אדוארד לואו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אדוארד ״נד״ לואואנגלית: Edward Low; שם המשפחה נכתב גם כ"לואי"; 16901724) היה פיראט אנגלי ידוע לשמצה בימים האחרונים של תור הזהב לפיראטיות, בראשית המאה ה -18. נולד בעוני בווסטמינסטר, לונדון, והיה גנב מגיל צעיר. הוא עבר לבוסטון, מסצ'וסטס, בצעירותו. אשתו מתה בלידה בסוף 1719. כעבור שנים, הוא הפך לשודד, הפועל מול חופי ניו אינגלנד וגם באיים האזוריים, ובסופו של דבר גם בקאריביים .

ללואו היו מספר אוניות, לרוב פעל בצי קטן של שלוש או ארבע ספינות. צוות הפיראטים שלו תפסו לפחות כמאה אוניות במהלך הקריירה הקצרה שלו, ושרפו את מרביתן.[1] אף על פי שהיה פעיל רק שלוש שנים, לואו נשאר ידוע לשמצה כאחד הפיראטים האכזריים ביותר בתקופתו, עם מוניטין של אדם המשתמש בעינויים ובאלימות בקורבנותיו לפני שרצח אותם.[2]

סר ארתור קונאן דויל תיאר את לואו כ"פרא ומיואש", ואיש של "אכזריות מדהימה וגרוטסקית".[3] הניו יורק טיימס כינה אותו מענה, ששיטותיו היו "נותנות קרדיט לכושר ההמצאה של האינקוויזיציה הספרדית בימיה החשוכים ביותר".[4] נסיבות מותו של לואו, שהתרחשו בסביבות 1724, הם נושא לוויכוח פתוח.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפטן אדוארד לואו בזמן סופת הוריקן, תחילת המאה ה-18

על פי ספר ״ההיסטוריה הכללית של הפיראטים״ של צ'ארלס ג'ונסון, אדוארד לואו נולד בווסטמינסטר, לונדון, אנגליה, בשנת 1690.[5] הוא תואר כאנאלפבית, בעל "אופי מריר", ומוכן תמיד לרמות ,[6] התנהל "כפרוע ברחובות קהילת המולדת שלו".[7] כצעיר, נאמר עליו שהיה מהמר, משחק משחקים מסוכנים.

נראה כי רוב משפחתו היו גנבים. בעודו צעיר, אחיו, ריצ'רד, היה קטן, ונאמר שהוא הובל בסל על גבו של חבר. בקהל ברחוב היה ריצ'רד חוטף את הכובעים והפאות של העוברים והשבים. בהמשך, ריצ'רד ניגש לצורות אחרות של פעילות פלילית ובסופו של דבר נתלה בשנת 1707 בגין פריצה לבית בסטפני .[7] [8]

החיים בבוסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהתבגר, נמאס לו מהכייסות והגנבות ברחוב ופנה לפריצה לבתים. בסופו של דבר עזב את אנגליה, ונסע לבדו לעולם החדש בסביבות 1710. הוא בילה שלוש עד ארבע שנים במקומות שונים, לפני שהתיישב בבוסטון, מסצ'וסטס . ב־12 באוגוסט 1714 התחתן עם אליזה מארבל בכנסייה הראשונה של בוסטון.[9] נולד להם בן, שנפטר כשהיה תינוק, ואז נולדה בת בשם אליזבת, בחורף 1719.

אשתו נפטרה בלידה, והותירה את לואו עם בתו.[5] אובדן אשתו השפיע עמוקות על לואו בקריירת הפיראטיות המאוחרת שלו, הוא הביע לרוב צער על הבת שהשאיר מאחור, וסירב לצרף גברים נשואים לכנופיה שלו. הוא גם אפשר לנשים שתפס לחזור לנמל בשלום.[10] בתחילת 1722 הצטרף לחבורה של שנים-עשר גברים בספינה שפנתה להונדורס, שם תכננו לאסוף משלוח בולי עץ למכירה חוזרת בבוסטון.[5][6]

לואו הועסק כאחראי, פיקח על העמסת בולי עץ. יום אחד, הוא חזר לספינה רעב, אך הקפטן אמר לו שהוא יצטרך לחכות לאכול, וכי הוא ואנשיו יצטרכו להסתפק במנת רום. בשלב זה, לואו "לקח רובה טעון וירה לעבר הקברניט אך פגע במישהו אחר״.[11]

בעקבות מרד כושל זה, נאלצו לואו וחבריו לעזוב את הספינה. יום לאחר מכן הוביל לואו את כנופיית השניים -עשר איש - שכללה את פרנסיס פרינגטון ספריגס, שהמשיך להיות שודד ידוע לשמצה בפני עצמו - והשתלטו על ספינה קטנה מול חופי רוד איילנד. לואו וצוותו הפכו לפיראטים, הם נהגו להניף דגל שחור ולהכריז מלחמה נגד כל העולם."[5][4]

פיראטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגל האדום של הפיראט אדוארד לואו עם ציור שלד של אדם.

לואו באמצעות ספינתו עקב על מסלול המשלוחים הפופולרי בין בוסטון לניו יורק. תוך ימים ספורים הוא וצוותו תפסו ספינה מחוץ לרוד איילנד ובזזו אותה.[12][6] לאחר מכן תפס מספר סוחרים לא חמושים ליד פורט רוזמרין. הם היו ידועים כשודדים אכזריים ביותר ונועזים.

לואו פנה דרומה והחל לפעול במימיו של גרנד קיימן, בתקופה זו שימש כסגן קפטן של שודדי הים הפיראט ג'ורג' לותר, שעמד בראש קבוצת שודדים,[1][12] שפיקד על ספינה בגודל 100 טונות עם שמונה תותחים ועשרה תותחים מסתובבים. כשהיא הושמדה, לותר והצוות שלו עברו לספינה ששמה ״הריינג'ר״. צוותו של לותר הורחב ללא הרף על ידי מלחים נואשים שהיו מוכנים להצטרף אליו. [13] במהירות זכה למוניטין באכזריותו. הוא לימד את לואו את טכניקות העינויים שכללה קשירת ידיו של הקורבן בחבל בין אצבעותיהם והעלאתו למעלה, שריפת בשרם עד העצמות.[11]

בעקבות מספר פשיטות מוצלחות, לותר בסופו של דבר כבש אוניה גדולה מחומשת היטב עם תותחים בשם ״רבקה״ ב -28 במאי 1722. [5] הוא נתן ללואו להיות הקפטן. עם צוות של 44 איש, לואו פירק את שותפותו עם לותר.[12]

קפטן הפיראטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפשיטה בולטת אחת ביוני 1722, תקפו לואו וצוותו שלוש עשרה ספינות דיג מניו-אינגלנד שהסתתרו בפורט רוזווי, שלבורן, נובה סקוטיה. אף על פי שצוותו היה קטן הוא הניף את דגל ג'ולי רוג'ר והצהיר כי לא יינהג ברחמים בדייגים אם יגלו התנגדות. אנשיו של לואו שדדו את כל כלי השיט. לואו בחר את הספינה הגדולה ביותר, מפרשית בת 80-טון והחמושה 10 תותחים, להיות אוניית הדגל שלו .[1] הוא הטביע את שאר אוניות הצי והפקיר את ״רבקה״

עיתון בבוסטון מ -9 ביולי 1722 פרסם רשימה על הפרשה. [14] מספר דייגים נאלצו להצטרף לשודדי הים, כולל פיליפ אשטון, שהצליח להמלט במאי 1723 ברוקטאן באיי מפרץ הונדורס, וכתב תיאור מפורט על החיים על סיפון ספינת הפיראטים של לואו.[1] [15] לפני בריחתו של אשטון, הוא הוכה, עונה, הוחזק בשלשלאות ואיימו על חייו פעמים רבות כשסירב לחתום על התחייבות להפוך לפיראט. [16]

הטקטיקה של לואו כללה בעיקר הנפת דגלים בצבעים שגויים והתקרבות לכלי מבלי לעורר חשד.[11] בתחילה, לואו השתמש באותו דגל של אדוארד טייך ("שחור הזקן"). מאוחר יותר הוא השתמש בדגל משלו - דמות שלד אדומה על רקע שחור, שהפך לשמצה. [17]הוא הניף את דגלו לראשונה בסוף יולי 1723.[5] לואו השתמש גם בדגל משי ירוק עם דמות צהובה של אדם הנושף בחצוצרה; החצוצרן הירוק הזה הונף על התורן של ספינתו כדי להזמין את קברניטי הצי שלו לפגישות על סיפון ספינת הדגל.[1]

הוא פעל באזור ניו פאונלנד לפני שחצה את האוקיינוס האטלנטי לאזור האיים האזוריים. שם, הוא תפס ספינת מלחמה צרפתית או פורטוגזית והפך אותה לאונית הדגל שלו שנקראה ״פינק רוז״.[18] הוא תפס גם ספינה אנגלית שעל סיפונה שני נוסעים פורטוגזים שהוצאו להורג.[4] הוא עבר לאיים הקאנריים, כף ורדה ואז חזר לחוף ברזיל, שם נתקל במזג אוויר גרוע. [19]

אדוארד לואו, דיוקן. ברקע הוא מענה שבוי אמריקאי. ציור על קופסת סיגרים קובנית.

לואו זנח את תוכניותיו לבזוז אוניות המסחר העשיר מול חופי ברזיל, והמשיך לאיים הקריביים. ג'ורג' רוברטס, בספינה הבריטית ״קינג סאמו״ר, סיפר על פגישה עם לואו על סיפון אונית הדגל שלו. הספינה של רוברטס נכבשה על ידי לואו, שכעת הגדיר את עצמו כ"קומודור ".[18]

תפיסת ״פינק רוז״[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ 220 קילומטר ממזרח לסורינם, לואו היה עם צי של שתי אוניות (הפינק רוז והפנסי, בפיקודו של צעיר צ'ארלס אריס ) הם עגנו כדי להסיר מגוף האוניות צמחייה כגון אצות ובלוטים מהחלק החיצוני של הסירות. לשם כך הם היו צריכים לעלות את הספינות למזח יבש שהיה זמין לפירטים.[20]

לואו עדיין לא היה מנוסה מספיק, והורה ליותר מדי גברים לעבוד בצד החיצון של הספינה להוריד את ההצטברות האצות. פתחי הספינה הושארו פתוחים, והיא הוצפה במים וטבעה. ״פינק רוז״ סחבה את מרבית הציוד וההספקה, הצוות והקפטן נתפסו במצב קשה ונאלצו לקצוב בקפדנות מים מתוקים חצי כוס מים לכל אדם, בכל יום.[20]

הוא לא הצליח להגיע ליעדם הראשוני בטובגו בגלל רוחות קלות וזרמים חזקים, הצי הקטן של לואו הגיע עד גרנדה, אי בבעלות צרפתית. כשהוא מסתיר את מרבית אנשיו מתחת לכיסוי, הותר לו לשלוח גברים לחוף לאסוף מים. למחרת נשלחה ספינה צרפתי לחקירה, בשעה שאנשיו של לואו יצאו מהמחבוא. לואו, שפיקד כעת על ספינה אחת שנלכדה (ששמה שונה לריינג'ר), נתן את הספינה השנייה לסגנו, שפרש מהצי של לואו באמצע הלילה עם צוות קטן בעקבות מחלוקת שפרצה ביניהם. [21]

תחילת 1723[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי החדש של לואו תפס ספינות רבות נוספות. במהלך משפט שנערך ב -10 ביולי 1723 בפני מספר אנשים מצוות של לואו, מלח שהיה על סיפון אחת האוניות ושמו ג'ון וולנד העיד כיצד לואו התקיף את סירתו, לקח רכוש כולל זהב בשווי של 150 ליש"ט, ואז הכה אותו וכרת את אוזנו עם חתיכת זכוכית.[22]

תמונת עינויים בספינתו של לואו, ציור משנת 1837

באותה העת כבש הצי של לואו ספינה פורטוגזית בשם " נוסטרה סיגניורה דה ויקטוריה" ב־25 בינואר 1723. רב החובל של ויקטוריה החזיק ברכוש רב מזהב (ששוויו באותה עת סביב 15,000 ליש"ט)וזרק אותו לים.[23] לואו התפוצץ בזעמו - הוא ניתק את שפתיו של הקברניט הפורטוגלי ועינה אותו קשות.[6] לאחר מכן רצח את הצוות שנותר. אנשיו של לואו עצמו תיארו אותו כ"מניאק". ההיסטוריון אדוארד לסלי תיאר את לוא כפסיכופת עם היסטוריה מלאה "מום, פריקות, עריפות ושחיטה". לואו, כמו שודדי ים אחרים באותה תקופה, ניסה להפחיד את קורבנותיו להיכנע בכך שאיים להרוג או לענות אותם.

ככל שההצלחה של לואו גדלה באזור הקריביים, כך גם נודע שמו לשמצה. בסופו של דבר, הלחץ גבר מצד הרשויות, שעד אז התמקדו במיוחד בלואו למרות המוני הפיראטים שהיו בפעולה באותה תקופה.[6]

תבוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואו עם האריס וספינותיהם עזבו את האיים האזוריים לקרולינה. ב־10 ביוני 1723 הם ספגו תבוסה מהדהדת בקרב עם אוניית מלחמה בריטית ״גרייהונד״, החמושה בכבדות. [24] גרייהאונד הועברה לפיקודו של פיטר סולגרד לצוד את לואו ואת הצי שלו. לואו נמלט באוניה פנסי עם צוות קטן ו 150,000 ליש"ט בזהב על הסיפון[10] הוא פנה חזרה לאזור האיים האזוריים, והשאיר את האריס והריינג'ר מאחור.[6]

25 מאנשי הצוות של הריינג'ר, כולל רופא הספינה, הועמדו לדין בין 10 ביולי ל -12 ביולי, כשסולגרד מסר עדות וסיפר על הקרב. [25] הגברים נתלו על פיראטיות ושוד, ליד ניופורט, רוד איילנד, ב -19 ביולי 1723.[1] האריס נשלח בחזרה לאנגליה ונתלה . [26]

סוף הקריירה של לואו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד לואו מאיים עם אקדח על אחד השבויים, ציור משנת 1837

לואו שעדיין היה על הפנסי, הפליג צפונה. הוא תפס כלי שיט לצייד לווייתנים 130 ק"מ בים. במצב רוח זועם בעקבות המפגש עם גרייהאונד ואובדן האריס, עינה את הקברניט לפני שירה בו בראשו. הוא הניח את צוות הלווייתנים ללא שום הוראות, והתכוון להם למות מרעב. היה להם מזל, והם הגיעו לננטוקט, מסצ'וסטס, לאחר מסע קשה.[4] לואו המשיך לתפוס סירות דיג, נוספות בסמוך לרוד איילנד, ומעשיו הפכו לאכזריים עד כדי כך שצוותו סירב לבצע את הוראותיו לענות את הדייגים. הוא שב דרומה ללכוד ספינה צרפתית בת 22 תותחים וכלי סחר גדול מווירג'יניה, בשם ״הפי קריסמס״, בסוף יוני 1723.

יש דיווחים סותרים על נסיבות מותו של לואו. קפטן צ'ארלס ג'ונסון [27] - הצהיר בספרו ההיסטוריה הכללית של הפיראטים, בניגוד למקורות אחרים, כי לואו והפנסי נראו ליד הקנריים וגינאה. עם זאת, בזמן שכתב את ספרו ב־1724, לא הופיעו דיווחים נוספים. הוא ציין שמועות - אחת שלואו הפליג לברזיל, ואחרת כי ספינת לואו טבעה בסערה.[5] המוזיאון הימי הלאומי בלונדון קובע כי הוא מעולם לא נתפס, וסיים את חייו בברזיל.[2]

שמועה אחרת טוענת, כי הוא חולץ על ידי ספינה צרפתית, כשנודע לרשויות בצרפת על זהותו הוא הועמד לדין, ונתלה במרטיניק בשנת 1724.[6]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשיו של אדוארד לואו, יחד עם מעשיהם של שודדי ים אחרים מהתקופה כמו אדוארד שחור הזקן, רוברטס ברתלומאו, הביאו לעלייה רבה בנוכחות הצבאית כדי להגן על נתיבי השייט, והתוצאה הייתה סיום תור הזהב של הפירטיות .[28]

עד שנת 1700 עמדו לרשות מדינות אירופה מספיק כוחות ואוניות, לאחר שהסתיימו מספר מלחמות, בכדי להתחיל להגן טוב יותר על מושבותיהם החשובות במערב הודו וביבשת אמריקה, מבלי להסתמך על סיוע של אנשים פרטיים. שודדי ים שבסיסם היה בקריביים נרדפו מהים על ידי שייטת בריטית חדשה שהוקמה בפורט רויאל, ג'מייקה, וקבוצה קטנה יותר של ציידי פיראטים פרטיים ספרדים, מהעיר הספרדית, גארדה דה קוסטה, או פשוט הגארדה .[6][28]

סר ארתור קונאן דויל, ביצירתו "הדגל הירוק", תיאר את לואו כ"פראי ומיואש ", ואיש של "אכזריות מדהימה וגרוטסקית".[3] הניו יורק טיימס אמר כי "לואו וצוותו הפכו לאנשי הטרור של האוקיינוס האטלנטי, והשליטה שלו הייתה על כל חלקי האוקיינוס, מחופי ברזיל ועד ניופאונדלנד".[4]

אדוארד לואו (״נד״) הוצג בבולים ובמטבעות זיכרון באיים הקאריביים. בול דואר עליו הוזמן על ידי איי קיימן בשנת 1975, [29] ובשנת 1994 ממשלת אנטיגואה וברבודה בהנציחו אותו ואת אונייתו, ״רבקה״. [30] דמותו של לואו היא אחד הפירטים שנכללים בשודדי הקאריביים בדיסנילנד בקליפורניה, וכן מופיעה בסרטים שונים וסדרות טלוויזיה. כמה מהמרדפים של לואו, כמו סביב ניו המפשייר והאי הוט בנובה סקוטיה, מושכים אליהם ציידי אוצרות המחפשים ממצאים בספינות שהטביע. [31]


מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Flemming, Gregory. At the Point of a Cutlass: The Pirate Capture, Bold Escape, and Lonely Exile of Philip Ashton. (http://gregflemming.com), ForeEdge (2014) ISBN 978-1611685152
  • Cordingly, David. Under the Black Flag: The Romance and the Reality of Life Among the Pirates. Harvest Books (1997) ISBN 0-15-600549-2
  • Seitz, Don Carlos; Gospel, Howard F; Wood, Stephen. Under the Black Flag: Exploits of the Most Notorious Pirates. Dover Publications (2002) ISBN 0-486-42131-7
  • Roberts, Nancy. Blackbeard and Other Pirates of the Atlantic Coast. John F. Blair (1993) ISBN 0-89587-098-3
  • Crooker, William S; Roberts, Bartholomew; Kidd, William; Easton, Peter. Pirates of the North Atlantic. Nimbus Publishing, Halifax (2004) ISBN 1-55109-513-0
  • Scoggins, Rebekah. Methods of Torture among the Caribbean Pirates. Agnes Scott College (2005)
  • Rediker, Marcus. Villains of all Nations: Atlantic Pirates in the Golden Age. Beacon Publishing (2004) ISBN 1-84467-008-2
  • Whedbee, Charles Harry. Pirates, Ghosts, and Coastal Lore: the Best of Judge Whedbee. John F. Blair (2004) ISBN 0-89587-295-1

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 "Guide to Edward Low". chronofus.net. 2004. Retrieved 2007-09-27. Bibliography for data: [1]
  2. ^ 2.0 2.1 "London and the Pirates". PortCities. 2004. Retrieved 2007-09-25.
  3. ^ 3.0 3.1 Doyle, Arthur Conan (1900). "III". The Green Flag. Project Gutenberg.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 "The "Great" Edward Low: The Most Merciless Pirate Known to Modern Times". The New York Times. 1892-08-14.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 Johnson, Charles (1999) [1742]. "Chap. XIII—Of Captain Edward Low And his Crew". A General History of the Pyrates. Courier Dover. pp. 318–336. ISBN 0-486-40488-9. OCLC 40473801. Some content available on Google Books: [2].
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 Ellms, Charles (1837). "The Life of Edward Low.". The Pirates Own Book: Authentic Narratives of the Most Celebrated Sea Robbers. Project Gutenberg.
  7. ^ 7.0 7.1 Dow, George Francis; Edmonds, John Henry (1996) [1923]. "X—Ned Low of Boston and how he became a pirate captain". The Pirates of the New England Coast, 1630–1730. Courier Dover. pp. 141–156.
  8. ^ "Old Bailey Proceedings Online (www.oldbaileyonline.org, version 6.0), trial of Richard Low (t17071210-24)". Old Bailey. 10 December 1707. Retrieved 7 September 2011.
  9. ^ "Boston, MA Marriages 1646–1751, from Record Commissioner's Reports 9 (1649–1699) and 150 (1700–1751)". 1898. Retrieved 2007-10-04.
  10. ^ 10.0 10.1 Watson, John Fanning (1857). "4–5, Vol II". Watson's Annals of Philadelphia And Pennsylvania. USGenWeb Archives.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Harper, Matthew (March 2005). "When Pirates Ruled..." Bay Islands Voice. Retrieved 2007-09-27.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Stockton, Frank Richard (1897). "XXIX—A Pirate from Boyhood". Buccaneers and Pirates of Our Coasts. Macmillan Books. pp. 263–277.
  13. ^ Ossian, Rob (2006). "Edward Low". thepirateking.com. Retrieved 2007-09-27.
  14. ^ Edward E. Leslie (1988) [1998]. Desperate Journeys, Abandoned Souls. Houghton Mifflin. pp. 86–87. ISBN 0-395-91150-8. OCLC 17551819. Some content available on Google Books: [4]
  15. ^ Drake, Samuel Adams (1833). New England Legends and Folk Lore. Google Books. ISBN 978-1-58218-442-5.
  16. ^ "Pirate Biography". New England Pirate Museum. Retrieved 2007-09-27.
  17. ^ "piratesinfo.com". Archived from the original on 2007-10-11. Retrieved 2007-09-27.
  18. ^ 18.0 18.1 Dow, George Francis; Edmonds, John Henry (1996) [1923]. "XI—Captain Roberts' Account of what Happened on Low's Ship". The Pirates of the New England Coast, 1630–1730. Courier Dover. pp. 157–199.
  19. ^ Drake, Samuel Adams (1833). New England Legends and Folk Lore. Google Books
  20. ^ 20.0 20.1 Dow, George Francis; Edmonds, John Henry (1996) [1923]. "XII— The Brutal Career and Miserable End of Ned Low". The Pirates of the New England Coast, 1630–1730. Courier Dover. pp. 200–217.
  21. ^ Ossian, Rob. "Francis Spriggs". thepirateking.com. Retrieved 2007-09-27.
  22. ^ "The American Weekly Mercury". Andrew Bradford. 6–13 June 1723. Archived from the original on August 12, 2007. Retrieved 2007-10-04.
  23. ^ Dow, George Francis; Edmonds, John Henry (1996) [1923]. "XII— The Brutal Career and Miserable End of Ned Low". The Pirates of the New England Coast, 1630–1730. Courier Dover. pp. 200–217.
  24. ^ Stockton, Frank Richard (1897). "XXIX—A Pirate from Boyhood". Buccaneers and Pirates of Our Coasts. Macmillan Books. pp. 263–277
  25. ^  – recount of the trial of many of Low's men, including verdict and witness statements, and Low's articles
  26. ^ Gosse, P (1968). The Pirates' Who's Who, Giving Particulars Of The Lives and Deaths Of The Pirates And Buccaneers. Lenox Hill. p. 155.
  27. ^ Cordingly, David (1997) [1996]. Under the Black Flag. Random House. xix.
  28. ^ 28.0 28.1 Rediker, Marcus (2004) [2004]. "1—A Tale of Two Terrors". Villains of all Nations: Atlantic Pirates in the Golden Age. Beacon Publishing. pp. 14–15
  29. ^ Scott catalogue, volume II
  30. ^ Voyer, J. Larry. "Pirates, Buccaneers & Privateers—An English Graphical Biography". larryvoyer.com. Archived from the original on 2004-07-04. Retrieved 2007-10-04.
  31. ^ Keddy, Sarah (1997-07-23). "Elusive Isle Haute captures scientists' imaginations". The Register. Retrieved 2007-10-04.