אברהם לנדסברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: עריכה לשונית, מלשון הווה ללשון עבר.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ד"ר אברהם אלפרד לנדסברג (1887 - 2 באוגוסט 1964) היה יו"ר התנועה הציונית בגרמניה, ממקימי חברת "רסקו" וממנהליה הראשונים, הקים את החברה "לתיקון המידות במשא ומתן" עם מנגנון שיפוטי, היה שליח בארגון ירס"ו (Jewish Restitution Successor Organization), עסק בכתיבה ספרותית ובחקר הספרות.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם (אלפרד) לנדסברג נולד ב-1887 בויסבדן, בן יחיד לנתן ופאני לנדסברג (פאני לבית משפחת האן-Hahn). האב נפטר בגיל צעיר והאם נפטרה ב-1929. משפחת לנדסברג הייתה משפחה יהודית מתבוללת. בבית הוא גדל עם שלוש נשים: הוא למד בבית-הספר היסודי בוויסבדן. אברהם אלפרד סיים את לימודיו האקדמיים בהצטיינות כעורך-דין וד"ר לכלכלה בשנת 1909 באוניברסיטה המלכותית של מרבורג. הוא כתב דוקטורט בנושא: "התפתחות הטלגרף והשפעתו על פיתוח המדינה" והפך למשפטן ידוע בויסבדן. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא התגייס לצבא הוא נפצע קשה ועד יום מותו היה בו כדור שנתקע בריאה. מספרים, שהוא לא היה יכול לירות כי הטרידה אותו המחשבה שמן הצד השני של החזית מצויים אחיו היהודים ולכן הוא ירה באוויר. לאחר פציעתו הוא נחשב כבר למת, ורק בנס גילו שהוא חי. הוא קיבל את אות צלב הברזל מהצבא הגרמני. הוא התאכזב מרה כאשר נערכה ספירת היהודים[1] (היודן זלונג) ב-1916, שהייתה מעשה אנטישמי מובהק (יהודי לא היה יכול להיות קצין). כתוצאה, הוא הפך לציוני נלהב ולמד עברית בכוחות עצמו. לאחר שהבריא מן הפציעה שלו המשיך לעסוק במשפטנות והחל את פעילותו בתנועה הציונית. ב-1921 נשא לאישה את ליאוני פרנק[2]. לאחר נישואיהם נולדו להם בגרמניה שתי בנות: חוה ב-1923 (לימים פלץ) ולאה ב-1924 (לימים סגל).

ד"ר אברהם לנדסברג נפטר ב-2 באוגוסט 1964 בתל-השומר ונקבר בכפר-שמריהו.

דרכו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר אברהם לנדסברג החל את דרכו הציונית לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא השתתף בקונגרסים הציוניים ה-13 (1923) בקרלסבאד, בקונגרס ה-14 (1925) בווינה ובקונגרס ה-15 (1927) בבזל. בשנת 1923 הוא נבחר כיורש של פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן) ליו"ר התנועה הציונית של גרמניה למשך שנתיים. בעקבות היבחרו, הוא עזב את משרדו המשגשג ועבר עם המשפחה לברלין. הוא התנדב לכהן בתפקידו ללא תמורה כספית למשך שנה. הבית שרכש בברלין, ברחוב מינקה 10, שימש את התנועה הציונית עד לאחר עליית הנאצים לשלטון. בתום השנה, המשפחה שבה לוויסבדן.

כעורך דין, ניהל לנדסברג משפטים נגד ראשוני-הנאצים, שהחלו להתארגן ולפעול נגד היהודים ובמיוחד, נגד הציונות בגרמניה. המשפחה החלה לקבל איומים טלפוניים מידי לילה. באותה שנה, 1924, התחילה ידידות עמוקה בין משפחת לנדסברג לבין ד"ר חיים ויצמן וד"ר שמריהו לוין. בית לנדסברג הפך למרכז של התנועה הציונית בגרמניה. בביתו נפגשו חלוצים בדרכם ארצה, שליחים מהארץ (יהושע מנוח[3], יצחק בן יעקב[4] מדגניה א' ואחרים) ומנהיגים בתפוצה (ארתור רופין, אליעזר יפה, נחום גולדמן, רוברט ולטש, עורך העיתון הציוני "יודישה רונדשאו", בו כתב לנדסברג לעיתים קרובות, הסופר ארנסט טולר ועוד.

בספטמבר 1924 ניסתה המשפחה לראשונה לעלות ארצה. אברהם ולאוני השאירו את בנותיהן עם האומנת ויצאו לחודש ימים להכיר את פלשתינה. במסעם פגשו בין השאר את ד"ר ויצמן עם הקולונל פרדריק קיש בבית הכרם ושמעו אחר כבוד נאום של הרב קוק. מנהיג הפועלים, יצחק בן-צבי עשה להם סיור בתל אביב וסביבותיה. את ראש השנה עשו בבית כנסת החורבה בירושלים בנוכחות הנציב הבריטי הרברט סמואל. מאז, מדי שנה נהג לנדסברג להגיע ארצה.

בסוף ינואר 1925 הפליגו אברהם ולאוני לאמריקה לאחר שתעשיין הסיגריות שמואל לובלינר[5] בקש מאברהם להפליג במקומו לניו-יורק ולייסד בה בית חרושת לסיגריות, כשהרעיון היה שהטבק יגיע מגידולם של האיכרים בארץ ישראל ויתרום לבניית הארץ. הבנות שוב נותרו אצל ההורים של לאוני והאומנת למשך חצי שנה. באמריקה נפגשו עם חיים ויצמן, שמריהו לוין, נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין. ב-1932 עלתה המשפחה לארץ. הם רכשו דירה ברחוב בצלאל יפה (רח' הרכבת) פינת שדרות רוטשילד בתל אביב. לנדסברג עומד בבחינות השלמה למשפטים והופך לעו"ד מוסמך גם בארץ, ופתח משרד עורכי-דין ברחוב אחד העם בתל אביב.

ביולי 1933 חיבר ד"ר לנדסברג תזכיר, שכותרתו "חברת התיישבות לבני המעמד הבינוני". הרעיון היה להקים חברה, שמטרתה לסייע לקלוט את בני המעמד הבינוני מגרמניה ביישובים חקלאיים, שיתבססו על גידול עופות ומשק עזר. היישובים שהתעתדה החברה להקים יועדו לעולים עירוניים, ללא ניסיון בחקלאות וללא יכולת לעבודה פיזית קשה.

ב-1934 ויצמן מסר לידיו הנאמנות של לנדסברג את הקמת חברת רסק"ו[6] (Rural and Suburban Settlement Company Limited) להתיישבות המעמד הבינוני. חברה זו קיבלה את אישור הקונגרס הציוני בקיץ 1935. החברה הוקמה בפועל על ידי שלושה מראשי המחלקה הגרמנית בסוכנות היהודית: ארתור רופין, דוד ורנר סנטור[7] וגאורג לנדואר, ועל ידי לנדסברג וישעיהו פורדר, שהיו אז בעלי משרד לייעוץ כלכלי בתל אביב. החברה רכשה קרקעות והקימה חמישה יישובים ברוח הצעתו של לנדסברג: כפר-שמריהו[8], שדה ורבורג, שבי ציון, בית יצחק, רמות השבים. לנדסברג התמסר במיוחד לייסוד כפר-שמריהו והעתיק אליו את מקום מגורי-המשפחה.

לנדסברג היה גם ממקימי "ארגון יוצאי מרכז אירופה" שנוסד ב-1932 בתל אביב ונועד לתת סיוע לעולים מגרמניה בענייני תעסוקה, דיור, השקעות הון, ייעוץ משפטי וייצוגם לפני השלטונות והקונסוליה הגרמנית. התארגנות על בסיס ארץ מוצא הייתה חידוש בנוף הציבורי של היישוב, ושימשה דוגמה לארגוני עולים מארצות אחרות. בינואר 1933 לאחר עליית היטלר לשלטון, הקימה ההתאחדות "ועד לשעת חירום" בראשותם של חיים ארלוזורוב, רוברט ולטש, ארנסט לוי, אלפרד לנדסברג ופליקס רוזנבליט (לימים פנחס רוזן).

במרץ 1942 ייסד לנדסברג את "האגודה לתקנת המידות במשא ומתן"[9], שמטרתה להילחם בשחיתות הציבורית, בשוק השחור ושמירת ההגינות במסחר. הוא מפרסם בהתאם את הספר "מלחמה בקלקול המדות במשא ומתן"[10]. רוזן, שר המשפטים, ידע להעריך זאת ולקח תחת חסותו את האגודה שפעלה עם קום המדינה ולחמה נגד שחיתות והשוק השחור. לנדסברג כיהן כיו"ר הוועדה, שבחנה את טוהר המידות של הפקידים. כתב תוכנית לחוקה, לכשתקום המדינה. היה פעיל במפלגת "עליה חדשה" וממקימי האופוזיציה בתוכה ב-1946.

בין השנים 1952–1959, ד"ר לנדסברג התמנה למנהל ארגון ירס"ו[11] בעיר המבורג בגרמניה. מדובר בארגון יהודי אשר פעל בגרמניה לשם השגת פיצויים על רכוש יהודי ללא יורשים, לרבות רכוש הקהילות והמוסדות היהודים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]