U2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
U2
2005-11-21 U2 @ MSG by ZG.JPG
מידע כללי
מקור דבלין, אירלנד
שנות פעילות 1976—היום
סוגה רוק
רוק אלטרנטיבי
פוסט-פאנק
חברת תקליטים אינטרסקופ רקורדס
(לשעבר איילנד רקורדס)
חברים
בונו (פול דיוויד יוסון) - שירה;
דה אדג' (דייב הוול אוונס) - גיטרה, גיטרה בס, פסנתר, קולות רקע;
אדם קלייטון - גיטרה וגיטרה בס;
לארי מולן (תופים)

U2 היא להקת רוק אירית, הנחשבת לאחת מלהקות הרוק המצליחות בעולם מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, והפעילה פוליטית במיוחד בהקשר של זכויות אדם.

היסטוריה, יצירה, אלבומים והופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1976 - 1980: היווסדות הלהקה ופריצתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה נוסדה בדבלין באוקטובר 1976. היא החלה את דרכה כאשר לארי מולן, שהיה אז בן 14, פרסם בלוח המודעות של התיכון בו למד, מודעה לגבי חיפוש מוזיקאים עבור להקה חדשה. התוצר היה להקה בשם "פידבאק" ("Feedback") עם מולן על התופים, אדם קלייטון בגיטרה בס, בונו כזמר ודייב אוונס, הידוע בכינוי דה אדג', ואחיו דיק אוונס, על הגיטרה. שמו של בונו, נלקח מחנות למכשירי שמיעה בשם "בונובוקס" (Bonavox) שפירושה בלטינית הוא "קול יפה". ואילו דה אדג' (The Edge, "הקצה" בתרגום לעברית) קיבל את כינויו מבונו, שטען כי זה תיאור מדויק של ראשו. לאחר 18 חודשי חזרות, שינתה פידבאק את שמה ל-"The Hype". הלהקה הופיעה בשמה החדש בתוכנית לגילוי כשרונות בלימריק ב-17 במרץ 1978. אחד השופטים היה ג'קי היידן, מחברת CBS Records. הלהקה זכתה בתחרות, והרוויחה 500 ליש"ט. היידן התרשם מיכולתה של הלהקה, ונתן להם רשות שימוש באולפן הקלטות למספר שעות, שבמהלכן יכלו להקליט את הדמו הראשון שלהם. במרץ 1978 הודיע דיק אוונס על עזיבתו את הלהקה ובלהקה נותרו ארבעת החברים האחרים. הלהקה ערכה לכבודו מופע פרידה, ודיק אוונס המשיך לאחר מכן ללהקה חדשה שבסיסה בדבלין, בשם "Virgin Prunes". במאי אותה שנה, פול מקגינס (Paul McGuinness) היה למנהל הלהקה. סטיבן אבריל (שנודע גם בשם סטיב ראפיד), שנחשב לגורו של סצנת הפאנק-רוק בדבלין, טען כי השם "The Hype" אינו מוצלח. מישהו הציע את השם "U2", שמם של מטוסי ריגול וצוללות, והלהקה אימצה את ההצעה, וזהו שמה עד היום[1]. ישנם הטוענים[דרוש מקור] כי השם "U2" (גם את/ה או גם אתם) מבוסס על הפילוסופיה של הלהקה, המאמינה כי הקהל הוא חלק מהמוזיקה והקונצרטים שלהם, כך שפירוש השם הוא "גם אתם" (הקהל) משתתפים כחלק בלתי נפרד מהמוזיקה. בספטמבר 1979, הוציאה U2 הסינגל הראשון שלה, "3-U2", וזה הגיע למקום ראשון במצעד האירי. בדצמבר אותה שנה, הופיעה U2 לראשונה מחוץ לאירלנד, בלונדון, אך לא הצליחה להשיג תשומת לב מצד הקהל והמבקרים. ב-4 ביוני 1981 ערכה U2 את הופעתה הראשונה בטלוויזיה האמריקנית בתוכנית "The Tomorrow Show" בהנחייתו של טום סניידר.

1980 – 1981: "Boy" ו-"October"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1980, כשחבריה בני 18 ו-20, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים "Island Records". באוקטובר אותה שנה, הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון "Boy". האלבום לווה בסיבוב הופעות ראשון של הלהקה מחוץ לאיים הבריטים. האלבום השני של הלהקה, "October", יצא ב-1981. מעריצי הלהקה, כמו גם מבקרי המוזיקה, שמו לב לליריקה הרוחנית, ויש שיאמרו כמעט דתית, של הלהקה[דרוש מקור]. בונו, דה אדג' ולארי מולן היו נוצרים מאמינים ולא הסתירו את זיקתם או חשיבות הנושא עבורם. שלושתם הצטרפו לקבוצה דתית הנקראת "שלום", אשר הובילה אותם לחקור את היחסים בין האמונה הנוצרית לבין סגנון החיים של הרוקנרול. המאבק בין שני כוחות אלו, הנתפשים כמנוגדים, כמעט הוביל לפירוקה של הלהקה, אך לבסוף הם הסכימו על כך שניתן ליצור מוזיקה מבלי להתפשר על אמונותיהם האישיות.

1983: "War"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובת המפורסמת "NO SURRENDER" על קיר בית מחוץ לחומות דרי

ב-1983 חזרה להקת U2 עם אלבום חדש, "War". האלבום כלל את אחד משיריה הידועים של הלהקה "Sunday Bloody Sunday". שיר זה עסק במצב ששרר בצפון אירלנד באותם ימים. למרות זאת, לא ברור לחלוטין האם השיר עוסק באירועי יום ראשון העקוב מדם (Bloody Sunday) ב-1972, שבמהלכם נורו 13 אנשים לא חמושים על ידי צנחנים בריטים לאחר מצעד לזכויות אדם בעיר דרי שבצפון אירלנד. יום ראשון העקוב מדם נחשב כאירוע מכונן אשר הפעיל שלושים שנות אלימות מצד ה-IRA (צבא הרפובליקה האירית) נגד בריטניה. באחת הגרסאות החיות של השיר, בונו הצהיר לפני השיר כי "This is not a rebel song" (זהו אינו שיר מרדני), אך לא ברור למה בדיוק התכוון בכך. השיר זכה למספר גרסאות כיסוי ידועות, אחת מהן על ידי להקת פרל ג'אם, שהייתה להקת החימום של U2 בתחילת דרכה. הסינגל הראשון מתוך האלבום, "New Year's Day" ("יום השנה החדשה" או "ראש השנה"), הפך ללהיט הבינלאומי הראשון של U2. הוא הגיע למקום העשירי במצעד הבריטי ולמיקומים טובים במצעדים בארצות הברית, בין היתר בשל כך שרשת הטלוויזיה MTV שידרה רבות את הקליפ של השיר וחשפה את הלהקה לקהל האמריקני. בתקופה זו החלה הלהקה למלא אולמות באירופה ובארצות הברית, בהן כל הכרטיסים נמכרו מראש[דרוש מקור].

1984 – 1986: "The Unforgettable Fire" ו-Live Aid[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה החלה את אלבומה הרביעי, בהפקתם של בריאן אינו ודניאל לנואה. שמו של האלבום לקוח מסדרת ציורים שנעשתה על ידי ניצולי פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי[דרוש מקור]. האלבום כלל את השיר "(Pride (In the Name of Love" ("גאווה, בשם האהבה"), שהוא מחווה למרטין לותר קינג[דרוש מקור]. השיר הפך לסינגל הראשון של האלבום, והגיע למקומות גבוהים במצעדים בבריטניה וארצות הברית. האלבום היווה נקודת מפנה מבחינת הקריירה של הלהקה, הליריקה הפכה מורכבת ושנונה יותר, ולוותה במוזיקה וקצב משוחררים יותר. עם זאת, הנושאים הפוליטים נשארו כשהיו (למשל "MLK"). לאחר יציאת האלבום, יצאה U2 לסיבוב הופעות נוסף. מגזין המוזיקה האמריקאי, רולינג סטון, הכתיר את הלהקה כ"להקה של שנות השמונים", וטען שייתכן ומדובר בלהקה היחידה החשובה באמת למעריצי הרוקנרול של אותם ימים[דרוש מקור].

הקונצרט "Live Aid" ("עזרה חיה") שהופק במטרה לעזור לנפגעי הרעב באתיופיה ביולי 1985, נצפה על ידי יותר ממיליארד אנשים ברחבי העולם[דרוש מקור]. להקת קווין הייתה הלהקה המרכזית במופע, אך בניגוד לציפיות, U2 העניקה מופע מרשים שהפך לאחד ממוקדי האירוע שכלל גרסה בת 13 דקות של השיר "Bad". במהלך השיר ירד בונו מהבמה של אצטדיון ומבלי אל הקהל, ושם חיבק ורקד עם מעריצה. הלהקה גם השתתפה בלייב 8, מופע ההמשך ללייב אייד שנועד לעורר מודעות למצוקת העולם השלישי, ב-2 ביולי 2005. U2 פתחה את המופע בשיר יחד עם פול מקרטני, והמשיכה לאחר מכן בגפה, כך שהייתה למעשה המבצעת הפותחת של האירוע. אירוע נוסף בו השתתפה הלהקה היה "Conspiracy of Hope" ("מזימת תקווה"), סיור הופעות של אמנסטי אינטרנשיונל. הסיור כלל שש הופעות ברחבי ארצות הברית וכל הכרטיסים נמכרו מראש. הסיור לא רק תרם להכנסות הארגון אלא גם שילש את מספר חבריו[דרוש מקור].

1987 – 1988: “The Joshua Tree" ו-“Rattle and Hum"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – The Joshua Tree

ב-1987, הלהקה הוציאה את "The Joshua Tree", אלבום שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ובמצעד בארצות הברית. הסינגלים – "With or Without" ("עם או בלי") ו-"I Still Haven't Found What I'm Looking For" (עדיין לא מצאתי את מבוקשי") העפילו במהירות למקום הראשון במצעדים בארצות הברית. שיר מצליח נוסף היה "Where The Street Have No Name" (מקום בו לרחובות אין שם"). בזכות זאת הצליחה U2 להיות להקת הרוק הרביעית שכיכבה על שער הטיים מגזין (הלהקות הקודמות היו הביטלס, הבנד, והמי), והטיימס הכריז על כריכת השער כי U2 היא "הכרטיס החם ביותר ברוק". הסיור שליווה את האלבום, היה הסיור הגדול ביותר שערכה הלהקה, הכרטיסים ברחבי העולם נמכרו מראש לעתים תוך שעה בלבד (למשל, בהולנד)[דרוש מקור].

הלהקה החלה לצלם מבחר מהופעותיה אשר נערכו בסיור עבור סרט דוקומנטרי ואלבום שנקרא "Rattle and Hum", שיצאו ב-1988 ובווידאו ב-1989. האלבום הוקלט באולפני Sun בממפיס, טנסי, בהם נהג אלביס פרסלי להקליט את שיריו, ומורגשת בו השפעה של מוזיקה אמריקנית. U2 שיתפה פעולה עם בוב דילן ובי בי קינג, שרה אודות בילי הולידיי "המלאך של הארלם" ואף בצעה גרסת כיסוי לביטלס. למרות התגובות האוהדות של מעריצי הלהקה ל-"Rattle and Hum", התגובות ממבקרי המוזיקה היו פושרות, עקב טענות המבקרים ליומרנות מצד הלהקה ולניסיונות להעמידה בשורה אחת עם גדולי המוזיקה[דרוש מקור].

1991 – 1994: "Zoo TV", "Achtung Baby" ו-"Zooropa"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנות עבודה מאומצות, לקחה הלהקה פסק זמן של מספר שנים. חבריה נפגשו שוב בברלין לעבודה משותפת על אלבום חדש בסוף 1990. שוב, המפיקים היו בריאן אינו ודניאל לנואה. בנובמבר 1991, הוציאה U2 את אלבומה האקספרימנטלי "Achtung Baby" ("זהירות (בגרמנית) בייבי"). האלבום התקבל בהתלהבות על ידי מעריצי הלהקה ומבקרי המוזיקה כאחד[דרוש מקור]. המגזין רולינג סטון כתב על הלהקה כי היא:

"מוכיחה שאותה משיכה למחזמרים אפים ומחוות מילוליות שהובילו אמנים רבים לפרודיה עצמית, יכולה, בידיים בעלות השראה רבה יותר, לתדלק את האש הבלתי נשכחת ("the unforgettable fire") המגדירה רוקנרול נהדר."

האלבום היה רצוף להיטים ואחד מהבולטים בהם הוא "One" ("אחד"). קיימות מספר ספקולציות לגבי השיר[דרוש מקור], האחת טוענת שמדובר בשיר על הלהקה, שעמדה בפני פירוק אך החליטה להמשיך. פרשנות שנייה טוענת כי מאחר שהאלבום הוקלט בגרמניה, מדובר על האיחוד עם מזרח גרמניה ועל כך ששני חלקי המדינה הם אחד כיום. פרשנות מקובלת אחרת טוענת כי בונו הקדיש את השיר במספר הזדמנויות למאבק נגד האיידס, וכי השיר נכתב כשיר בו בן מתוודה בפני אביו על היותו נשא איידס. השיר זכה לביצוע של להקת אר.אי.אם. בחגיגות ההשבעה של ביל קלינטון לנשיאות.

בתחילת 1992, החלה U2 את סיבוב ההופעות הראשון שלה מזה ארבע שנים בארצות הברית. בסיור אשר נקרא "Zoo TV" ("טלוויזיה (של) גן חיות"), השתמשה הלהקה במולטימדיה עשירה, אשר השרתה על הקהל בלבול באמצעות מאות מסכי וידאו, מכוניות טראבנט הפוכות שעופפו על הבמה, מגדלי תמסורת מזויפים, חיבורי טלוויזיה לוויינית והודעות טקסט תת-הכרתיות. מעל חלקה העליון של הבמה הופיעו דמויות כמו "הזבוב", "איש כדור המראות" ו"מקפיסטו" (MacPhisto). סיבוב הופעות זה, כמו גם אלבום עצמו, הושפע מאירועים רבים אשר התרחשו בעיקר בזמן העבודה על האלבום, כמו למשל נפילת חומת ברלין, התפרקות ברית המועצות, מלחמת המפרץ הראשונה, ממנה נטל בונו את רעיון הופעות המולטימדיה[דרוש מקור] ועוד. אך בעוד שהשימוש במולטימדיה ובשיטות אחרות היו אמורים, לפי U2, לשמש סמל להפרזה שברוקנרול, המובילה לרדיפת בצע ולהתנוונות, היו שטענו כי לדעתם החמיצו המופעים את המטרה. לטענתם, בונו הפך לאדם בעל תסביך אגו, והלהקה איבדה את הקסם שלה[דרוש מקור].

במהלך הפסקה מסיבוב ההופעות של "Zoo TV", חזרה הלהקה לאולפן ההקלטות. בעוד שהכוונה המקורית הייתה להוסיף לאלבומם הקודם "Achtung Baby" וליצור מיני אלבום של שישה שירים[דרוש מקור]; במהרה נוצר אלבום חדש ומלא, הנקרא "Zooropa" (שילוב של גן חיות ואירופה) שהופץ החל ביולי 1993. בעוד ש-"Achtung Baby" נחשב אקספרימנטלי, "Zooropa" הרחיק את סגנון הלהקה מצלילה הייחודי באלבומיהם הראשונים אף יותר. האלבום כלל סגנון של טכנו, ואפקטים אלקטרוניים נוספים. המבקרים שיבחו מאוד את "Zooropa" ועסקו בעיקר ב"רוח ההתלהבות" הנושבת מאלבום זה[דרוש מקור].

הלהקה לקחה שוב פסק זמן ועבדה על מספר פרויקטים צדדים כמו פסקולי הסרטים "באטמן לנצח" ו"משימה בלתי אפשרית". היא חזרה שוב לפעילות מוזיקלית עם בריאן אינו ב-1995 בכינוי אחר - "Passengers" (נוסעים) - והוציאה אלבום אקספירמנטלי בשם "Original Soundtracks 1" ("פסי קול מקוריים 1"). האלבום כלל שיתוף פעולה עם לוצ'אנו פבארוטי, אך לא זכה לפופולריות הרגילה של U2 מן הקהל והמבקרים. להיט מאלבום זה, "מיס סארייבו", זכה לביצוע מחודש בסיבוב ההופעות "Vertigo 2005" ("סחרחורת גבהים 2005"), כאשר בונו שר את השיר כולו, כולל הקטע שבוצע באלבום על ידי פבארוטי, והדהים את הקהל והמבקרים בביצועיו הווקאליים[דרוש מקור].

1996 – 1998: "Pop" ו-"Popmart"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1996 החלה U2 לעבוד על אלבומה הבא, "Pop" (פופ"), אשר יצא לאור בחודש מרץ 1997. האלבום הגיע למקום הראשון ב-28 מדינות[דרוש מקור], למרות שהוא גרר דעות חלוקות באשר לאיכותו. נראה היה כי הקהל ומעריצי הלהקה חשו כי קידום האלבום חרג מן הרגיל, מה שגרם לאכזבה של רבים[דרוש מקור]. בדומה לעבר, הלהקה יצאה שוב לסיבוב הופעות "Popmart Tour", במהלכו הופיעה לראשונה בישראל. ההופעה שהתקיימה בפארק הירקון בתל אביב ב-30 בספטמבר 1997, נחשבת לאחת הטובות בסיבוב ההופעות[2].

הסיבוב כלל תפאורה בדמות קשת צהובה-זהובה בגובה של ב-30 מטרים רגל, כדור מראות בצורת לימון בגובה של כ-11 מורים רגל ומסך וידאו רחב (לראשונה בטכנולוגיית LED) אשר נמתח לכל אורך הבמה - כ-23 מטרים (שיא גינס לגודל של מסך וידאו). על המסך הוקרנו יצירות פופ-ארט, רמז לזרם האומנות שייסד אנדי וורהול בשנות ה-70. סיבוב ההופעות היה הסיבוב השני מבחינת הכנסותיו בשנת 1997[דרוש מקור], ורווחיו הגיעו ל-80 מיליון דולר, אך הפקתו, שעלותה עמדה על כ-100 מיליון דולר, גרמה לכך שלמעשה הלהקה הפסידה כספים. למרות זאת, סיבוב ההופעות זכה להצלחה חובקת עולם ולפופולריות רבה בקרב המעריצים. להקת U2 הגיעה בסיבוב זה למקומות שטרם הופיעה בהם קודם לכן, אחת מהם הייתה יוהנסבורג שבדרום אפריקה, שאירחה את מופע הסיום.בנוסף, הגיעה הלהקה להופעה אחת בישראל, בפארק הירקון בספטמבר 1997.

הלהקה הופיעה בקונצרט קצר בבלפסט בחודש מאי 1998, שלושה ימים לפני הסכם יום שישי הטוב. באותה שנה U2 הופיעה בטלוויזיה האירית באירוע התרמה לקורבנות אומה (Omagh), עיר בה גבה פיגוע טרור שהתרחש ב-15 באוגוסט 1998 את חייהם של 29 בני אדם וגרם לפציעת רבים. לקראת סוף 1998, הוציאה U2 את אוסף הלהיטים הראשון שלה, "The Best of 1980-1990" ("המיטב של 1980-1990).

1999 : "מלון מיליון הדולר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1999 חזרה U2 אל אולפן ההקלטות, שוב עם בריאן אינו ודניאל לנואה כמפיקים. לאחר סבב "Popmart", שאופיין בפזרנות חסרת תקדים מבחינת הלהקה, טענו מבקרים ואחרים בתעשיית המוזיקה, כי הלהקה מנסה לחזור לימי "The Joshua Tree", במטרה לשמור על הגרעין הנאמן של מעריציה[דרוש מקור]. במהלך תקופה זו שיתפה הלהקה פעולה עם הסופר הידוע, סאלמן רושדי. רושדי, כתב את הליריקה לשיר שנקרא "The Ground Beneath Her Feet" ("האדמה שמתחת לרגליה") המבוסס על ספרו בעל השם הזהה. שיר זה, יחד עם אחרים, הופיע לבסוף בפסקול סרט הקולנוע "מלון מיליון הדולר" המבוסס על סיפור שכתב בונו. הסרט בוים על ידי הבמאי הגרמני וים ונדרס.

2000 – 2001: "All That You Can't Leave Behind" ו-"Elevation"[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1999 הוציאה U2 את האלבום "All That You Can't Leave Behind" ("כל שלא תוכל להותיר מאחור"). למרות שהאלבום זכה לביקורות טובות, הוא דורג על ידי מגזין "רולינג סטון" רק כ"יצירת המופת השלישית" של הלהקה, לאחר "Achtung Baby" ו-"The Joshua Tree"[דרוש מקור]. האלבום היה מועמד לשלוש מועמדויות לפרס גראמי, וזכה לבסוף בשני פרסים[דרוש מקור]. כמו בעבר, במהלך אביב 2001 ליוותה U2 את יציאת האלבום בסיבוב הופעות בשם "Elevation" ("רום"). פיגועי 11 בספטמבר כמעט הובילו את חברי הלהקה להכריז על ביטולו[דרוש מקור]. הסיבוב היה הרווחי ביותר בצפון אמריקה, שם ב-80 ההופעות (מתוך 113 ברחבי העולם בסך הכל) גרפה הלהקה רווח ברוטו בסך של 110 מיליון דולר[דרוש מקור]. הביקורות הטובות על האלבום, יחד עם סיבוב הופעות רווחי ומצליח, גרמו למעריצים לחוש כי U2 הצליחה לבסס מחדש את מעמדה כ"להקה הגדולה בעולם", ומספר סקרים שנערכו בקרב מגזיני מוזיקה, הראו כי רבים ברחבי העולם רואים בלהקה כלהקת ההופעות הטובה ביותר[דרוש מקור]. בשנת 2001 דורגה U2 בידי המגזין טיים בין עשר הלהקות הטובות בעולם, יחד עם רדיוהד, פורטיסהד ופאטו פו‏‏[3].

לאחר סיום סיבוב "Elevation" בסוף 2001, הלהקה העניקה מופע מרשים של שלושה שירים בניו אורלינס לואיזיאנה, במהלך הפסקת המחצית של משחק הסופרבול. במהלך אחד השירים, "Where the Streets Have No Name" ("מקום בו אין שמות לרחובות") הוקרנו שמותיהם של קורבנות פיגועי 11 בספטמבר, ובסוף המופע פתח בונו את הז'קט שלבש, וחשף את דגל ארצות הברית המודפס על ביטנתו. תמונה זו הופיעה במספר רחב של מגזינים ועיתונים. מספר חודשים לאחר מכן, האלבום "All That You Can't Leave Behind" הועמד לארבעה פרסי גראמי. במהלך 2002 המשיך בונו בקמפיין התומך במחיקת חובותיהן של מדינות מתפתחות ובמאבק נגד האיידס. בסוף השנה הוציאה U2 את החלק השני של אוסף להיטיה הגדולים – "The best of 1990 – 2000" ("המיטב של 1990-2000"). ב-2002 זכתה הלהקה בפרס גלובוס הזהב על כתיבת וביצוע השיר "The Hands That Built America" ("הידיים שבנו את אמריקה") עבור סרטו של מרטין סקורסזה "כנופיות ניו יורק".

2004 – 2005: How to Dismantle an Atomic Bomb ו–Vertigo[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – How To Dismantle An Atomic Bomb
הופעה במקסיקו סיטי

הגרסה הגולמית של האלבום הבא של U2 נגנבה בניס שבצרפת, ביולי 2004[4]. לאחר גניבת הגרסה הלא מוכנה של האלבום, היה חשש כי היא תופץ ברשת, וזמן קצר לאחר מכן, הצהיר בונו בתקשורת שבמידה והאלבום יופץ דרך רשתות לשיתוף קבצים ברשת (P2P), הוא יופץ גם בחנות המוזיקה המקוונת iTunes, ובחנויות חודש לאחר מכן. אך למרות החשש האלבום לא הופץ בסופו של דבר באופן פירטי, וב-24 בספטמבר 2004, יצא הסינגל הראשון מתוכו, "Vertigo". הסינגל זכה לזמן שידור נרחב ברשתות השונות (רדיו, טלוויזיה ועוד), ונכנס למקומות גבוהים במצעדים ברחבי העולם. האלבום המלא שנקרא "How to Dismantle an Atomic Bomb" ("איך לנטרל פצצת אטום"), יצא לחנויות ב-22 בנובמבר אותה שנה. "How to Dismantle an Atomic Bomb" נכנס למקום הראשון ב-32 מדינות, ביניהן ארצות הברית, בריטניה, קנדה ואירלנד. כבר בשבוע הראשון להפצת האלבום, נמכרו 840,000 עותקים ממנו רק ארצות הברית[דרוש מקור], וההישג נחשב לשיא אישי ללהקה, שכן המכירות בארצות הברית היו כפולות מאלה של האלבום "All That You Can't Leave Behind".

"How to Dismantle an Atomic Bomb" קודם בעזרת מסע יחצנות נרחב מאד. הלהקה אף ערכה הופעות אורח בתוכניות טלוויזיה כמו "CD:UK" ו-"The Jonathan Ross Show" בבריטניה, ובתוכנית הידועה "Saturday Night Live" בארצות הברית. הלהקה אף נתנה לראשונה את הסכמתה לכך שהסינגל "Vertigo" ישמש בפרסומת טלוויזיונית ל-iTunes. למרות שהלהקה לא קיבלה תמלוגים עבור השימוש בשיר, בזכות הפרסומת הוא הפך לידוע ומוכר, הרבה לפני צאת האלבום. דבר זה גרר שותפות נוספת לאחר מכן בין U2 ואפל, לה שייכת חנות המוזיקה המקוונת iTunes. הלהקה הרשתה לאפל להוציא גרסה מיוחדת של נגן המוזיקה iPod בעיצוב חברי הלהקה, בצבע שחור וגלגל אדום (בדמיון רב לעטיפת אלבומם), וחתימות חברי הלהקה חרוטות על צידו האחורי. רוכשיו של iPod זה, אף זכו להנחה של 50 דולר ברכישת קטלוג השירים של U2. כאשר הלהקה הופיעה בסיאטל, קרוב למקום מושבה של מיקרוסופט, התארח בונו בביתו של ביל גייטס, אך כאשר נשאל גייטס האם ירצה לקנות את ה-iPod של U2, תשובתו הייתה "בהחלט לא"‏[5].

בנוסף, צילמה U2 קליפ לסינגל השני שיצא בצפון אמריקה, "All Because Of You" ("הכול בגללך"), בו הלהקה נראתה על משאית נטולת דפנות הנוסעת ברחובות מנהטן. U2 הופיעה בקונצרט פתוח לקהל הרחב בפארק ברוקלין, שפורסם רק באתרי מעריצים של הלהקה. הקונצרט משך כ-3,000 איש[דרוש מקור].

באפריל 2004 כלל המגזין רולינג סטון את U2 בין חמישים אמני הרוקנרול החשובים בכל הזמנים[דרוש מקור]. הוכחה נוספת למעמדה של הלהקה התקבלה ב-14 במרץ 2005, כאשר U2 נכנסה להיכל התהילה של הרוקנרול[דרוש מקור].

הסינגל הבא שיצא מתוך האלבום באירופה הוא, "Sometimes You Can't Make It On Your Own" ("לפעמים אינך יכול להצליח בעצמך"). הסינגל שוב כלל שיתוף פעולה עם זמר האופרה פברוטי בצד ב' (B-side) שלו, ובו רמיקס לשיר "אווה מריה" (Ave Maria) של ג'קנייף לי (Jacknife Lee) שהושר יחד עם בונו. בצד ב' של הסינגל היה גם רמיקס לשיר "Vertigo" ורמיקס נוסף לשיר של ג'קנייף לי בשם "Fast Cars" (מכוניות מהירות").

במרץ 2005, כ-4 חודשים לאחר צאת האלבום, פתחה להקת U2 במסע הופעות חדש בשם |Vertigo" בעיר סן דייגו שבקליפורניה. המסע כלל שני סיבובים בצפון אמריקה (למעלה מ-100 הופעות באולמות) וסיבוב הופעות באירופה במהלך קיץ 2005 (כ-34 מופעים באצטדיונים גדולים). הכרטיסים למופעים נמכרו בתוך דקות ספורות[דרוש מקור]. התפאורה כללה מסך וידאו רחב ובמה בצורה עגולה, רמז לוורטיגו – סחרור גבהים המאופיין בצורת ספירלה. סיבוב ההופעות המשיך גם ב-2006 בדרום אמריקה ומשם היה אמור להמשיך לאוסטרליה, ניו זילנד, יפן ולהוואי, אך בשל מחלה במשפחה של אחד מחברי הלהקה ההופעות נדחו לנובמבר 2006[דרוש מקור].

לאורך השנים הצליחה U2 לסגור קופות במהירות מסחררת. במהלך הקונצרט של הלהקה בדבלין, יותר מ-150,000 כרטיסים נמכרו בתוך 50 דקות. גם בבלגיה ובאוסטריה נמכרו הכרטיסים למופעי הלהקה תוך שעה, ואילו בוונקובר שבקנדה, כל הכרטיסים למופע המתוכנן נמכרו תוך דקות, והלהקה קיימה קונצרט נוסף בעיר.

2006 – היום: No Line On The Horizon[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת U2 במסגרת סיבוב ההופעות 360° בברצלונה

הלהקה התחילה את העבודה על האלבום ה-12 במספר בשנת 2006. האלבום שנקרא "No Line On The Horizon" ("אין קו באופק") הופץ לחנויות באירופה ב-2 במרץ 2009, ולמחרת בארצות הברית. האלבום כלל את הסינגל "Get On Your Boots" שיצא תקופה קצרה לפני האלבום. מגזין רולינג סטון העניק לאלבום חמישה כוכבים בביקורת שכתב עליו[דרוש מקור]. האלבום הגיע למקום הראשון במצעדים בכ-40 מדינות[דרוש מקור]. מיד לאחר יציאת האלבום הודיעה הלהקה על סיבוב הופעות מתוכנן שנקרא U2‏360° ואשר ימשך כשנתיים ויכלול מופעים בכמאה מדינות.בשנת 2011 הפך לסיבוב ההופעות הרווחי ביותר ושבר את השיא שקבעו הרולינג סטונז עם סיבוב ההופעות The Bigger Bang Tour בשנת 2007. שמו של הסיבוב מבהיר את החדשות שבתפאורה, העשוייה מבמה עגולה מסתובבת הנצבת במרכז האצטדיון, ומוקפת על ידי הקהל מכל עבריה. ב-25 באוקטובר 2009 שדרה U2 מופע מלא בשידור חי ב-YouTube, ולפי החישובים שנאספו לאחר מכן, הסתבר שצפו בו כ-7 מיליון איש[דרוש מקור]. המופע היה אחד האחרונים בסיבוב ההופעות 360o.‏[6] בסוף שנת 2013 שחררה הלהקה את הסינגל Ordinary Love, כחלק מפסקול בסרט Mandela: Long Walk to Freedom. בפברואר 2014 הם שיחררו את השיר Invisible, הסינגל הראשון מהאלבום בחדש שלהם שעתיד לצאת בקיץ 2014.

פעילות נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד העבודה במסגרת הלהקה, שתפו חברי פעולה עם מוזיקאים אחרים וכן יצרו בנפרד. בונו הקליט את השיר "In A Lifetime" ("במשך תקופת חיים") עם הלהקה האירית קלאנאד (Clannad). דה אדג' ובונו כתבו יחד את השיר "גולדן איי" ("GoldenEye") שבוצע על ידי טינה טרנר והיה שיר הנושא בסרט גולדן איי מסדרת ג'יימס בונד. הם אף כתבו את השיר "She's A Mystery To Me" (היא תעלומה עבורי") עבור רוי אורביסון, באלבומו "Mystery Girl" ("ילדת תעלומה"). אדם קלייטון ולארי מולן יצרו רמיקס לשיר הנושא של הסרט משימה בלתי אפשרית ב-1996.

U2 אף שיתפה פעולה עם אמנים אחרים, כדוגמת הסופר האמריקני ויליאם בורוז, אשר הופיע זמן קצר לפני שנפטר כאורח בווידאו "Last Night on Earth" ("לילה אחרון בכדור הארץ"). הפואמה שלו "A thanksgiving prayer" ("תפילת הודייה") הופיעה על גבי מסכי הווידאו בסיבוב ההופעות "Zoo-TV" בתחילת שנות ה-90.

כפי שכבר הוזכר, חברי הלהקה פעלו גם בשם "Passengers", והעניקו למפיק בריאן אינו חופש יצירתי רב מבעבר. ה-Passengers הוציאו אלבום אחד שנקרא "Original Sountracks 1" ("פסי קול מקוריים 1").

השפעתה של U2 על עולם המוזיקה באה לידי ביטוי גם ביצירתם של אמנים אחרים. להקות כמו אר.אי.אם., פרל ג'אם, פט שופ בויז, The Chimes, Mica Paris וג'וני קאש יצרו כולם גרסאות כיסוי לשירי הלהקה. השפעה נוספת של הלהקה נכרת גם אצל אמנים פלסטיים כמו הצייר האוסטרי קאווה אטפי (Kave Atefie) שהקדיש ללהקה שתי סדרות אומנותיות.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

U2 הצליחה לאורך השנים, להיות מוכרת לא רק עקב המוזיקה אלא גם עקב פעילותה במישור ההומניטרי. בונו הפך מזוהה עם המאבק באיידס ומחיקת חובות למדינות באפריקה. ב-2003 הוא הוזכר כאחד המועמדים לקבלת פרס נובל לשלום[דרוש מקור], וב-2005 הוא נבחר יחד עם מלינדה וביל גייטס לאיש השנה של המגזין טיים עקב פעילותו ההומניטרית. הלהקה תמכה, בין היתר, בפעילויות אמנסטי אינטרנשיונל, גרינפיס, "African Well Fund", אונג סן סו צ'י ממיאנמר, "DATA - Debt, AIDS, Trade in Africa", ‏"Chernobyl Children's Project" ו-"Jubilee Debt Campaign".

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי הופעה חיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

EP[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוספים ושיתופי פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעות חיות ווידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: U2
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://premiumradio.blogspot.com/2009_03_01_archive.html רדיו פרימיום להמונים
  2. ^ Tel Aviv, Israel - Hayarkon Park
  3. ^ מגזין טיים
  4. ^ [1] BBC
  5. ^ רויטרס, גייטס מסתחבק עם בונו, באתר ynet‏, 27 באפריל 2005
  6. ^ אילנה ברודו, המופע של U2 ב-YouTube: מיליון צופים וחצי, באתר ynet‏, 26 באוקטובר 2009