אוטו גאורג טירק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוטו גאורג טירק
Bundesarchiv Bild 183-00627-0504, Dr. Otto Georg Thierack.jpg
לידה 19 באפריל 1889
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 22 בנובמבר 1946 (בגיל 57)
פדרבורן, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוק שופט, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוטו גאורג טירקגרמנית: Otto Georg Thierack;‏ 19 באפריל 1889 - 26 באוקטובר 1946) היה משפטן ופוליטיקאי נאצי גרמני, שר המשפטים של גרמניה הנאצית בין 20 באוגוסט 1942 ל-30 באפריל 1945.

ראשית החיים והקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייאק נולד בוורזן שבסקסוניה, בן לסוחר מקומי[1]. בשנת 1910 החל לימודי המשפטים באוניברסיטת מרבורג וקיבל את הדוקטורט שלו בשנת 1914 מאוניברסיטת לייפציג.

הוא התנדב לצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה בשנים 19141918 והגיע לדרגת לוטננט. הוא סבל מפגיעת פנים ועוטר בצלב הברזל, דרגה שנייה[1].

לאחר תום המלחמה הוא חזר ללימודי המשפטים שהפסיק וסיים אותם בשנת 1920 בבחינות השומה (עורך דין זוטר). באותה שנה, הוא נשכר כשמאי בבית משפט בסקסוניה.

לאחר מכן הוא נכנס לשירות המשפט של סקסוניה, ובשנת 1921 מונה לתובע ציבורי בבית המשפט המחוזי בלייפציג. בשנת 1926 התמנה לתובע בבית המשפט העליון בדרזדן.

הצטרפות למפלגה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באוגוסט 1932 הצטרף טירק למפלגה הנאצית. הוא מונה להיות מנהיג ארגון המשפטנים הנאציונל-סוציאליסטי, מה שמכונה "רכטוואהרבונד" . תפקיד זה סייע לו רבות בהמשך כדי לעלות גבוה בעולם המשפט בגמניה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הוא הפך לשר המשפטים הסקסוני. בשנת 1935 מונה לסגן נשיא בית המשפט הרייך בלייפציג. במקביל, הוא ייצג את שר המשפטים בתיאום שילוב סמכות השיפוט של הנאצים ברייך.

שר המשפטים של סקסוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 במאי 1933, לאחר שמונה לשר המשפטים של סקסוניה, היה זה תפקידו של טירק להעביר את מערכת המשפט תהליך נאציפיקציה שהטאל עליו להוציא לפועל בסקסוניה. לאחר שעבר מספר תפקידים מקצועיים בינוניים, הוא התמנה לסגן נשיא בית המשפט ברייך בשנת 1935 ובשנת 1936 לנשיא בית הדין העממי, שהוקם רק בשנת 1934. כנשיא, התרכז טירק התרכז בהידוק סמכויותיו. בית משפט זה העמיד לדין אנשים המואשמים בפשעים נגד הרייך השלישי בדיונים סגורים וללא זכות ערעור. הוא מילא את תפקיד זה עד 1942, אז הוחלף על ידי רולנד פרייזלר.

שר המשפטים של הרייך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 באוגוסט 1942, טירק נכנס לתפקידו כשר המשפטים של הרייך[2]. אחד הצעדים הראשונים שלו כשר המשפטים היה לכוון את נשיא בית הדין העממי כי בהליכים פליליים נגד היהודים, הגורם המכריע תמיד צריך להיות יהדותם ולא אשמה[1]. בהליכי אינטרס ציבורי, נשיאי בתי המשפט הגבוהים במדינה נאלצו לדון לפחות אחת לשבועיים עם פרקליטות המדינה כיצד יש להכריע בתיק - לפני החלטת בית המשפט.

שנה לאחר מכן שינה הרייך השלישי שוב את החוקים, והפעם הוציא יהודים מכל סמכותו של בית המשפט לחלוטין והשאיר את גורלם בידי המשטרה או האס אס. בספטמבר אותה שנה הוא גרם לכל מי שנמצא במעצר מקרב ה"יהודים, צוענים, אוקראינים, פולנים שנידונו ליותר משלוש שנים, צ'כים או גרמנים המרצים עונש של למעלה משמונה שנים" לסווגם כ"גורמים א-סוציאליים" ובכך להעבירם לסמכות הרייכספיהרר אס אס היינריך הימלר. האס אס דאגו לשילוחם למחנות ריכוז במזרח ומשם אל מותם במחנות העבודה.

בכהונתו כשר המשפטים של הרייך, טירק דאג לכך שהניירת הארוכה הכרוכה בהליכי חנינה עבור נידוני המוות תתקצר מאוד. לאחר התערבותו של היטלר הורה טיירק לאכוף מיידית עונשי מוות. בחוות דעתו של בית משפט קמא, התובעים, היועץ המשפטי לממשלה וגופים אחרים. לפיכך, עתירות לבקשות חנינה ורחמים כבר לא היו נחוצות עוד. הוצאות להורג המוניות החלו ב-7 בספטמבר 1943. עקב המהירות שלהן נתלו כמה אסירים "בטעות". טירק התייחס לכך בביטול, הוא טייח מקרים אלה ודרש את המשך התלייה. הוא הוכר כחסר רחמים במהלך הקריירה שלו, תאב כוח ושאפתן. צוות התמיכה שלו תיאר אותו כקשיח וחסון אך גם אוטוקרט השולט ביד רמה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות הברית עצרו את טירק בתום מלחמת העולם השנייה. הוא נכלא על ידי ארמיית הריין הבריטית במחנה שבוי המלחמה Eselsheide. ב-22 בנובמבר 1946, לפני שניתן היה להעמידו לדין במשפט השופטים שבמשפטי נירנברג, טירק התאבד בכלא בזנלגר, פדרבורן, בכך שהרעיל את עצמו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוטו גאורג טירק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 Paul R Bartrop, Eve E Grimm, Perpetrating the Holocaust: Leaders, Enablers, and Collaborators (עמ' 287), ‏2019 (באנגלית)
  2. ^ The Palestine Post, SPECULATION IN FOREIGN CIRCLES, ‏25 באוגוסט 1942 (באנגלית)