אוגוסטו ססאר סנדינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוגוסטו ססאר סנדינו

אַוּגוּסטוֹ ניקולאס קלדרון סנדינו (ספרדית: Augusto Nicolás Calderón Sandino; ‏18 במאי 1895 - 21 בפברואר 1934), המוכר יותר בשמו אַוּגוּסטוֹ ססאר סנדינו (Augusto César Sandino), מהפכן בן מדינת ניקרגואה ומנהיג המרד נגד הנוכחות האמריקאית בניקרגואה בין השנים 1927 ל-1933. בקרב בני ניקרגואה הוא ידוע בכינוי "גנרל האנשים החופשיים" (מספרדית: "General de hombres libres").

ב-21 בפברואר 1934 הוא הוצא להורג יחד עם אחיו בעיר הבירה מנגואה, בהוראת הגנרל אנאסטסיו סומוסה גרסיה, מפקד המשמר הלאומי של ניקרגואה, שהפך לשליט ניקרגואה שנתיים לאחר מכן.

החזית הסנדיניסטית (FSLN), אשר הביאה לסיום שלטונם של בני סומוסה בניקרגואה בשנת 1979, קרויה על שמו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הולדתו של סנדינו בעיירה ניקינוהומו, ניקרגואה (צילום משנת 1988)

אוגוסטו ניקולאס קלדרון סנדינו נולד בניקינוהומו (Niquinohomo), עיירה במחוז מסייה, במזרח ניקרגואה, לא הרחק מעיר הבירה מנגואה. הוא היה בנם הלא חוקי של אביו, גרגוריו סנדינו, חוואי קפה אמיד, ואימו, מרגריטה קלדרון, עובדת בחווה. בשנת 1904, בגיל 9, ננטש על ידי אימו, הועבר לסבתו ומשם הועבר לחוות אביו, בה נאלץ לעבוד תמורת מחייתו.

בשנת 1921 נאלץ לעזוב את עיירת הולדתו, לאחר שירה ופצע את דגוברטו ריבאס, בנו של תושב עיר ידוע, בעקבות ריב ביניהם. סנדינו החל לנדוד דרך חוף האוקיינוס השקט של ניקרגואה, והגיע להונדורס, שם עבד במפעל סוכר. ב-1923 המשיך בנדודיו, הגיע לגואטמלה, שם עבד באחד ממטעי חברת הפירות המאוחדת, ולבסוף הגיע למקסיקו, לעיירה סרו אסול (Cerro Azul), במדינת וראקרוס, שם עבד בבית זיקוק של חברת Standard Oil. במקסיקו החל סנדינו להתעניין ברעיונותיהם של ארגונים שונים, ביניהם הבונים החופשיים והכנסייה האדוונטית, החל להיות פעיל בקבוצות אנטי-אימפריאליסטיות, אנרכיסטיות וקומוניסטיות, ובעיקר הושפע מהאידאולוגיה המפארת את מורשתה האינדיאנית של אמריקה הלטינית (בספרדית: Indigenismo) ומתנועות השחרור האנטי-אימפריאליסטיות שמחו על ההשתלטות האמריקאית הקפיטסליסטית על אמריקה הלטינית.

חזרה לניקרגואה ותחילת המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום ההתיישנות על אירוע הירי, חזר סנדינו ב-10 ביולי 1926 לניקרגואה. תחילה התכוון לשוב לעיירת הולדתו ולפתוח בה עסק, אך משהתברר לו שיריבו, ריבאס, נתמנה לראש העיירה, פנה לצפונה המערבי הרחוק של המדינה, אל הרי סגוביה, והחל לעבוד במכרות הזהב בסן אלבינו (San Albino).

זמן קצר לאחר הגעתו של סנדינו להרי סגוביה, פרצה מלחמת החוקה של ניקרגואה (אנ'), בה מרדו חיילים ליברליים שבסיסם בפוארטו קבסס (Puerto Cabezas, עיר-נמל אטלנטית, בצפון-מזרח ניקרגואה) בנשיא השמרני אדולפו דיאס (Adolfo Díaz), שהועלה לשלטון בלחץ של ארצות הברית. מנהיג המרד היה הגנרל חוסה מריה מונקדה (José María Moncada) שדרש את חזרתו לשלטון של סגן-הנשיא הליברלי המודח, חואן באוטיסטה סקאסה (Juan Bautista Sacasa). בתגובה לאירועים אלו, הנחיתה ארצות הברית כוחות מרינס בחופי האוקיינוס השקט והאטלנטי של ניקרגואה, ובכך יצרה "אזורים נייטרליים", כדי לסייע לנשיא השמרני דיאס לדכא את המרד.

בעקבות אירועים אלו הקים סנדינו ב-1927 מיליציה, בעיקר מקרב חבריו כורי-הזהב, והתקיף בסיס של הכוחות השמרניים באזור סן אלבינו. לאחר-מכן פנה סנדינו לעיירה פוארטו קבסס, כדי להיפגש עם מנהיג המורדים, הגנרל מונקדה. מונקדה דחה את בקשתו של סנדינו (שהיה אז אלמוני) למינוי כמפקד ולסיוע בנשק. אך לאחר שהשתלטו סנדינו וכוחותיו על נשקם של יחידה שמרנית, הוא זכה למינוי רשמי ממפקדים ליברליים אחרים. כוח המיליציה של סנדינו מנה בעת ההיא כ-800 לוחמים, והשתמש בעיקר בלוחמת גרילה. בעיקר בזכות ניצחונות כוחות המיליציה של סנדינו, החלו הליברלים להביס את הכוחות השמרניים בצפון-מזרח המדינה, ופתחו בהתקדמות לכיוון דרום מערב, אל עבר האוקיינוס השקט ועיר הבירה מנגואה.

מחשש לפלישת כוחות אמריקאים גדולים נאלצו מנהיגי המרד הליברליים, ובראשם הגנרל מונקדה, להסכים על שביתת נשק, ולחתום ב-20 במאי 1927 על הסכם "התיל השחור" (בספרדית: Espino Negro), עם שליח הממשל האמריקאי הנרי סטימסון (לימים מזכיר המדינה בממשלו של הרברט הובר). על-פי ההסכם נחתמה שביתת נשק, הוכרז על כינון בחירות שנה מאוחר יותר, והוחלט שעד בחירות אלו ימשיך לשלוט הנשיא השמרני דיאס, תוך נוכחות של כוחות מרינס אמריקאים לפיקוח על ההסכם, ועל הקמתו של כוח צבאי חדש תחת פיקוד נשיא ניקרגואה, בשם "המשמר הלאומי" (בספרדית: Guardia Nacional). עוד הוסכם שבבחירות אלו יתמודד הגנרל מונקדה (כנציג הליברלים), ולא סגן-הנשיא הליברלי לשעבר, סאקסה.

סנדינו התנגד להסכם "התיל השחור", ראה במנהיגי הליברלים ובעיקר את מונקדה כבוגדים, וסירב להניח את נשקו של כוח המיליציה בפיקודו. הוא מיקם את כוחותיו באל צ'יפוטה (El Chipote), כפר בצפונה ההררי של ניקרגואה. בעת ההיא נישא סנדינו לבלנקה אראוס (Blanca Aráuz), בתו של עובד טלגרף מכפר הסמוך, סן רפאל דל נורטה (San Rafael del Norte). מנישואים אלו נולדה, בשנת 1932, בתו היחידה של סנדינו, בלנקה סגוביה, בעוד אמהּ נפטרה בזמן הלידה.

המאבק בפולשים האמריקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנדינו החל לבסס ולהרחיב את צבאו באזור ההררי של צפון ניקרגואה, במטרה לסילק את הכוחות האמריקאים מניקרגואה. אחת מהפעילויות הראשונות של כוחותיו, עוד במאי 1927, הייתה פשיטה וניסיון מצור של 800 לוחמיו, החמושים בנשק מיושן מהמאה ה-19 ובמצ'טות, על סיור של חיילי מרינס אמריקאים וחיילי "המשמר הלאומי", ליד הכפר אוקוטל (Ocotal). במהלך הקרב הסתייעו הכוחות האמריקאים בהפצצות מן האוויר, לראשונה באמריקה הלטינית, ובאחת מהפעמים הראשונות בהיסטוריה. בקרב נהרגו 56 מחייליו של סנדינו, בעוד מנגד נהרגו חייל מרינס אחד ושלושה חיילי "המשמר הלאומי".

כהפקת לקחים מההפסד בקרב ליד אוקוטל, החל סנדינו לארגן ולהרחיב את צבאו מחדש, תוך שהוא מוותר על ניסיונות ההתקפה ישירה ועובר ללוחמת גרילה זעירה, שכללה מארבים ופשיטות-פתע. סנדינו החל לאסוף לוחמים נוספים לצבאו מקרב הכפריים באזור בו ישב, והתעצם לכדי כוח שמנה כ-6,000 לוחמים, שכונה "צבא ההגנה לריבונות הלאומית" (ספרדית: Ejército Defensor de la Soberanía Nacional). בתקופה זו נוסף לשמו הכינוי "ססאר" (César). צבאו של סנדינו החל להנחיל תבוסות ופגיעות לכוחות המרינס, כשהוא מנצל את היכרותו עם תנאי השטח הקשים ואת יכולת הניידות הגבוהה שלו, ומנגד כוחות המרינס מתקשים מאד לפעול בשטחי הג'ונגל הסבוך. אחד הקרבות המפורסמים של צבאו של סנדינו התרחש ליד אל ברמדרו (אנ') בשנת 1929, בו הצליחו כוחותיו של סנדינו להכניע גדוד מרינס שלם, בהשתמשם בעיקר בסכיני מצ'טה גדולים. בעקבות קרב זה ואחרים נוספים, יצא שמו של סנדינו כלוחם וכמפקד אכזר, הנוהג לערוף את ראשיהם של אויביו.

המעבר למקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנדינו (במרכז התמונה) בדרכו למקסיקו. יוני 1929.
דגל המיליציה של סנדינו, בידי כוחות מרינס אמריקאיים. 1932

בעיניו של סנדינו, מאבקו היה יותר מאשר מאבק לשחרור ניקרגואה. הוא ראה בו מלחמה כוללת של הגזע ה"אינדו-היספני" נגד הכיבוש האמריקאי של אמריקה הלטינית. דרישותיו העיקריות של סנדינו, כפי שהוא פרסם אותן, היו התפטרותו של הנשיא השמרני דיאס, נסיגת הכוחות האמריקאים, כינון בחירות המפוקחות על ידי מדינות אמריקה הלטינית (ולא על ידי ארצות הברית), וביטול ההסכם שהתיר לארצות הברית לבנות את תעלת ניקרגואה. מעמדו הציבורי של סנדינו התערער לאחר הבחירות בשנת 1928, עליהן פיקחו כוחות צבא אמריקאים, ובהן זכה המועמד הליברלי מונקדה, אותו תפס סנדינו כבוגד. כתגובה, הכריז סנדינו על הבחירות כבלתי-חוקתיות, לא קיבל את תוצאותיהן, והמשיך במלחמת הגרילה שניהל. בשלב זה כבר התנהלו רוב הקרבות מול "המשמר הלאומי של ניקרגואה", אותו כוח צבאי מקומי שהוקם ותוחזק על ידי ארצות הברית.

אז פנה סנדינו לחפש אחר תמיכה מבחוץ, ונסע במרס 1929 לבואנוס איירס, להיפגש עם נשיאה של ארגנטינה, איפוליטו איריגוז'ן, לו הציע להחיות את חזונו של סימון בוליבר על כינון מעצמה מדינית אחת על כל אמריקה הלטינית, ולערוך כינוס של כל מדינות אמריקה הלטינית בעיר הבירה הארגנטינית. בעוד צבאו של סנדינו החל צובר הצלחות צבאיות מרשימות, פנתה תשומת הלב של המנהיגים הקומוניסטיים מברית המועצות לפועלו. אולם העזרה הסובייטית לסנדינו התבטאה בעיקר בהשמעת אמרות תמיכה. בפעילות פוליטית לטובתה של המיליציה של סנדינו אף סייע אחיו של אוגוסטו, סוקרטס, אשר התגורר בניו יורק, ועסק שם כדובר במספר הפגנות אותן ארגנה המפלגה הקומוניסטית האמריקאית.

סנדינו המשיך בפעילותו לחיפוש אחר תמיכה כספית ותמיכה בנשק, שהלכו והצטמצמו, במיוחד עם התפטרות סגנו טורקיוס, משורר ודיפלומט בן הונדורס והממונה על קשרי החוץ של המיליציה, בינואר 1929. ביוני 1929 עזב סנדינו את ניקרגואה ונסע למקסיקו כדי להיפגש עם הנשיא המקסיקני, אמיליו פורטס חיל. עם הגעתו למקסיקו, הוציאה עליו הממשלה המקסיקנית צו שהגביל את שהייתו לעיר מרידה (בירת מדינת יוקטן, לחופי מפרץ מקסיקו), מתוך ניסיון לשכך את ההתנגדות האמריקאית להגעתו. סנדינו הצליח להגיע לבסוף לבירת המדינה, מקסיקו סיטי, וליהפגש עם הנשיא, אך בקשתו לסיוע נדחתה. בתגובה לכך, הציעה לו המפלגה הקומוניסטית המקסיקנית סיוע, בתנאי שיפרסם ברבים את אי-תמיכתו בנשיא. סנדינו סירב להצעה, ויחסיו עם המפלגה הקומוניסטית התערערו, עד שנאלץ לעזוב את מקסיקו בתום שנה ששהה בה.

סופו של סנדינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל צלליתו של אגוסטו ס. סנדינו, יצירתו של הפסל ארנסטו קרדנל. ממוקם בטיסקפה, מקום הירצחו של סנדינו.

לאחר כשלונו בגיוס משאבים נוספים לצבאו, חזר סנדינו לניקרגואה. עם זאת, התפתחויות אמריקאיות פנימיות, שעיקרן השפל הכלכלי הגדול ועלייתו לשלטון של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הביאו לשינוי במדיניות האמריקאית כלפי הנוכחות בניקרגואה. בינואר 1931 הכריז הנרי סטימסון, שמונה זה מכבר למזכיר המדינה האמריקאי, על נסיגת הכוחות האמריקאים מניקרגואה לאחר הבחירות של שנת 1932. האחריות להמשך המאבק בצבאו של סנדינו הועברה ל"משמר הלאומי" של ניקרגואה, שמפקדיו היו אמריקאים. במאי של אותה שנה החריבה רעידת אדמה את בירת המדינה, מנגואה, והותירה אחריה כ-2,000 הרוגים. באותה התקופה התחזק צבאו של סנדינו עד כדי כך, ששלט למעשה על כל מרחביה הצפוניים של המדינה. בהתאם ל"מדיניות השכנות הטובה" האמריקאית בהכתבתו של הנשיא רוזוולט, נסוגו הכוחות האמריקאיים לחלוטין מאדמת ניקרגואה, בינואר 1933.

ב-2 בפברואר 1933 נפגש סנדינו עם הנשיא הנבחר של ניקרגואה, חואן באוטיסטה סאקסה, וחתם איתו על הסכם להפסקת הלחימה ולסיום המרד, תוך הכרה מצד סנדינו בשלטונו של הנשיא. עוד הוסכם שסנדינו יפרק את צבאו, מלבד כ-100 לוחמים אשר יישארו בקרבתו ויתיישבו בצפון המדינה.

ב-21 בפברואר 1934 נתפס סנדינו עם מספר פוליטיקאים נוספים, במארב של "המשמר הלאומי", בפקודתו של מפקד המשמר, אנאסטסיו סומוסה גרסיה. גרסיה, שתכנן את הדחתו של הנשיא הנבחר סאקסה, ואת מינויו שלו כנשיא, החליט לחסל כל התנגדות אפשרית, והורה על הוצאתו להורג של סנדינו.

שנתיים מאוחר יותר, אכן הכריח סומוסה את הנשיא סאקסה להכריז על התפטרותו, ותפס את השלטון במדינה. השלטון נשאר בידי בני סומוסה עד המרד בהובלת החזית הסנדיניסטית (הקרויה על שמו של סנדינו), כארבעים שנה מאוחר יותר.

מורשתו של סנדינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגוסטו ססאר סנדינו נחשב לגיבור בניקרגואה ובאמריקה הלטינית כולה, והוא משמש דוגמה בולטת למאבקם של עמי אמריקה הלטינית בכיבוש ובהשפעה האמריקנית.

על שמו של סנדינו הוקמה בשנת 1961 החזית הסנדיניסטית (FSLN), תנועה מהפכנית ופוליטית שמאלית שנלחמה בשלטון הדיקטטורי המושחת של משפחת סומוסה (שליט ניקרגואה באותה תקופה, אנסטסיו סומוסה דביילה, היה בנו של אנאסטסיו סומוסה גרסיה, מי שהורה על הוצאתו להורג של סנדינו). החזית הסנדיניסטית הצליחה במאבקה נגד בני סומוסה, והייתה בשלטון בניקרגואה בין השנים 1979 ל-1990. בינואר 2007 חזרה החזית הסנדיניסטית שוב לשלטון כשחבר הארגון, דניאל אורטגה, נבחר לנשיאות ניקרגואה.

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 שונה שמו של שדה התעופה הבינלאומי במנגואה, ושוב ב-2007, ל"שדה התעופה על-שם אוגוסטו ס. סנדינו" (אנ').

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]