון, ועל כן רק הגרסה הראשונה של הסינגל מכילה את השירה המקורית של מיני ריפרטון; הגרסאות שיצאו שלאחר מכן השתמשו בהקלטה שנשמעת כמו המקור. למרות אורכו – 22 דקות – הסינגל עמוס הסאמפלים הגיע למקום ה-78 במצעד הסינגלים הבריטי. זמן קצר לאחר מכן, ה-Orb הוזמנו על ידי דייב סטיוארט מהיורית'מיקס לעשות רמיקס לסינגל שלו "Lily Was Here" ובהמשך הוצעו להרכב עוד עבודות רמיקס מאמנים כולל Erasure ו-"System 7" (אנ').

בשנת 1990 פטרסון וקאוטי ביצעו מספר הקלטות באולפן של קאוטי. כשהוצע להם חוזה בחברת התקליטים Big Life, ה-Orb מצאו את עצמם בצומת דרכים: קאוטי העדיף שה-Orb יוציאו את המוזיקה שלהם דרך הלייבל שלו KLF Communications, בעוד שפטרסון רצה להבטיח שההרכב לא יהפוך לפרויקט צדדי של KLF. עקב זאת קאוטי ופטרסון נפרדו באפריל 1990, כשפטרסון שמר על השם ה-Orb.[8] כתוצאה מהפיצול, קאוטי הסיר את תרומותיו של פטרסון מההקלטות שנעשו והוציאה את האלבום "Space" ב-KLF Communications.[6] גם האלבום "Chill Out" של KLF היה מבוסס על ההקלטות הללו, ללא קרדיט לפטרסון. בראיון בשנת 2011 למגזין Magnetic, אישר פטרסון את מעורבותו ותרומתו לאלבום "צ'יל אאוט" ואמר: "KLF הוציאו את Chill Out, שהיה בעצם אוסף של סשנים שלי שמעולם לא קיבלתי עליהם קרדיט. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שג'ימי ואני נפרדנו. התברר לי שכל מה שהוא אמר שהוא נתן לי, הוא מעולם לא נתן לי. זה עיצב הרבה דברים בראש שלי. למשל, שלעולם לא יגנבו ממני יותר. אל תדאג, גנבו ממני שוב. אבל כמו שג'ימי אמר לי, אתה אף פעם לא באמת מפורסם עד שגונבים ממך.[11]

בעקבות הפיצול, פטרסון החל לעבוד עם Youth על השיר "Little Fluffy Clouds".[6] ההרכב שילב סאמפלים מהיצירה "Electric Counterpoint" של סטיב רייך.[6] הסאמפל עליו בנוי השיר הם משפטים חוזרים ונשנים בקולה של הזמרת-יוצרת ריקי לי ג'ונס, מראיון מוקלט איתה שהופיע בתקליטור לקידום המכירות של שצורף לגרסאות פרומו של האלבום Flying Cowboys מ-1989. בסאמפל ג'ונס מתארת תמונות ציוריות של העננים מילדותה באריזונה בצורה מהורהרת וחלומית.

1991–1994: פטרסון ווסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1991, פטרסון הזמין את טכנאי האולפנים אנדי פלקונר להצטרף ל-Orb. אחריו הצטרף טכנאי האולפן כריס "ת'ראש" וסטון (אנ'), וסטיב הילאג' (אנ'), גיטריסט בלהקת הרוק המתקדם גונג (אנ') שפטרסון פגש בזמן שתקלט בלונדון. יחד עם המפיק תומאס פלמן (אנ') ה-Orb יצרו מספר שירים נוספים עבור אלבומם הראשון, "The Orb's Adventures Beyond The Ultraworld".[8] ההקלטה נעשתה במהלך שלושה השבועות בלא פחות משישה אולפנים ועם כעשרים מוזיקאים חיצוניים.[2] היכולות הטכניות של פלקונר ווסטון ועבודת הגיטרה של הילאג' אפשרו לקבוצה ליצור צלילים פנורמיים המתארים היבטים של מסע בחלל, כגון שיגור אפולו 11.[2] האלבום נמכר היטב בבריטניה וזכה לשבחים על האיזון בין מוזיקת אמביינט, האוס ושימוש בסאמפלים.[12] "The Orb's Adventures Beyond The Ultraworld" נחשב לפורץ דרך בשינוי האופן שבו מוזיקאים רואים סאמפלים וכיצירה חלוצית בז'אנרים של מוזיקת אמביינט ודאנס. לאחר הקלטת האלבום אנדי פלקונר עזב את ההרכב, ותרומתו האחרונה הייתה בסשן של האורב אצל ג'ון פיל. באוקטובר 1991 ה-Orb יצאו למסע ההופעות הראשון שלהם בארצות הברית לקדם את ההוצאה לאור של האלבום בגרסה ערוכה בדיסק בודד בלייבל "Mercury Records" (אנ').

בסוף 1991 ובתחילת 1992 כתבו פטרסון ווסטון את הסינגל הבא שלהם, "Blue Room", יחד עם ג'ה וובל (אנ'), הבסיסט של PiL, וקלידנית להקת גונג, מיקט ז'ירודי.[8] על אף אורכו – כמעט 40 דקות – "Blue Room" נכנס למצעד הבריטי במקום 12 והגיע לשיא במקום 8 והוא הסינגל הארוך ביותר אי פעם במצעדים.[8] האורב קידמו את הסינגל הזה עם הופעה ב-Top of the Pops (אנ')שכונתה "אוונגארד אגדי",[13] שבה פטרסון ווסטון שיחקו שחמט בחליפות חלל על רקע צילומי דולפינים וגרסה ערוכה של "Blue Room".[14][15] ביולי 1992, האלבום "U.F.Orb" יצא לאור, וההשקה בארצות הברית לוותה בסינגל השני מהאלבום, "Assassin". "‏U.F.Orb" הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי והכה את מבקרי המוזיקה בהלם בכך שהמעריצים אהבו את מה שעיתונאים תפשו כרוק מתקדם. למרות הצלחת ה-Orb, פטרסון ווסטון העדיפו להימנע מפרסום אישי ובמקום זאת לאפשר למוזיקה שלהם להיות מוקד תשומת הלב. בגלל האנונימיות החלקית הזו והרכב החברים המתחלף של האורב, הם מוכרים לעיתים קרובות יותר כקולקטיב מוזיקלי מאשר כ"להקה".[16]

במהלך השנה וחצי הבאות, פטרסון ווסטון המשיכו להפיק חומרים חדשים, ועזבו את הלייבל Big Life לטובת חוזה עם איילנד רקורדס.[17] ב-1993 יצא לאור אלבום ההופעה "Live 93", לקט שירים מהופעות חיות שלהם באירופה ובאסיה, בהרכב שככל את פטרסון, וסטון, המפיקים ניק ברטון וסיימון פיליפס, כמו גם טכנאי האודיו אנדי יוז, שהחליף בעבר את וסטון. הפקת האולפן הראשונה של ה-Orb בלייבל החדש הייתה "‏Pomme Fritz",‏ EP כאוטי עם שימוש רב בסאמפלים מוזרים והיעדר הרמוניות קונבנציונליות.[18] למרות שהאלבום הגיע למקום השישי במצעד הבריטי, המבקרים קטלו אותו וכינו אותו "שרבוט".[5][19]. באוגוסט 1994, וסטון עזב את האורב ופטרסון המשיך לעבוד עם יוז ופלמן.

1995–2001: פטרסון, פלמן ויוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עזיבתו של וסטון הצטרף פלמן הצטרף להקלטות האולפן של ההרכב במשרה מלאה, אך לא תמיד השתתף בהופעות חיות. פטרסון, יוז ופלמן סיימו את העבודה על האלבום "Orbus Terrarum", עליו עבדו פטרסון ווסטון. האלבום שיצא ב-1995, הציג סאונד יותר ארצי ו"אורגני" מאשר המוזיקה הטריפית-מדע-בדיונית מהאלבומים הקודמים. האלבום קיבל ביקורות שליליות בעיתונות הבריטית, שתיארה אותו כ"גנרי" וכנקודת שפל ביצירתיות של פטרסון.[20][21] האלבום גם הרחיק רבים ממעריצי ההרכב,[22] והגיע רק למקום ה-20 במצעד הבריטי.[23] לעומת זאת, מבקרים אמריקאים העניקו לו שבחים רבים, כולל הרולינג סטון שציין אותו כאלבום החודש ושיבח את הזרימה הסימפונית שלו המלווה ב"שנינות הבריטית הייחודית".[24]

לאחר סיבוב הופעות עולמי ארוך הפיקו ה-Orb, עם אנדי יוז וסטיב הילאג', את אלבומם הבא "Orblivion" שחזר לסאונד הרחפני-חללי שלהם. אף על פי ש-"Orblivion" הוקלט במאי 1996, הוא יצא לאור כמעט שנה לאחר מכן, עקב רצונה של איילנד רקורדס לקדם אותו כהמשך לאלבום הטכנו-רוק Pop של U2.‏[25] "Orblivion" נמכר היטב באירופה וגם בארצות הברית, שם הגיע ל-Billboard Top 200. הסינגל הראשון של מהאלבום, "Toxygene", הגיע למקום ה-4 בבריטניה – המיקום הגבוה ביותר עבור ההרכב. למרות מכירות טובות, האלבום התקבל בקרירות בעיתונות הבריטית.[26] כמו עם האלבום הקודם, גם לגבי "Orblivion" המבקרים האמריקאים היו חיוביים יותר, כולל רולינג סטון, ששיבחו את "הניגודיות של כאוס וצלילים נעימים".[22]

פטרסון ופלמן, יחד עם השותפים הקבועים יוז, ניק ברטון ופיליפס, כתבו והפיקו את האלבום "Cydonia" שתוכנן לצאת לאור ב-1999,[22] אך מכיוון שאיילנד רקורדס הייתה בתקופה של ארגון מחדש עקב רכישתה זמן קצר לפני כן על ידי יוניברסל מיוזיק גרופ, האלבום יצא לאור רק ב-2001.[27] האלבום מיזג מוזיקת פופ, טראנס ואמביינט-דאב, ולדברי המבקרים היה גיבוב של שירה תפלה ואמביינט חסר דמיון.[28] NME קטלו את האלבום וכתבו שהקהל המתאים היחיד לו הם רייברים המחפשים נוסטלגיה.[29] ה-Orb נתפשו על ידי העיתונות הבריטית כמי שעברו את השיא. לאחר צאת האלבום עזב יוז עזב את ההרכב.

2001–2004: פטרסון, פלמן ופיליפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001, האורב, בהרכב עם פטרסון, פיליפס ופלמן הצטרפו למסע ההופעות של Area:One (אנ')– פסטיבל מוזיקה נודד שארגן מובי עם פול אוקנפולד, ניו אורדר ואמנים אלטרנטיביים ואלקטרוניים אחרים.[30] למרות הצטרפות ה-Orb לאמני מיינסטרים במהלך סיבוב ההופעות, פטרסון ופלמן הוציאו ב-2002 את ההקלטות הבאות שלהם בסדרה של EP בפרופיל נמוך בלייבל הגרמני Kompakt (אנ') וזכו להצלחה וביקורות חיוביות.[31]

אף על פי שהסגנון המוזיקלי שלהם השתנה במקצת מאז שנות ה-90, ה-Orb המשיכו להשתמש בצלילים סינתטיים משונים באלבום "Bicycles & Tricycles" מ-2004 שזכה לביקורות מעורבות.[32] כדי לקדם את האלבום, הלהקה החלה בסיבוב הופעות בבריטניה עם אמן הדאב Mad Professor (אנ'). על אף שהאורב עדיין משכו קהל גדול, הגרדיאן ציין שהם חסרים את האינטנסיביות שאפיינה את ההופעות הקודמות שלהם.[33]

2004–2007: פטרסון ופלמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שני EP נוספים בלייבל Kompakt, האורב (כעת רק פטרסון ופלמן) הוציאו את "Okie Dokie It's The Orb on Kompakt", שהציג חומרים חדשים בנוסף לגרסאות מעובדות של השירים הקודמים שלהם בלייבל.[31] בשלב זה, על פי AllMusic, תומאס פלמן הפך לדמות היצירתית העיקרית בהרכב. "אוקי דוקי" היה הרבה יותר ממוקד ופחות "מטופש" משני האלבומים הקודמים,[31][34], ולפי Pitchfork Media, "קשה לומר היכן [פטרסון] בתמונה".[35] ההקלטות של האורב עם Kompakt החזירו להם הרבה מהאמינות המוזיקלית שלהם בקרב העיתונות והראו שהם יכולים "להזדקן בחן".[34]

2007–הווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבום האולפן הבא של ה-Orb,‏ "The Dream", יצא ביפן ב-2007 ובשנה שלאחר מכן בארצות הברית ובבריטניה. פלמן נעדר מהאלבום, ופטרסון התאחד עם Youth ואליהם הצטרף טים בראן מ-Dreadzone.[36] באלבום חוזרים האורב לסאונד של תחילת שנות ה-90, עם שירה ייחודית ומגוון סאמפלים.[37][38]

לאחר איחוד מחדש של פטרסון עם תומאס פלמן הודיע הלייבל British Malicious Damage Records (המנוהל על ידי חברי Killing Joke) במאי 2009 על אלבום האולפן התשיעי של ה-Orb בשם "Baghdad Batteries (Orbsessions Volume III)". בניגוד לשני האלבומים הראשונים בסדרת "Orbsessions", שיצאו לאור ב-2005 ו-2007 והיו אוספים של הקלטות, "Baghdad Batteres" כלל חומרים חדשים לגמרי שהוקלטו באולפן של פלמן בברלין.[39]

ה-Orb הוציאו לאור את האלבום "Metallic Spheres" באוקטובר 2010, בהשתתפות דייוויד גילמור מפינק פלויד. הוא יצא לאור בקולומביה רקורדס.[40]

בשנת 2012, עבדו ה-Orb עם מוזיקאי הדאב לי "סקראץ'" פרי (אנ') על אלבום רגאיי בשם "The Orbserver in the Star House" שהוקלט בברלין במשך תקופה של מספר חודשים וכלל את הסינגל "Golden Clouds",[41] המבוסס על גרסה ראשונית של "Little Fluffy Clouds".

ב-22 ביוני 2018, יצא לאור אלבום האולפן החמישה עשר של האורב‏, "No Sounds Are Out of Bounds".[42]

ה-Orb הוציאו את אלבום האולפן השישה עשר שלהם, "Abolition of the Royal Familia" ב-27 במרץ 2020. הוא כולל תרומות של Youth, רוג'ר אינו, גאודי, דייוויד הארו, וסטיב הילאג' ומיקט ז'ירודי.[43]

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Orb's Adventures Beyond the Ultraworld (1991)
  • U.F.Orb (1992)
  • Orbus Terrarum (1995)
  • Orblivion (1997)
  • Cydonia (2001)
  • Bicycles & Tricycles (2004)
  • Okie Dokie It's the Orb on Kompakt (2005)
  • The Dream (2007)
  • Baghdad Batteries (Orbsessions Volume III) (2009)
  • Metallic Spheres (2010) (עם דייוויד גילמור)
  • The Orbserver in the Star House (2012)
  • More Tales from the Orbservatory (2013)
  • Moonbuilding 2703 AD (2015)
  • COW / Chill Out, World! (2016)
  • No Sounds Are Out of Bounds (2018)
  • Abolition of the Royal Familia (2020)
  • Prism (2023)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hodgkinson, Will (31 בינואר 2003). "Chills and thrills". The Guardian. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 Prendergast, Mark (2003). The Ambient Century: From Mahler to Moby-The Evolution of Sound in the Electronic Age. Bloomsbury Publishing PLC. pp. 407–412. ISBN 1-58234-323-3.
  3. ^ Bush, John. "U.F.Orb – The Orb". AllMusic. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Silva, Joe (1 בפברואר 2001). "Living in Orblivion". Remix Magazine. אורכב מ-המקור ב-7 במאי 2006. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 Simpson, Dave (19 בינואר 2001). "The Friday Interview: 'If you print that, I'll come looking for you'". The Guardian. p. 6. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 3 4 5 Simpson, Dave (7 ביוני 2016). "How we made the Orb's Little Fluffy Clouds". The Guardian (Interview with Youth and Alex Paterson). נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ The Orb, Six Degrees Records, ‏1976-03-04 (באנגלית אמריקאית)
  8. ^ 1 2 3 4 5 John Bush (1992-07-06), "The Orb - U.F.Orb", allmusic (באנגלית), נבדק ב-2022-05-24
  9. ^ David Toop (2001). Ocean of Sound (PDF). Serpent's Tail. pp. 59–62. ISBN 1-85242-743-4.
  10. ^ McCormick, Neil (11 באוקטובר 1998). "Yes, this is the cutting edge of rave music". The Arts. The Daily Telegraph. London. p. 26. אורכב מ-המקור ב-26 בפברואר 2016. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ Rich Thomas, In About Four Seconds A Teacher Will Begin To Speak—Dr. Alex Paterson Of The Orb, Magnetic Magazine (באנגלית אמריקאית)
  12. ^ Bush, John. "The Orb's Adventures Beyond the Ultraworld Review". AllMusic. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Matthew Weiner, Brian Eno and the Ambient Series, Stylus Magazine, ‏2004-09-27
  14. ^ Brian Boyd, Unidentified Flying Orb, The Irish Times, ‏Oct 23 1998 (באנגלית)
  15. ^ The Orb "Blue Room" Top of the Pops - 3min version (באנגלית), נבדק ב-2022-04-26
  16. ^ Tandt, Christophe Den (20 במאי 2004). "From Craft to Corporate Interfacing: Rock Musicianship in the Age of Music Television and Computer-Programmed Music" (PDF). Popular Music & Society. Routledge. 27 (2): 139–160. doi:10.1080/03007760410001685804. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ O'Neal, Sean (19 באפריל 2001). "Q and A: Alex Paterson". Philadelphia City Paper. אורכב מ-המקור ב-8 בדצמבר 2005. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Wiederhorn, Jon (20 באוקטובר 1994). "The Orb: Pomme Fritz". Rolling Stone. אורכב מ-המקור ב-9 ביולי 2008. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Nathan Brackett, Christian David Hoard, The New Rolling Stone Album Guide, Simon and Schuster, 2004, ISBN 978-0-7432-0169-8. (באנגלית)
  20. ^ Simpson, Dave (19 בינואר 2001). "The Friday Interview: 'If you print that, I'll come looking for you'". The Guardian. p. 6. נבדק ב-6 במרץ 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Sinclair, David (24 במרץ 1995). "Pop on Friday". The Times. p. 1. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ 1 2 3 Wiederhorn, Jon (19 במרץ 1997). "The Orb: Orblivion". Rolling Stone. אורכב מ-המקור ב-30 בספטמבר 2007. נבדק ב-20 במרץ 2007. {{cite journal}}: (עזרה)
  23. ^ orbus terrarum | full Official Chart History | Official Charts Company, www.officialcharts.com (באנגלית)
  24. ^ Wiederhorn, Jon (2 בפברואר 1998). "The Orb: Orbus Terrarum". Rolling Stone. אורכב מ-המקור ב-1 באוקטובר 2007. נבדק ב-20 במרץ 2007. {{cite journal}}: (עזרה)
  25. ^ Shih, Howard. "Orb:Interview". Perfect Sound Forever. אורכב מ-המקור ב-1 ביולי 2004. נבדק ב-11 באוקטובר 2006. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Silva, Joe (1 פברואר 2001). "Living in Orblivion". Remix Magazine. אורכב מ-המקור ב-7 מאי 2006. נבדק ב-20 מרץ 2007.
  27. ^ O'Neal, Sean (19 באפריל 2001). "Q and A: Alex Paterson". Philadelphia City Paper. אורכב מ-המקור ב-8 בדצמבר 2005. נבדק ב-20 במרץ 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ Bush, John. "Cydonia Review". AllMusic. נבדק ב-2022-05-25.
  29. ^ Pattison, Louis (2001). "Orb : Cydonia". New Musical Express. אורכב מ-המקור ב-19 בנובמבר 2007. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Reimer, Courtney (23 באפריל 2001). "Area:One Festival's Details Come into Focus". MTV. אורכב מ-המקור ב-6 ביוני 2004. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ 1 2 3 Andy Kellman (2005-11-08), "The Orb Okie Dokie It's the Orb on Kompakt", allmusic (באנגלית), נבדק ב-2022-05-24
  32. ^ Theakston, Rob. "Bicycles & Tricycles Review". AllMusic. נבדק ב-10 באוקטובר 2006. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ O'Grady, Carrie (18 במאי 2004). "The Orb Concert Review: Coronet, London". The Guardian. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ 1 2 Beta, Andy (10 בנובמבר 2005). "Okie Dokie It's The Orb on Kompakt". Miami New Times. אורכב מ-המקור ב-11 בספטמבר 2011. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Sherburne, Philip (2 בדצמבר 2005). "Okie Dokie, It's the Orb on Kompakt". Pitchfork Media. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ Bush, John. "The Dream > Review". AllMusic. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Ewing, Tom (9 ביוני 2008). "The Orb: The Dream Pitchfork Record Review". Pitchfork Media. אורכב מ-המקור ב-10 ביוני 2008. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Jones, Chris (22 בפברואר 2008). "The Orb: The Dream review". BBC. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ "The Orb prep Baghdad Batteries". Resident Advisor. 1 במאי 2009. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ Columbia Records (28 בספטמבר 2010). "The Orb Featuring David Gilmour's Metallic Spheres to be Celebrated Through Original Laser Show and Appearances by The Orb". PR Newswire. נבדק ב-10 באוקטובר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  41. ^ "The Orb & Lee 'Scratch' Perry: 'Golden Clouds' Video". JamBase.com. נבדק ב-25 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ JENNIFER ADETORO, The Orb team up with Youth, Roger Eno and more for their new album, Mixmag, ‏23 APRIL 2018
  43. ^ Condé Nast, The Orb Announce New Album Abolition of the Royal Familia, Share New Song: Listen, Pitchfork, ‏2019-12-06 (באנגלית אמריקאית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=The_Orb&oldid=36876455"