אבאקום
 | |
| לידה |
20 בנובמבר 1620 Grigorovo, רוסיה  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
14 באפריל 1682 (בגיל 61) Pustozyorsk, האימפריה הרוסית |
| שם לידה |
Аввакум Петрович Кондратьев |
| מדינה |
רוסיה הצארית |
| השקפה דתית |
נצרות אורתודוקסית |
  | |
אַבָאקוּם פֶּטְרוֹב וגם פטרוביץ' (ברוסית: Аввакум Петров, Петрович; 5 בדצמבר 1620 – 24 באפריל 1682) היה כומר רוסי, מהבולטים בין המתנגדים לרפורמה במהלך הפילוג בכנסייה במאה ה-17. הוא גונה רשמית ככופר ב-1666 ותואר הכמורה שלו נשלל, ולאחר חמש-עשרה שנות מאסר הוא הועלה על המוקד. אבאקום נחשב לקדוש מעונה ולאחת הדמויות הנערצות ביותר בקרב אדוקי האמונה הישנה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבאקום (צורה רוסית של גרסת תרגום השבעים לחבקוק) נולד בכפר גריגוריובו, הסמוך לניז'ני נובגורוד, במשפחת כומר. לפי טענתו, אביו מת משכרות כשהיה נער, ואמו האדוקה, שנעשתה נזירה, הטמיעה בו רגש דתי חזק. ההיסטוריון אדוארד קינן, שניתח את הידוע אודות אישיותו של אבאקום, הניח שסבל ממחלת נפש חמורה כל חייו.[1] בגיל שמונה-עשרה נשא לאישה את אנסטסיה מרקובנה, בת נפח. כמו אביו לפניו, פנה אל הכהונה החילונית. ב-1642 מונה לדיאקון, וב-1644 הוסמך לכמורה והחל לכהן בכפר לופטיצי הסמוך.
ב-1647 נסע אל הבירה מוסקבה, ושם התחבב על המוודה של הצאר, שבתאי (סטפן) בּוֹניפַטְייב, ועל איוואן נֶרוֹנוֹב, הכומר הראשי של קתדרלת קאזאן. בוניפטייב ונרונוב היו מראשי חוג "קנאי האמונה", קבוצה של אנשי דת רדיקלים שביקשו לתקן את הסיאוב שפשה לדעתם בכנסייה הרוסית, על ידי האחדת הטקסים, מיגור השחיתות וההוללות, והכחדת ההשפעות הפגאניות שנותרו במקומות רבים. הוא שב ללופטיצי, ושם טען שעשיר מקומי ניסה להטביע אותו אחרי שסירב לברך את בנו, שהיה מגולח בניגוד למסורת. בתמיכת פטרוניו החדשים, מונה אבאקום ב-1651 לכומר ראשי (פרוטופופוס, הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית ללא-נזיר בכנסייה הרוסית) ביוּרְיֶיבֶץ שבמחוז איבנובו. הוא שרד במשרה פחות משנה. לפי דבריו, ניסו להתנקש בו בירייה אך האקדח לא פעל, הוא סבל הכאות רבות, מקומי נשך בחוזקה את ידו, ולבסוף המון זועם מזוין באלות תפס אותו והכה אותו כמעט עד מוות. ב-1652 הוא נמלט שוב למוסקבה. באותה תקופה, על רקע ניסיונות הרפורמה שקידמו "קנאי האמונה" והתחזקות הפיקוח וההתערבות מצד השלטון הריכוזי של הצאר החדש אלכסיי הראשון, אזורי הספר ברוסיה רחשו התמרמרות ומרידות.
גלות ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באותה תקופה מונה הנזיר ניקון, שעד אותו רגע נחשב לאחד מן "הקנאים", לפטריארך כל רוס. הוא קיבל סמכויות נרחבות יותר מקודמו בתפקיד, ומינה את נאמניו למשרות היוקרתיות. הוא החל גם ביישום תוכנית רפורמה נרחבת, שכללה שינוי של ספרי התפילה והטקסים הרוסיים לפי הדגם המקובל בכנסיות היווניות; תוכניות כלליות לתיקונים כאלו נדונו בידי "קנאי האמונה" קודם לכן. החוג התפצל בהדרגה, בין מי שהסכימו עם נוקשותו של ניקון לבין מי שביקרו אותו. נרונוב הוגלה כעונש באותו הקיץ. הוא הורחק לא בשל התנגדות כלשהי לסדרים החדשים שניקון החל להנהיג, כמו הצטלבות בשלוש אצבעות כדרך היוונים במקום בשתיים לפי המסורת המקומית, אלא בשל קנוניה נגדו מצד הסגל בקתדרלה שלו, והתנגדות למוסרנותו היתרה מצד הקהל. אבאקום, שחסרה לו משרה, ניסה לרשת את נרונוב בקתדרלת קאזאן, והתפרץ מדי פעם למקום תוך שהוא מתעמת עם הסגל. הוא נשא גם דרשה פומבית תקיפה נגד הפטריארך, אותו תיאר מאוחר יותר כ"ילד זנונים מנאף ומושחת". ב-21 באוגוסט 1653 נעצר הכומר. ההיסטוריון גאורג מיכלס, שחקר את הפילוג הכנסייתי, העיר שאין שום ראיה לכך שאבאקום פעל אז נגד הרפורמה (וכמותו, רוב אלו שזוהו לאחר מכן כראשוני ה"פלגנים"): הוא היה ממורמר על כך שלא ניתן לו מינוי, וסלד מן הפטריארך בשל הנהנתנות והאופי הסמכותני שייחס לו.
כעונש, נגזרה על אבאקום גלות בעיר יקוצק שבסיביר המרוחקת, אך הצאר התערב והמיר את מקום גלותו לטובולסק המרכזית יותר, כשהוא מותיר אותו בדרגתו הכנסייתית; הארכיבישוף שם ביקש כמרים נקיי-כפיים מזה זמן. ב-27 בספטמבר, הוא, אשתו וארבעת ילדיהם יצאו את מוסקבה תחת משמר. בטובולסק הוא קיבל קתדרלה משלו לנהל. בזכרונותיו מהעיר, סיפר שהסתכסך עם התושבים בשל קנאותו ונטייתו לענישה פיזית של חוטאים. הוא אילץ כומר לספוג צליפות ללא הרף בעודו משתטח אפיים 150 פעם, והרעיב במשך שלושה ימים אישה שהאשים בפריצות. אבאקום טען שכומר מקומי בשם איוואן סטרונה, שאותו האשים במעילה, קיבץ נגדו את תושבי העיר ואלו ניסו להטביעו. חקירה רשמית שנפתחה בעניינו, הביאה לכך שאבאקום נאלץ לעזוב את טובולסק ב-27 ביוני 1655. אז ציוו עליו להצטרף ככומר למשלחת הצבאית לדאוריה, שהוביל המושל המקומי אפנסי פשקוב. 400 החיילים ואבאקום יצאו לדרך ב-18 ביולי 1656, בצי סירות שהפליג בנהר האנגרה. הם סבלו רעב ונלחמו בשבטים המקומיים. המושל תיעב את הקנאי, שהתריס כלפיו והשווה אותו לשטן מספר פעמים; באוטוביוגרפיה שלו טען אבאקום שפשקוב הכה אותו באלה, הצליף בו במגלב 72 מלקות, הורה לגרור אותו בשלשלאות בנהר בחורף, וכלא אותו כמעט-עירום בצינוק קפוא.
הרפורמות הדתיות של ניקון ואישיותו הסמכותנית עוררו פילוג של ממש בתוככי הכנסייה הרוסית. אף שב-1657 ו-1658 נראה היה שהרוחות נרגעו – ניקון התפטר, אך לא מונה לו מחליף והוא המשיך בתפקידו, בעוד שנרונוב חזר בו בפומבי מסירובו לתיקונים – המתח התפרץ מחדש. ב-1662, בעת שהמון זועם ניסה לשרוף את ארמונו והאויב הפולני התקדם בחזית המערב, כבר ערך הצאר מזה זמן מה תוכניות לסינוד כללי שישים קץ למחלוקת, ושנועד למצוא מחליף מוסכם לניקון. במסגרת המדיניות הפשרנית, נקרא גם אבאקום מסיביר. הותר לו לצאת מדאוריה לרוסיה האירופית, לווליקי אוסטיוג, ביוני 1662, ובפברואר 1664 הוא שב למוסקבה. בבירה הוא שהה אצל משפחת האצילים מורוזוב, הפך למוודה של פאודוסיה מורוזובה, וזו נעשתה תומכת נלהבת שלו.
מאסר ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשאיפתם להשיג הסכמה רחבה, נציגי המרכז המתון בהיררכיה הכנסייתית ניסו לגייס את אבאקום לצדם. לזמן מה הוא נהנה מכיבודים והוקרה, ואף הצאר קיבל את פניו. אלא שזמן קצר לאחר הגעתו למוסקבה, הכומר שלח לצאר אלכסיי הראשון מסמך בשם "העתירה הראשונה". האיגרת הייתה חדורה במאפיינים רבים שהתקבעו יותר ויותר אצל האגף השמרני, האנטי-ניקוני, שהתגבש באותן שנים. הם שילבו רעיונות אפוקליפטיים, שזרמו לרוסיה מהגותה של הכנסייה האורתודוקסית הנרדפת באוקראינה, עם נאמנות חזקה למסורת המקומית, שנאת זרים ושכנוע עמוק בכך שמוסקבה היא "רומא השלישית" והמלכות הנוצרית האמיתית האחרונה. זה היה גם התיעוד הראשון להתנגדות לרפורמה מצדו של אבאקום: פרוטוקול כנסייתי מ-1666 ציין אגבית ש"אחרי שחרורו מסיביר, החל לכתוב" אודות התיקונים בסדרי הטקס; טיוטות מקיץ 1664, המיוחסות לו בסבירות גבוהה, מעידות שכותבן רק החל ללמוד את הסידורים הניקוניים, כדי להביע את דעתו עליהם.[2] בעתירתו לשליט, אבאקום השווה את ניקון לאריוס ולכופרים אחרים בהיסטוריה, ותיאר אותו כנציג השטן עלי אדמות; הוא הפציר בצאר שלא לנתק את העם הפשוט מן הכנסייה האמיתית, בטרם אחרית הימים, וכתב שהיבלות והפצעים שהופיעו על גופו של אלכסיי הם תו החיה. לאחר מספר חודשים בהם התאפשר לכומר האקסצנטרי להפיץ את משנתו בקרב החברה הגבוהה המוסקבאית, ב-29 באוגוסט הוא נעצר שוב ונשלח עם משפחתו לגלות במושבת העונשין מֶזֶן, הרחק בצפון, ליד ארכנגלסק.
אבאקום הושב לבירה כדי להיחקר בסינוד הכללי, שנפתח בפברואר 1666. הרפורמות של ניקון אושררו כמעט כולן, בעוד שניקון עצמו הודח מכל תפקידיו ותאריו והורד למעמד נזיר פשוט. מתנגדיו הבכירים, כמו נרונוב, ניקיטה דוברינין והארכיבישוף אלכסנדר מוויאטקה, נכנעו אף הם וקיבלו את מרות הסינוד. אבאקום, לעומת זאת, סירב לסגת מעמדותיו. הדין-וחשבון הרשמי ציין ש"המשטין והמרשיע הרהיב עוז למרות בפני המועצה הקדושה, וגידף את כולם באמרו שאינם אורתודוקסים." בזכרונותיו, הוא כתב ש"ישו התיר את חרצובות לשוני... אמרתי להם שניקון הזאב ביקש שנצטלב בשלוש אצבעות, אך רועינו הראשונים הצטלבו בחמש אצבעות (דהיינו בשתיים)... הפטריארכים הזרים נעשו מהורהרים, אך בני עמנו זינקו ממקומם כמו זאבים וקראו: אבותינו היו שוטים ולא ידעו לקרוא, כיצד נבטח בהם?" ב-13 במאי 1666, הסינוד הטיל חרם ונידוי על אבאקום ושלל את תואר הכמורה שלו.
הוא נשלח למאסר במספר מנזרים, אם כי לשונו לא נכרתה, בניגוד לרבים אחרים שסירבו לקבל את החלטות הסינוד. באוגוסט 1667 נשלח לפּוּסְטוֹזֶרְסְק שבהניינץ, מעבר לחוג הארקטי. קשריו עם העולם החיצון לא נותקו, וחמש-עשרה השנים הבאות, למרות תנאי הכליאה הקשים בקור, היו הפוריות ביותר בחייו. הוא חיבר ספר דרשות, כמעין דו-שיח עם פאולוס, כתב מאמרים על טבע השילוש הקדוש ופרשנות לברית החדשה ולברית הישנה, וניסח ושכלל את האידאולוגיה של ה"פלגנים" מתנגדי הרפורמה. כמו כן, חיבר את האוטוביוגרפיה שלו, "חיי הפרוטופופוס אבאקום, ביד עצמו", היצירה הראשונה מסוג זה בספרות הרוסית, שאת נוסחה השלישי והאחרון סיים ב-1675. היא הוברחה מן הכלא, הועתקה באופן פרטי במשך שנים רבות בחוגי האדוקים, וראתה אור בגלוי לראשונה ב-1861. בספר זה, ובכתבים אחרים, הציג את עצמו כמי שהתנגד מלכתחילה לתיקונים הדתיים של ניקון וראה אותם כסטייה ומינות, ושגלותו הראשונה התרחשה עקב כך.[2] הוא ניהל גם תכתובת ענפה עם תלמידיו ובני-חסותו, והאיגרות ששלח לפאודוסיה מורוזובה נחשבות במיוחד. ברוח סגנונו הכללי, לצד העצות הרוחניות ששלח לה הוא גינה אותה כאישה חוטאת ומנאפת, והמליץ לה לעקור את עיניה כדי לא לפתות גברים. הוא כתב עוד ארבע עתירות אל הצאר אלכסיי, ששולבו בהן חזיונות אפוקליפטיים שונים. הרשויות ניסו מדי פעם לשכנע אותו להתחרט ולשוב אל הכנסייה, אך ללא הועיל. לבסוף, רמז במכתב ששלח לצאר פיודור השלישי שאלכסיי המנוח נשרף באש בגיהנום בשל תמיכתו בניקון בשעתו. פיודור השלישי מאס בכומר. ב-14 באפריל (24 לפי הלוח הגרגוריאני) 1682 הוכנסו אבאקום ותומכיו לבקתת עץ והומתו בשריפה.
אבאקום לא היה מנהיגם של אדוקי האמונה הישנה, שהחלו להתגבש ממש רק בעת מאסרו, ושנעשו תנועה מוגדרת הרבה אחרי כן; הייתה לו השפעה מועטה על המחנה הנרחב של מתנגדי הרפורמות, שהדמות הבכירה בקרבו, בין הדחת ניקון למעשה ב-1658 לסינוד 1666, הייתה הארכיבישוף אלכסנדר מוויאטקה. אבאקום שהה בגלות או במאסר כמעט כל הזמן, ולמעט הופעתו הקצרה בקיץ 1664 היה מרוחק ממוקד ההתרחשויות. אך הספרות שחיבר פשטה בקרב תומכי המנהג הישן, שנמלטו מחמת השלטונות, ומיצבה אותו כאחת הדמויות הזכורות והנערצות בקרבם. כשהחל המחקר ההיסטורי על הפילוג הכנסייתי, במאה ה-19, אבאקום תואר תכופות כמנהיגם הגולה של ה"פלגנים". הוא זכה להתעניינות רבה בתקופה הסובייטית, כמעין חלוץ של הקומוניזם ופופוליסט עממי. יצירתו, בייחוד "חיי אבאקום", היא מן הבולטות בספרות הרוסית המוקדמת.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Georg Bernhard Michels, At War with the Church: Religious Dissent in Seventeenth-century Russia. הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 1999.
- Paul Bushkovitch, Religion and Society in Russia: The Sixteenth and Seventeenth Centuries. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1992.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבאקום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ערכים אודות אבאקום באנציקלופדיות שונות.
- Georg Michels, The First Old Believers in Tradition and Historical Reality. Jahrbücher für Geschichte Osteuropas, 1993.