אה"מ רויאל סובריין (1891)
 | |
| אה"מ רויאל סובריין במעגן, בערך 1897 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת רויאל סובריין |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בסיס הצי המלכותי בפורטסמות'  |
| תחילת הבנייה | 30 בספטמבר 1889 |
| הושקה | 26 בפברואר 1891 |
| תקופת הפעילות | 31 במאי 1892 – 9 בספטמבר 1909 (17 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-7 באוקטובר 1913 |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 14,380 טון |
| אורך | 115.8 מטר |
| רוחב | 22.9 מטר |
| שוקע | 8.4 מטר |
| מהירות | 17.5 קשרים |
| גודל הצוות | 670–692 איש |
| טווח שיוט | 8,740 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 11,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון | שריון עיקרי – 356–457 מ"מ, שריון סיפון – 64–76 מ"מ, מחיצות – 356–406 מ"מ, ברבטות – 279–432 מ"מ, צריחי תותחים – 279–432 מ"מ, קזמטים – 152 מ"מ, מגדל הניווט – 305–356 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 13.5 אינץ' (343 מ"מ), 10 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 10 תותחים 6 ליטראות (2.2 אינץ', 57 מ"מ), 12 תותחים 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)), 7 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
  | |
אה"מ "רויאל סובריין" הייתה האונייה הראשונה מבין שבע אוניות המערכה פרה-דרדנוט מסדרת "סובריין" שנבנו עבור הצי המלכותי הבריטי בעשור האחרון של המאה ה-19. האונייה נכנסה לשירות בשנת 1892 ושימשה כאוניית הדגל של צי התעלה בחמש השנים הבאות. היא הועברה לצי הים התיכון ב-1897 וחזרה הביתה ב-1902, והוקצתה לזמן קצר כספינת משמר החופים לפני שהחלה בשיפוץ ממושך בשנים 1903–1904. רויאל סובריין צומצמה למילואים ב-1905 והוצאה משירות ב-1909. האונייה נמכרה לגרוטאות ארבע שנים מאוחר יותר ולאחר מכן נגרטה באיטליה.
תכנון ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיצוב של אוניות הסדרה נגזר מזה של האוניות מחופות שריון סדרת אדמירל, שהוגדלו מאוד כדי לשפר את שמירת הים וכדי לספק מקום לחימוש משני כמו באוניות המערכה הקודמות מסדרת טרפלגר. הדחק האוניות היה 14,150 טונות ארוכות (14,380 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-15,580 טונות ארוכות (15,830 טונות) במעמס מלא. לאוניות היה אורך בין הניצבים של 380 רגל (115.8 מטרים) ואורך כולל של 410 רגל 6 אינץ' (125.1 מטרים), רוחב של 75 רגל (22.9 מטרים), ושוקע של 27 רגל 6 אינץ' (8.4 מטרים). הצוות שלהם כלל 670 קצינים ומלחים.
אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי קיטור תלת דרגתיים בעלי שלושה צילינדרים, שכל אחד מהם הניע מדחף אחד. מנועי האמפריס & טנאנט שלה תוכננו להפיק סך של 11,000 כוחות סוס (8,200 קילוואט) ומהירות מרבית של 17.5 קשרים (32.4 קמ"ש) באמצעות קיטור שסופק על ידי שמונה דוודים גליליים בעת הפלגה עם שוקע מאולץ. רויאל סובריין הייתה האונייה הראשונה של הסדרה שהושלמה, והיא עברה מערך ארוך של הפלגות ניסוי שמתוכם רק כמה סטים של תוצאות שרדו. היא הפליגה במהירות של 16.41 קשרים (31.39 קמ"ש) מעל שמונה שעות מ-9,661 כוחות סוס (7,204 קילוואט) עם שוקע סטנדרטי ומהירות של 18 קשרים (33 קמ"ש) במשך שלוש שעות מ-13,360 כוחות סוס (9,660 קילוואט) עם שוקע מאולץ. חלק מצינורות הדוד שלה נסדקו ודלפו תחת הלחצים המעורבים; כתוצאה מכך, הצי החליט לא לדחוף את הדוודים של אוניות הסדרה מעבר ל-11,000 כוחות סוס כדי למנוע נזק דומה. האוניות נשאו לכל היותר 1,420 טונות ארוכות (1,443 טונות) של פחם, שהעניק להם טווח של 4,720 מיילים ימיים (8,740 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).
החימוש העיקרי שלהם כלל ארבעה תותחים נטעני מכנס (BL) 13.5 אינץ' (343 מ"מ) המורכבים בשתי ברבטות, אחד לפני ואחד מאחורי המבנה העילי. כל תותח סופק עם 80 פגזים. החימוש המשני שלהם כלל עשרה תותחי ירי מהיר (QF) 6 אינץ' (152 מ"מ). 200 פגזים לכל תותח נישאו על ידי האוניות. 16 תותחי QF 6 פאונד (57 מילימטרים (2.2 אינץ')) מסוג לא ידוע ותריסר תותחי הוצ'קיס QF 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)) הותאמו להגנה מפני סירות טורפדו. שני תותחי ה-3 פאונד בצמרת הלחימה העליונה הוסרו בשנים 1903–1904 וכל התותחים הקלים שנותרו מצמרות הלחימה התחתונות והסיפון הראשי באו בעקבותיהם בשנים 1905–1909. אוניות הסדרה היו חמושות גם בשבעה צינורות טורפדו בקוטר 14 אינץ' (356 מ"מ), אם כי רויאל סובריין הסירה ארבעה מהם בשנים 1903–1904.
תוכנית השריון של אוניות הסדרה הייתה דומה לזו של טרפלגר, שכן חגורת קו המים של שריון מורכב רק הגנה על האזור שבין הברבטות. חגורת שריון בעובי 14–18 אינץ' (356–457 מילימטרים) ומחיצות רוחביות בעובי 14–16 אינץ' (356–406 מילימטרים) סגרו את קצוות החגורה. מעל החגורה היה פס של שריון הארווי בעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים) שהסתיים על ידי מחיצות אלכסוניות בעובי 3 אינץ' (76 מ"מ). הברבטות וצריחי התותחים היו מוגנים על ידי שריון מורכב, שעובי נע בין 16–17 אינץ' (406–432 מילימטרים) והקזמטים לתותחי הסיפון הראשי בקוטר 6 אינץ' היה שריון בעובי 6 אינץ'. עובי הסיפון המשוריין נע בין 2.5–3 אינץ' (64–76 מילימטרים). דפנות מגדל הניווט הקדמי היו בעובי 12–14 אינץ' (305–356 מילימטרים) ומגדל הניווט האחורי היה מוגן על ידי לוחות בעובי 3 אינץ'.
בנייה וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוניות הסדרה הוזמנו כחלק מחוק ההגנה הימית משנת 1889 שהיה השלמה להערכות הימיות הרגילות. רויאל סובריין, הספינה השביעית בשם זה ששירתה בצי המלכותי, הונחה ב-30 בספטמבר 1889 במבדוק יבש, משום שחסרה למספנת פורטסמות' מדרון בנייה ארוך מספיק כדי להכיל אותה. האונייה הושקה ב-26 בפברואר 1891 על ידי המלכה ויקטוריה. היא השלימה את ניסויי הים שלה במאי 1892 ונכנסה לשירות ב-31 במאי בעלות של 913,986 ליש"ט. רויאל סובריין החליפה את האונייה מחופת שריון אה"מ קאמפרדאון כאוניית הדגל של שייטת התעלה. מאז ועד 13 באוגוסט 1892, היא שימשה כאוניית הדגל של "השייטת האדומה" בתמרונים השנתיים מול חופי אירלנד. היא חידשה את תפקידה כאוניית הדגל של השייטת האדומה, מ-27 ביולי עד 6 באוגוסט 1893 במהלך התמרונים בים האירי ובגישות המערביות. כדי לצמצם את הגלגול שלה, הותקנו לה סנפירי ייצוב בשנים 1894–1895. ביוני 1895, רויאל סובריין ושלוש מאחיותיה היו חלק משייטת הצי הבריטי שהשתתפה בפתיחת תעלת הקייזר וילהלם בגרמניה. במהלך השבוע השלישי של יולי 1896, האונייה השתתפה בתמרונים שנתיים בים האירי ומול החוף הדרום מערבי של אנגליה כחלק מ"צי A".
ב-7 ביוני 1897, רויאל סובריין הושבתה והצוות שלה הועבר לאוניית המערכה אה"מ מארס אשר החליפה אותה בשייטת התעלה. למחרת, היא הופעלה מחדש להחליף את אוניית המערכה אה"מ טרפלגר בים התיכון. לפני שיצאה לים התיכון, היא השתתפה בסקירת הצי לרגל יובל היהלום של המלכה ויקטוריה בספיטהד ב-26 ביוני 1897, ובין 7–11 ביולי השתתפה בתמרונים שנתיים מול חופי אירלנד. היא עזבה לבסוף את אנגליה לים התיכון בספטמבר. עם הגעתה, רויאל סובריין הצטרפה לצי הים התיכון. ב-18 בינואר 1899, אדמירל משנה ג'רארד נואל, השני בפיקודו של צי הים התיכון, הניף את דגלו על סיפון האונייה וקפטן צ'ארלס הנרי אדייר מונה למפקד האונייה יומיים לאחר מכן. בחודש שלאחר מכן סיירה האונייה במימי איטליה, וביקרה בנאפולי, ג'נובה, פלרמו וסירקוזה. ב-14 ביולי היא ביקרה בפיומה (רייקה המודרנית), קרואטיה, יחד עם ארבע אוניות מערכה נוספות, שיצאו חמישה ימים לאחר מכן. ב-28, אדם אחד נהרג על סיפון רויאל סובריין בתאונת תותח והוא נקבר בים באותו ערב.
.jpg)
ב-9 בנובמבר 1901, ליד יוון, התפוצץ אחד מתותחי ה-6 אינץ' שלה כאשר הסדן לא היה סגור לגמרי, הרג קצין אחד (קפטן האמפרי ווסטון ספורוויי מאוקפורד, דבון) וחמישה נחתים מלכותיים ופצע קצין אחד (סר רוברט קית' ארבת'נוט) ו-19 ימאים. קפטן פרדריק אינגלפילד מונה למפקד האונייה ב-26 בנובמבר 1901. לאחר שהוחלפה בים התיכון על ידי אוניית המערכה לונדון, עזבה רויאל סובריין את גיברלטר ב-9 ביולי 1902, והגיעה לפורטסמות', אנגליה, ב-14 ביולי 1902. היא שימשה כאוניית הדגל לסר צ'ארלס פרדריק הוטהם, המפקד העליון, פורטסמות', במהלך סקירת הצי שנערכה בספיטהד ב-16 באוגוסט 1902 להכתרת המלך אדוארד השביעי. לאחר שהודממה בפורטסמות' ב-29 באוגוסט, היא הוחזרה לפעילות מיד תחת קפטן ג'ורג' פרימרוז והצוות של אה"מ טרפלגר, לתפוס את מקומה של האונייה הזאת כספינת משמר החופים בפורטסמות'. קפטן תומאס מקגיל מונה למפקד האונייה ב-15 בדצמבר 1902, והוחלף על ידי קפטן אלפרד וינדהאם פאג'ט במאי 1903. מאוחר יותר הצטרפה לשייטת הבית. בין 5–9 באוגוסט 1903, האונייה השתתפה בתמרונים מול חופי פורטוגל. מ-1903 עד 1904, היא עברה שיפוץ נרחב בפורטסמות' שבמהלכו נוספו בתי תותחים משוריינים בעובי 6 אינץ' עבור תותחי ה-6 אינץ'. ב-9 בפברואר 1907, רויאל סובריין הופעלה ככלי שירות מיוחד במילואים. ככזה, היא שולבה בפלגה הרביעית של צי הבית עם כלי שיט אחרים באפריל 1909. בספטמבר 1909 הוצאה רויאל סובריין משירות והיא נמכרה לגרוטאות לג'י קלארקסון ובן תמורת 40,000 ליש"ט ב-7 באוקטובר 1913. הם מכרו אותה מחדש ל-GB Berterello מג'נובה והאונייה נגרטה שם.
