פינק פלויד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פינק פלויד
Pinkfloyd.png
בכיוון השעון (מימין למעלה):
דיוויד גילמור, ריצ'רד רייט, ניק מייסון, רוג'ר ווטרס
מידע כללי
מקור קיימברידג', אנגליה
שנות פעילות 1965-1995, 2005 (איחוד חד פעמי), 2013-2014
סוגה רוק פסיכדלי
רוק מתקדם
חברת תקליטים קפיטול
קולומביה
EMI
חברים
רוג'ר ווטרס (1965-1985, 2005)
דיוויד גילמור (1968-1995, 2005)
ריצ'רד רייט (1965-1980, 1986-1994, 2005)
ניק מייסון (1965-1995, 2005)
סיד בארט (1965-1968)
בוב קלוז (1965)

פינק פלויד (Pink Floyd) הייתה להקת רוק בריטית שפעלה מסוף שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. היא נחשבת לאחת הלהקות המשפיעות והמצליחות ביותר של שנות השבעים ושנות השמונים. עד ימינו המוזיקה הייחודית של פינק פלויד ממשיכה להשפיע על מוזיקת הרוק ואף על מוזיקה אלקטרונית. פינק פלויד נודעים בזכות הופעות הענק התיאטרליות שלהם, המילים הפילוסופיות בשיריהם, התמונות המפורסמות על עטיפות אלבומיהם, ומוזיקה ייחודית המשלבת בין רוק מתקדם, רוק פסיכדלי ובלוז. שם הלהקה הוא שילוב שמם של שני אמני בלוז, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל, ונהגה על ידי הסולן הראשון של הלהקה, סיד בארט. פינק פלויד דורגה במקום ה-51 ברשימת "האומנים הכי גדולים של כל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון.

היסטוריה והתפתחות מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה החלה את דרכה כאשר שלושה סטודנטים לאדריכלות: גיטריסט בשם רוג'ר ווטרס, קלידן בשם ריצ'רד רייט, מתופף בשם ניק מייסון, ושני חברים נוספים - בסיסט בשם קלייב מטקאלף וזמרת בשם ג'ולייט גייל הקימו בשנת 1963[1] להקה בשם Sigma 6 ששינתה את שמה מספר פעמים. בשנת 1965 עזבו שני האחרונים, ולשלושת הסטודנטים הצטרף סיד בארט. בארט הפך במהרה למנהיגה של הלהקה, והחליט לשנות את שמה - בהתחלה ל-The Pink Floyd Sound, לאחר מכן The Pink Floyd ולבסוף Pink Floyd.

בתחילת דרכה כללה הלהקה 5 חברים: ווטרס, בארט, רייט, מייסון וגיטריסט בשם בוב קלוז, כשבארט היה הסולן הראשי וגיטריסט המשנה, וווטרס הפך לנגן הבס של הלהקה. בעקבות הצעתו של החונך שלהם לאדריכלות באוניברסיטה, מייק לאונרד, עברו החמישה להתגורר יחדיו בדירה בבניין בו גר לאונרד עצמו. לאונרד, שהיה ארכיטקט, עסק באותה העת בניסויים שונים של אפקטים ויזואלים. הוא השתמש במקרן ובעצמים שונים אותם הקרין באמצעותו על גבי מסך. בשלב כלשהו אף הביע לאונרד את רצונו להצטרף ללהקה, אולם חבריה דחו אותו בנימוס. בוב קלוז עזב את הלהקה מיד בראשית דרכה, והספיק להקליט עימה שיר אחד בלבד (Lucy Leave), מן הראשונים והאלמונים שחיבר בארט. לאחר עזיבתו של קלוז, הפך בארט לגיטריסט הראשי של הלהקה. הרביעייה המשיכה בדרכה, וערכה ניסיונות בתחום הצליל והאפקט הוויזואלי.

חברי הלהקה שיתפו פעולה עם לאונרד, כאשר ניגנו קשת של צלילים נסיוניים, מוזרים ופסיכדלים, בזמן שהאחרון הקרין אפקטים ויזואלים שונים על מסך גדול. כך נולד אלמנט הקול המשולב עם האפקטים הוויזואלים ברקע שילווה אותם בהמשך דרכם. בתחילת דרכה השתייכה פינק פלויד לזרם "תרבות הנגד" (Counterculture), אשר ביטויה החזק ביותר היה ב"מחתרת" של לונדון בכלל ובמועדון ה-UFO הלונדוני הפסיכדלי בפרט, בו מצאה פינק פלויד את תהילתה הראשונית. בתחילה, לא ניגנה הלהקה שירים כלל - עיסוקה המרכזי היה מציאת ויצירת צלילים מיוחדים ככל האפשר, תוך התבססות בעיקר על אלתור ועל מניפולציה באפקטים קוליים. לכך הצטרפה המצגת הוויזואלית המרשימה שהוקרנה היישר על הנגנים. מאז לא ויתרה פינק פלויד על האפקטים החזותיים המרשימים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהופעותיהם.

הקריירה המוזיקלית המקצוענית של פינק פלויד החלה בשנת 1967 כאשר חברת התקליטים Columbia (חברת הבת של EMI) החתימה את פינק פלויד על חוזה ארוך טווח. בחודש מרץ של אותה שנה יצא הסינגל הראשון של פינק פלויד, Arnold Layne, והתברג ברשימת 20 הראשונים, אף על פי שהיה זה שיר סקנדליסטי העוסק בטרנסווסטיט (חברת נעוריו של בארט טענה שהמדובר בסיפור אמיתי על אדם שהכירה בקיימברידג') שנהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם, ולא התאים כלל לסגנונות המוזיקליים הרווחים באותה תקופה. גם הסינגל השני, See Emily Play, נחל הצלחה והגיע עד למקום השישי במצעד הבריטי, ביוני אותה שנה. השיר נכתב על נערה היפית מורדת, בתו של לורד מכובד, אותה הכיר בארט במועדון ה-UFO בלונדון. שני השירים, פרי עטו של בארט, ניחנו בנגינה פסיכדלית עם ליריקה הומוריסטית, על סף השגעון.

באוגוסט 1967 שיחררה פינק פלויד את אלבום הבכורה שלה - The Piper at the Gates of Dawn ("החלילן בשערי השחר") - שהיה אלבום פסיכדלי מעניין ומוצלח, ונחשב גם כיום לאחד מעמודי התווך של הרוק הפסיכדלי. אלבום זה שבר את מבנה השיר הפופי - השירים התארכו להם מעבר ל-3 הדקות, ולא ניתן היה לשים לב למבנה ברור כלשהו של השירים, זאת לעומת השירים הפופיים שהיו שבלוניים למדי. שני הסינגלים המוצלחים לא שולבו באלבום, אולם היו בו כמה מן היצירות היותר מפורסמות של פינק פלויד כגון Astronomy Domine או Interstellar Overdrive. על האלבום היה חתום בעיקר סיד בארט, שאלבום זה נחשב לספינת הדגל של יצירותיו. הוא התערב בכל האספקטים של ההקלטות והעיבודים, ולא רק בכתיבת השירים. אולם למרות פעלתנותו הרבה, הסתמנה אצלו כבר אז ירידה מסוימת בכושר התפקוד.

ואכן, עם ההצלחה של האלבום החלה גם נפילתו של בארט. מצבו הנפשי התדרדר, התנהגותו הפכה ללא צפויה, ונראה שגם חיבתו המוגזמת והתמכרותו לסמי הזיה שונים ובראשם LSD, פגעו בתפקודו ובכושר מחשבתו. הוא היה נתון להתפרצויות פסיכוטיות, לא היה מסוגל כמעט לדבר, ובהופעות לא הצליח לנגן את מה שהוא עצמו כתב כמה חודשים לפני כן. הוא החל לאבד עניין בלהקה וגרם לחבריה ולאמרגניה מבוכה קשה והפסדים כספיים: פינק פלויד נאלצה לבטל את סיבוב ההופעות בבריטניה, וסיבוב ההופעות בארצות הברית נחל כישלון חרוץ והלהקה נאלצה לקטוע אותו כעבור 8 ימים בלבד. בארט נהג לעלות ולרדת מהבמה על דעת עצמו, היה "נתקע" על אקורד אחד ומנגן אותו שעה שלמה וכך החל להוות מכשול להצלחת הלהקה. חברי הלהקה עמדו בפני פרשת דרכים מקצועית, כאשר היוצר הראשי וכותב מרבית החומרים של הלהקה חדל מלתפקד. לקראת סוף 1967, החלו בניסיונות למצוא מחליף לבארט, אך עם זאת לאפשר לו להישאר כחבר בלהקה, ככותב החומרים העיקרי. בכך נסללה דרכו של דייוויד גילמור, חבר ותיק, בן עירם של בארט ו-ווטרס (קיימברידג'), וגיטריסט מוכשר (שאף לימד את בארט לנגן על גיטרה בעבר), ללהקה. רוג'ר ווטרס החליף את מקומו של בארט כמנהיג הלהקה, והוא אף קיבל את ההחלטה להפסיק לקחת אותו להופעות. תחילה היה גילמור מחליפו של בארט בהופעות, אולם במהרה ננטש סיד מאחור, וגילמור הפך לחבר שווה זכויות בהרכב הלונדוני. לאחר שהוכרז רשמית שאינו עוד חבר בפינק פלויד, פנה סיד לקרירת סולו במהלכה יצר שני אלבומים בעזרתו הצמודה של דייוויד גילמור וחברים נוספים. בארט רצה להמשיך ליצור, אך מצבו לא אפשר זאת. כאשר בא להקליט אלבום נוסף, הוא הופיע באולפן עם גיטרה ללא מיתרים, ובאמצע אחת ההקלטות עזב את האולפן מבלי ליידע איש, ולא חזר מעולם.

פינק פלויד גם גייסה אמרגן חדש, וכך בכוחות מחודשים (ובשיתוף פעולה מזערי מצד בארט) הוציאה ביוני 1968 את האלבום A Saucerful of Secrets ("צלוחית מלאה סודות"). אלבום זה ביטא את נסיונותיה של פינק פלויד למצוא כיוון מוזיקלי שמתאים לה, אם כי עדיין נשארו בו השורשים הפסיכדליים מהשנים הראשונות. שתי היצירות המפורסמות ביותר מאלבום זה הן Set The Controls For The Heart Of The Sun, ו-A Saucerful Of Secrets, אשר זכה לתשבחות רבות והיה מלווה בנעימה שמיימית מסתורית רוויה במתח. בחלקו הראשון של השיר הנושא את שם האלבום, הלהקה מכה בכלי הנגינה, במובן המילולי, ויוצרת מארג צלילים אימתני ואף קשה לשמיעה בקטעים מסוימים. שיר זה מסתיים בנעימה שקטה ועצובה, המנוגדת לחלוטין לחלק הראשון.

בשנת 1969 חיברה הלהקה את הפסקול לסרט צרפתי בשם More, והוציאה אותו תחת אלבום הנושא את שם הסרט. אלבום זה אינו מהווה ציון דרך משמעותי בדרכה המוזיקלית של הלהקה, אם כי הביא לפינק פלויד הכרה במקומות חדשים באירופה וסכומי כסף נאים. באותה שנה חובר פסקול לסרט נוסף, "נקודת זבריצקי" (Zabriskie Point) של מיכלאנג'לו אנטוניוני, אולם זה האחרון השתמש רק בחלק מועט מהשירים שכתבו פינק פלויד. האלבום המלא שחיברה פינק פלויד לסרט הפך לפריט אספנים מבוקש במרוצת השנים. כמו כן, אחד מן השירים - Violent Sequence - היווה את הבסיס לאחד מן השירים היותר מפורסמים של פינק פלויד בעתיד - Us And Them.

עדיין בשנת 1969, הוציאה פינק פלויד את האלבום הכפול Ummagumma. השמועה באשר למשמעותו ולמקורו של השם, גרסה שמשמעותו "סקס" - ומקורו בסלנג השייך לאוניברסיטת קיימברידג'. חלק מחברי הלהקה נשבעו לעומת זאת, שהמילה מומצאת לחלוטין ואין לה פירוש. האלבום כולל שני חלקים. חלקו הראשון כולל הופעה חיה בה בוצעו שיריה הקודמים, ביניהם גרסאות מצוינות ל-Set The Controls For The Heart Of The Sun, ו-A Saucerful Of Secrets. חלקו השני, שהוקלט באולפן הקלטות, ביטא את המשך חיפושיה של הלהקה אחר כיוון מוזיקלי ייחודי. בחלק זה, הקליט כל אחד מארבעת החברים קטע סולו בלעדי על גבי חצי צד של תקליט ויניל. חלק זה הצטיין בעיקר בפסיכדליות ובקטעים ארוכים ולא מלודיים, כמו גם בניסויים מתמשכים על כלים לא שגרתיים. אלבום זה התקבל בביקורות מעורבות ולא נכנס לצמרת המצעדים. אחד ממבקרי המוזיקה הנחשבים באותה תקופה אמר: "האלבום נשמע כאילו רוג'ר ווטרס וריק רייט עשו סקס על ערימה של כלים והקליטו את הצלילים שהם יצרו". אולם היה זה האלבום הראשון של פינק פלויד שהופץ בצורה מסודרת בארצות הברית, והייתה לו בנוסף השפעה בינלאומית רבה.

שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1970, הוציאה לאור פינק פלויד את האלבום Atom Heart Mother אשר הופק בעזרתו של המוזיקאי והמלחין הבריטי רון גיסין, שערך ושיכתב את יצירת הנושא של האלבום. היה זה אלבום פרוגרסיבי מובהק. באלבום זה מבטא ווטרס את געגועיו לחיים בכפר שקט ושליו לצד משפחתו. שיר הנושא היה כה ארוך (כ-23 דקות), עד כי הכיל צד שלם בתקליט האלבום. אלבום זה הצטיין במוזיקה שקטה ובעיקר נעימה, מתאימה מאוד למנוחת אחר הצהריים הבריטית. על עטיפת האלבום הופיעה פרה ותו לא - לא היה מצוין עליה אפילו שמה של הלהקה. למרות זאת, עטיפת אלבום זה היא אחת מן העטיפות הידועות ביותר בעולם המוזיקה. אף על פי שהיה זה אלבום מוצלח למדי, חברי הלהקה ראו בו עוד ניסיון למציאת כיוון מוזיקלי, וווטרס אף טען שמצידו אפשר לזרוק את האלבום לפח.

בחורף 1971 שוחרר אחד מהאלבומים החשובים ביותר של הלהקה - Meddle. באלבום זה נראה שפינק פלויד מצאה לעצמה את הכיוון המוזיקלי שחיפשה זמן רב כל כך. גם באלבום זה הייתה יצירה שתפסה צד שלם בתקליט - Echoes (הדים) - יצירת השיא של האלבום, שהביאה לידי ביטוי את יצירתיות הלהקה ואת כושרה בבניית יצירה ארוכה ומחושבת היטב שחוברה לה יחדיו מקטעים שונים שהוקלטו במשך חודש שלם. האלבום עורר תחושות מעורבות אצל המבקרים, אם כי לדעת רבים נחשב לאחד הטובים של הלהקה. ליצירה Echoes הייתה השפעה גדולה מאוד על עולם הרוק ומעריצי הלהקה בהחלט אהבו אותה. האלבום אף השפיע רבות בישראל, ובת"א הוקם מועדון רוק שפעל עד לאמצע עשור ה90' ונקרא Echoes, בו הופיעו להקות רוק ישראליות ידועות ושאינן ידועות.

האלבום הבא של הלהקה היה שוב פסקול, הפעם לסרט צרפתי בשם "העמק" שנקרא דווקא Obscured by Clouds. היה זה אלבום מאולתר ביותר - הוא הוקלט תוך שבוע בלבד על יד פריז, והיה פשוט מוזיקלית לעומת האלבומים הקודמים. למרות זאת האלבום התקבל באהדה ברדיו האמריקאי, ומייסון אף הביע את אהבתו אליו.

בנובמבר 1972, יצא הסרט Live At Pompeii של הבמאי הבלגי אדריאן מייבן. הסרט תיעד את הלהקה בהופעה באמפיתיאטרון עתיק וריק באיטליה, סמוך להר הגעש ווזוב שהחריב את העיר הרומית העתיקה פומפיי אלפיים שנה קודם לכן. סרט זה הוקרן בפסטיבלים רבים, וגם מספר פעמים בערוץ 1 הישראלי. תקופת צילום הסרט נחשבה לתקופת השיא של פינק פלויד כלהקה פסיכדלית, והסרט טומן בחובו הצצה נדירה לתקופה זו. במהדורות מאוחרות של הסרט (Live At Pompeii: The Director's Cut) שולבו ראיונות וצילומים מאולפן ההקלטות של האלבום המפורסם ביותר של פינק פלויד, The Dark Side Of The Moon, אשר הפכו את הסרט למקור דוקומנטרי חשוב בנוגע ליצירת אלבום זה.

ב-24 במרץ 1973, הוציאה לאור פינק פלויד את אלבומה המפורסם ביותר - The Dark Side Of The Moon ("הצד האפל של הירח"). אלבום זה זכה להצלחה אדירה - מקום ראשון במצעדי הפזמונים של בריטניה ושל ארצות הברית, ולבטח במקומות רבים נוספים בעולם. האלבום נשאר 741 שבועות, מספר חסר תקדים, ברשימת ה-Top 200 של ירחון דירוג הלהיטים האמריקני המפורסם, הבילבורד (מתוכם 591 שבועות רצופים בשנים 1976 - 1988),‏[2] ולמעלה מ-35 מיליוני עותקים נמכרו ברחבי העולם עד היום. גם סיבוב ההופעות שקידם את האלבום היה מוצלח מאד. אולם, דווקא אלבום זה סימן את סופה של פינק פלויד הסקרנית שמחפשת כיוונים מוזיקליים חדשים ומעניינים, ותחילתה של פינק פלויד העשירה והמפורסמת, ולמעשה כל מה שהלהקה בזה לו כמה שנים קודם לכן. האלבום הוא אלבום קונספט, שבהפקתו השתמשה הלהקה בכמות רבה של אפקטים אלקטרוניים. עטיפתו של האלבום (קרן אור הנשברת דרך מנסרה) היא סימן ההיכר המובהק של הלהקה בעולם.

באותה עת פנו חברי הלהקה בעיקר לחייהם האישים ופרויקטים עצמאיים, לאחר שהכסף שהרוויחו מהשנים הקודמות איפשר להם להניח את הלהקה בצד. הלהקה מיעטה להופיע, ולראשונה מאז הוחתמה על החוזה הראשון לא הוציאה אלבום במשך שנתיים שלמות.

בספטמבר 1975, יצא האלבום הבא של הלהקה - Wish You Were Here. גם אלבום זה הגיע למקומות הראשונים בבריטניה ובארצות הברית. האלבום הוקדש לסיד בארט, שחסר עדיין מאוד לחברי הלהקה. גם אלבום זה נחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של הלהקה, ובמיוחד שיר הנושא שמוכר גם לרבים שאינם נמנים עם שומעי פינק פלויד. עוד בולטת באלבום היצירה Shine On You Crazy Diamond שעוסקת בבארט עצמו, בהידרדרות שלו ובגעגועים אליו. באופן אירוני, בתקופת ההקלטות של האלבום הפתיע סיד בארט בביקור באולפן ההקלטות, אולם נעלם כלא היה זמן קצר מאוחר יותר. השירים הנוספים עוסקים בעולם הממוסחר של הרוק ובהתמודדות עם ההצלחה הפתאומית. באלבום זה הוקלט לראשונה בתולדות הלהקה קטע בו איש מחברי הלהקה אינו שר (הסולן בקטע Have A Cigar הנו רוי הארפר). גם לאחר אלבום זה ירדו חברי הלהקה למחתרת, וקולם לא נשמע במשך יותר משנה וחצי.

בינואר 1977 יצא האלבום Animals. אלבום זה סימן את תחילת סופה של פינק פלויד כמארג יצירתי אחד. האלבום היה פרויקט כמעט עצמאי של ווטרס, כאשר יתר חברי הלהקה השתתפו בו בעיקר על תקן נגנים, ותרמו מעט ליצירות של האלבום. היה זה אלבום פוליטי ביקורתי נוקב, שהיה מבוסס ברובו על חזונו הקודר של הסופר ג'ורג' אורוול (הספרים חוות החיות ו-1984), ואשר ביטא נאמנה את מחשבותיו והשקפתו של ווטרס. אלבום זה נחשב לפחות מוצלח מקודמיו, הן מוזיקלית והן מסחרית. גם סבב ההופעות שליווה את האלבום לא היה מוצלח במיוחד ורק הגדיל את תחושת הניכור של ווטרס, אשר הפך לאדם מריר וקשה לבריות, ובעיקר לחבריו בלהקה.

חברי הלהקה פנו כל אחד לדרכו לאחר סבב ההופעות הזה, ונדמה שהיו עוברות עוד שנים ארוכות לפני שהיו מתאחדים שוב אילולא היו מפסידים סכום כסף גדול בגלל רואה החשבון שלהם, אנדרו וורבורג. ניהולו הרשלני של האחרון הביא אותם למצב בו היו זקוקים לממון נוסף, וכך נכנסו בשנת 1978 לאולפן ההקלטות יחד עם מפיק חדש - בוב אזרין. אזרין הוזמן על מנת לגשר בין ווטרס וגילמור, שנראה היה שחתול שחור עבר ביניהם. התוצאה הסופית הייתה האלבום The Wall ("החומה"), אולי אופרת הרוק הידועה ביותר, שגם נכתבה כמעט כולה על ידי ווטרס. למעשה, היה זה אלבום כפול, ובעקבות זאת מדובר באלבום הנמכר ביותר של פינק פלויד, כאשר מביאים בחשבון את שני חלקיו. אלבום זה הפיק שניים משיריה המפורסמים ביותר של הלהקה: Another Brick in the Wall ו-Comfortably Numb. באלבום זה ניכרת המרירות והעצב אשר אפיינו את ווטרס באותה התקופה. הוא התרכז בעיקר בילדותו הקשה של ווטרס ובגעגועיו לאביו (אביו, אריק פלטשר ווטרס, היה לוחם חי"ר אשר נהרג בקרב אנציו שבאיטליה במלחמת העולם השנייה, ולמעשה הכיר את ווטרס הצעיר עד גיל 5 חודשים בלבד), החיים לצד אמו אשר הגבילה אותו כמעט בכל תחום אפשרי, בית הספר, אשתו שבגדה בו ונטשה אותו, הסמים ועוד. אלבום זה זכה להצלחה חובקת עולם.

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף ההצלחה המסחררת הלהקה התפרקה למעשה. גילמור בחר להפגש עם ווטרס רק בנסיבות מקצועיות בלבד, וזה האחרון סילק את רייט מהלהקה, אך המשיך להעסיקו כקלידן בשכר, ככל הנראה בגלל התמכרותו לקוקאין. באופן אירוני, רייט היה היחיד שהרוויח כסף מההופעות של "החומה", שהיו כה יקרות שלמרות הכנסותיה הלהקה הפסידה כסף. במקביל, החל ווטרס לעבוד יחד עם הבמאי אלן פארקר על סרט המבוסס על האלבום. בפברואר 1982 יצא הסרט לאקרנים. הוא אמנם זכה לביקורות בינוניות, אך הפך במהרה לשובר קופות. בהקרנת הבכורה זכו המעריצים לראות את חברי הלהקה ביחד, ללא רייט שנזרק. הסרט עורר שערוריות רבות, ולבסוף אף בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע שהוא משחית את הנוער.

לקראת אמצע 1983 יצא האלבום האחרון של הלהקה עם ווטרס - The Final Cut. למעשה, היה זה אלבום בלעדי של ווטרס. שאר חברי הלהקה כמעט שלא תרמו דבר לאלבום מלבד המתופף מייסון, גם לא בהקלטות, ולכן ווטרס נעזר בנגנים שכירים. למרות זאת השתמש ווטרס בשמה של הלהקה באלבום. ווטרס בחר לא לקדם את האלבום בסיבוב הופעות ופנה לקריירת הסולו שלו, כמו יתר חברי הלהקה. בדצמבר 1985 הודיע ווטרס שהוא עוזב את הלהקה רשמית, והתפנה סופית לקריירת הסולו המדשדשת שלו.

למרות זאת, כאשר שמע על פרויקט חדש של הלהקה (כולל רייט, שהוחזר על ידי גילמור), החליט ווטרס לתבוע את יתר חבריה, בעיקר על הזכות של שימוש בשם "פינק פלויד", והפסיד במאבק המשפטי.

בשנת 1987 יצא האלבום A Momentary Lapse of Reason פרי עבודתם של דייוויד גילמור וניק מייסון, אשר ניסה לחקות את הצליל הישן של פינק פלויד. אלבום זה הפך להצלחה מסחרית גדולה, וגם מסע ההופעות שקידם את האלבום נחשב לאחד מהמוצלחים בהיסטוריה. ווטרס, מצידו, הוציא לאור אלבום סולו משלו, בשם Radio K.A.O.S, והרים את הפקת "החומה בברלין", ההופעה הפוליטית המתוקשרת משנת 1990 בשיתוף אמנים מפורסמים רבים. בכך הראה לשאר חברי הלהקה שגם לו יש עדיין מה להציע. שנה לאחר מכן (1988) הוציאה הלהקה אלבום הופעות בשם Delicate Sound of Thunder. אלבום זה הוקלט בסיבוב ההופעות שנערך לאחר צאת האלבום A Momentary Lapse of Reason ובו ביצעה הלהקה את מיטב להיטיה.

שנות התשעים והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1994 יצא אלבום האולפן האחרון של הלהקה - The Division Bell. יש המכנים את האלבום הזה "אלבום שיקומי" של הפלויד, ובעיקר של רייט, שנגמל בינתיים מהקוקאין.

ב-1995 יוצא אלבום הופעות נוסף ללהקה תחת השם Pulse.זהו אלבום כפול אשר הוקלט ממספר הופעות באירופה ובו מבצעת הלהקה את מיטב להיטיה ובין היתר מבצעת הלהקה את האלבום The Dark Side Of The Moon ברציפות ממש כמו באלבום המקורי.

ב-1996 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול. בטקס נכחו דיוויד גילמור, ריצ'רד רייט וניק מייסון ואילו רוג'ר ווטרס נעדר מהאירוע. בילי קורגן, סולן להקת הסמאשינג פאמפקינס, נבחר לשאת דברים ולהכניס את הלהקה לקבלת הפרס. במהלך הערב ביצעו גילמור ורייט, יחד עם קורגן, את הלהיט Wish You Were Here.

ב-2001 יצא אוסף כפול בשם Echoes, שהשירים בו עברו רימסטר ושולבו זה בזה כך שנראו כהמשכים זה של זה. רשימת השירים לאלבום נידונה בקפידה בין עורכי הדין של ווטרס ושל הלהקה.

ב-2002, פגש ווטרס במקרה את מייסון בחוף הים. השניים החליטו לסיים את המריבות המתמשכות ואף ניגנו בהופעה אחת ביחד.

ב-אוקטובר 2004 בהתבסס על נתוני מכירות האלבומים והופעות נבחרה פינק פלויד על ידי המגזין הבריטי הנודע "Q" כהלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים.

במקביל לאותו הזמן החלו לשאת פרי גישושים מצד חברי הלהקה בנפרד עם רוג'ר ווטרס בדבר איחוד אפשרי ביניהם ודובר על הפקת אלבום אולפן חדש ומסע הופעות בהרכב המלא. הלהקה הופיעה לראשונה עם ווטרס ב-2 ביולי 2005 במסגרת מופע הרוק "לייב 8", למען מדינות אפריקה, לאחר 24 שנים שלא הופיעו יחד.

ב-15 בספטמבר 2008 הלך לעולמו קלידן הלהקה ריצ'רד רייט בן ה-65, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

בנובמבר, 2014, הוציאה הלהקה אלבום חדש. שם האלבום הוא The Endless River. החומר לאלבום מבוסס על ההקלטות מהאלבום Division Bell. האלבום ברובו אינסטרומנטלי מלבד שיר אחד, "Louder than Words".

פינק פלויד בהופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינק פלויד שמה דגש חזק על הופעותיה. היא לא הסתפקה בהופעות הפופ המונוטוניות אלא דאגה לספק מופע ויזואלי מרשים פרט למופע הווקאלי, וזאת כבר מן ההתחלה במועדון UFO. השילוב של האפקטים החזותיים החל, כפי הנראה, בעקבות צירוף מקרים כאשר שני אחים אמריקאים הפעילו בטעות מקרן שקופיות על הלהקה בזמן שהיא ניגנה. הלהקה אימצה את הרעיון באופן מיידי ובהופעותיה השתמשה כמעט תמיד באפקטים חזותיים מרשימים שהוקרנו ישירות עליהם, או הועמדו לפניהם, בכך מטשטשים את הקשר הישיר בין הקהל ללהקה, והופכים את המופע האור-קולי למרכזי, כשהלהקה הופכת רק לשחקן משנה.

הפירוטכניקה והאביזרים המיוחדים היו חלק בלתי נפרד מההופעות של פינק פלויד. כך למשל בהופעה שנתנה הלהקה בארמון הקריסטל של לונדון במאי 1971, התנפח לפתע תמנון ענק מתוך אגם קטן, שהיה בין הלהקה לקהל הצופה, תוך כדי זיקוקים מרשימים. בסיבוב ההופעות שקידם את אלבום Animals הוכנס לשימוש לראשונה החזיר המעופף שהגה ווטרס. ההופעות בסיבוב זה היו טכניות מאוד והתמקדו במופע הרבה יותר מאשר במוזיקה, דבר שפגע בסופו של דבר בקהל שבא לשמוע את הלהקה.

פרט להופעה הוויזואלית המרשימה דאגה פינק פלויד לספק חידושים גם לאוזני הקהל. בשנים הראשונות לקיומה הופעותיה של הלהקה התבססו על ניסיון לחדש ולהשמיע צלילים בלתי רגילים שלא נשמעו קודם. גם בהמשך ניסתה פינק פלויד לחדש בתחום הצלילים שהפיקה - נגינה על כלים בלתי רגילים (למשל, מסור על בול עץ) או שימוש נרחב באפקטים אלקטרוניים (כמו למשל באלבום Dark side of the moon).
פינק פלויד הייתה גם חלוצה בתחום הקוואדרפוני - היא הייתה בין הלהקות הראשונות שאימצו בהופעותיהן ארבעה רמקולים ולא שניים, כמקובל עד אז, והשתמשה בהם ליצירת אפקט ייחודי שבו נע הצליל בין רמקול לרמקול.

לשיא הגיעה פינק פלויד בסבב ההופעות של אלבום "החומה". הלהקה השקיעה יותר מחצי מיליון ליש"ט בפירוטכניקה ובשאר הציוד, בין השאר על בובות מתנפחות ענקיות שהתקשרו לנושא האלבום וריחפו מעל הקהל. כמו כן, חומה ענקית הייתה נבנית בכל הופעה ונהרסת בסופה (מובן שלא מלבנים אמיתיות), בעזרת צוות פועלים גדול ואמצעים הידראוליים יקרים. למעשה, הלהקה הפסידה כסף רב מהופעות יקרות אלו.

סיבוב ההופעות שקידם את Momentary Lapse of Reason היה אחד מן המוצלחים ביותר, אשר הכניס 135 מיליון דולר. בהופעות השתמשה הלהקה בהגברה מאסיבית שנדרשו יותר מ-50 משאיות כדי להוביל את הציוד שלה.

פינק פלויד הוציאה 4 אלבומי הופעות:

לייב 8[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 ביולי 2005 התאחדו פינק פלויד באיחוד חד פעמי במופע הצדקה לייב 8 שהתקיים בהייד פארק בלונדון, אנגליה, לקול התרועות של 200,000 אנשים. המופע בלונדון היה אחד מעשרה מופעים שהתקיימו ברובם בו זמנית במסגרת לייב 8, הפקה שנועדה לקרוא למען מחיקת חובות מדינות אפריקה. מארגן לייב 8, בוב גלדוף, היה השחקן הראשי בסרט The Wall, עשרים ושלוש שנים לפני כן.

ההופעה כללה ארבעה שירים בלבד:

למורת רוחם של המעריצים הרבים, ועל אף השמועות, הבהירו חברי הלהקה כי אין בכוונתם להתאחד ו/או לערוך מסע הופעות.

לאחר ההופעה גברה ההתעניינות בפינק פלויד ומכירות האלבומים עלו מאוד.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דיסקוגרפיה של פינק פלויד

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי הופעות חיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינק פלויד זכתה במספר פרסים בזמן תקופת פעולתה.

מפתח הכסף (Silver Clef)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינק פלויד זכתה בפרס מפתח הכסף על עבודת הצדקה שעשו עבור מרכז המוזיקה נורדוף-רובינס בשנת 1980.

פרסי גראמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינק פלויד הייתה מועמדת למספר פרסי גראמי, וזכתה באחד מהם:

  • 1973 מועמדות לאלבום השנה
  • 1980 מועמדות לאלבום השנה
    • The Wall (הפסידה ל"כריסטופר קרוס" של כריסטופר קרוס)
  • 1980 מועמדות להופעת הרוק הטובה ביותר
    • Another Brick in the Wall (הפסידה ל"Against the Wind" של בוב סגר)
  • "Marooned" מ-The Division Bell - זכתה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תולדות פינק פלויד באתר Mitkadem.co.il רוק מתקדם - מדריך עברי
  2. ^ Nicholas Schaffner. Saucerful of Secrets: The Pink Floyd Odyssey, 1991. ISBN 0-517-57608-2, עמ' 183