בית הדין העממי (גרמניה הנאצית)

רולנד פרייזלר (במרכז) פותח את ישיבת בית הדין העממי הדנה בעניין קושרי העשרים ביולי, בהצדעה במועל יד

בית הדין העממי (בגרמנית: Volksgerichtshof פולקסגריכטסהוף) היה בית משפט מיוחד (Sondergericht) שנוסד בשנת 1934 על ידי קנצלר גרמניה אדולף היטלר. כערכאה משפטית של גרמניה הנאצית מחוץ למסגרת החוקה וסדרי הדין של מערכת המשפט הגרמנית.

הכפפת מערכת המשפט והפיכתה לכלי שרת בידי המדינה הייתה מלכתחילה חלק מתפיסת העולם והתכנית של היטלר, כחלק מתוכנית זו חזה היטלר הקמת ערכאה שיפוטית להשלטת טרור ודיכוי מתנגדים. ערכאה זו קרמה עור וגידים עם פרסום תוצאות המשפט שהתנהל בעקבות שריפת הרייכסטאג, בו זוכו מרבית הנאשמים. על מנת שיוכל למלא את תפקידו ככלי דיכוי ניתנה לבית הדין העממי סמכות שיפוט על קשת רחבה למדי של "עבירות פוליטיות", תבוסתנות ובגידה בגרמניה הנאצית. פשעים אלו נתפסו על ידי בית המשפט כפגיעה במאמץ המלחמתי- (גרמנית: "Wehrkraftzersetzung" מילולית: "התפוררות יכולת ההגנה") ובהתאם לכך נענשו בחומרה ועונש מוות נקבע במספר רב של מקרים.

בית המשפט הפך לגורם דיכוי פעיל במיוחד כנגד מתנגדי משטר תחת נשיא בית המשפט רולנד פרייזלר שוויתר על העמדת הפנים של הליך שיפוטי והיה למעשה התובע הראשי תוך שהוא דוחק את ההגנה לתפקיד של תפאורה חסרת תועלת, מגמה זו הלכה והתגברה עד שמשנת 1943 העמדה לדין בפני בית הדין העממי הייתה למעשה גזר דין מוות. ההליכים בבית המשפט היו גרסה קיצונית של משפטי ראווה, משפטים הסתיימו תוך פחות משעה מבלי שהוצגו ראיות או טיעונים על ידי כל אחד מהצדדים. גם בגרמניה הנאצית שלא הייתה מדינת שלטון חוק היה בית המשפט העממי גוף קיצוני שויתר לעיתים קרובות אפילו על החוקים והנהלים שחייבו בתי משפט גרמניים תחת השלטון הנאצי. מערכת זו הסדירה ואיפשרה עינויים ורצח בחסות המדינה

רקע

בתקופת האימפריה הגרמנית שראשיתה בכינונה כמדינת לאום מאוחדת ב-18 בינואר 1871 לאחר איחוד מדינות גרמניה השונות הייתה לשכת עורכי הדין בגרמניה בעלת מעמד של גילדה של בעלי מקצוע "חפשיים" כלומר בלתי תלוי וחופשי מפיקוח של השלטון - מקצוע שהרגולציה בו הייתה בידי הגילדה המקצועית בלבד.

רפובליקת ויימאר

עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה הגרמנית עם התפטרותו של הקייזר (קיסר) וילהלם השני עבר השלטון לידי מדינאים דמוקרטיים שהקימו רפובליקה שמאוחר יותר קיבלה את השם רפובליקת ויימאר. תחת חוקת הרפובליקה נקבע כי מערכת המשפט הגרמנית והשופטים חופשיים ונפרדים ממערכות השלטון וחייבים לציית לחוק בלבד. השינוי לא פסח גם על לשכת עורכי הדין שעיקר חבריה היו שמרניים בדעותיהם, תמכו בשלטון המלוכני שקדם לרפובליקה וראו את נפילת המלוכה ואת עלייתה של רפובליקת ויימאר כתהליך המעוות את המבנה הפוליטי המסורתי של גרמניה, רוב השופטים, לאחר שהפסידו את השפעה פוליטית וחברתית מהם נהנו בעבר כחלק ממעמד האצולה והאליטה החברתית - לא היו מרוצים מהפוליטיקה של רפובליקת ויימר. עם זאת רוב חברי הלשכה והעוסקים בעריכת דין ושפיטה נשבעו אמונים לממשלה החדשה למרות המהפך הפוליטי, הכלכלי והחברתי הכללי של התקופה בגרמניה, מערכת המשפט הגרמנית שגשגה והקדישה את מאמציה לאכיפת החוקה.

בית הדין העממי של בוואריה

בשנת 1918 עם התפרקות השלטון של הקיסר והמעבר לשלטון רפובליקני התחוללו עימותים אלימים בין כוחות קומוניסטיים, כוחות סוציאליסטיים וכוחות הממשלה בערים המרכזיות של גרמניה ובעיקר בברלין ובמינכן בירת מחוז בוואריה. במהלך 1919 הוכרזה הרפובליקה העממית של בוואריה ובאפריל תפסו הקומוניסטים את השלטון והכריזו על הקמת "הרפובליקה המהפכנית השנייה" על בסיס המודל הסובייטי. הממשלה הלאומית הכריזה על ממשל צבאי שלחה חיילים "כדי להחזיר את הסדר" ובמשך ימי הלחימה נהרגו אלפי אזרחים, חלקם הוצאו להורג ללא משפט.

בחודש נובמבר 1918, במהלך המהומות בבוואריה, הוציא קורט אייזנר, ראש ממשלת הרפובליקה העממית הבווארית צו שעל פיו הוקמו בתי דין עממים במתכונת של בתי דין מיוחדים על מנת לשפוט במהירות ותוך עקיפה של סדרי הדין המקובלים את אלו שנאשמו בעבירות בגידה וכן רצח, הריגה, שוד, ביזה, אונס והצתה בתי המשפט העממיים נבדלו מבתי המשפט הפליליים הרגילים בכך שהיו להם הליכים מקוצרים ולא ניתן היה לערער על פסקי הדין. הם נקראו בתי דין עממיים מאחר שמבין חמשת השופטים בפאנל רק שניים היו שופטים מקצועיים ושלושה שופטים נוספים היו מקרב "העם" עוד בחורף 1918/19, הוקמו בתי משפט עממיים בכל בית דין אזורי בבוואריה. ביום 12 ביוני 1919 אושרר הצו על ידי יוהנס הופמן (Johannes Hoffmann (SPD)) שהקים בבואריה את הרפובליקה הסובייטית הבווארית בגלגול זה הובאו בפני בית המשפט אנשים שהיו חשודים בפעילות אנטי-מהפכנית וב-29 באפריל 1919 שמונה אנשים נידונו למוות. עם הדיכוי של המרידה בבוואריה על ידי הצבא הגרמני בסיוע מיליציות לאומניות שנשלחו לדכא את המרד על ידי פרידריך אברט הוארך שוב תוקף פעילותם של בתי הדין העממיים הפעם כבתי משפט צבאיים בהם ישבו שופטים אזרחיים וזכו לשם "בתי המשפט העממים של בוואריה". חברי הממשלה המהפכנית וחברי מפלגות השמאל שנטלו חלק בהקמת הרפובליקה הובאו לדין באשמת בגידה חמורה. אחד נידון למוות ו 2209 לתקופות מאסר משתנות. בתי המשפט העממיים של בוואריה פעלו עד לשנת 1924 ודנו ב 31,000 מקרים של בגידה ובגידה חמורה. המפורסם במשפטים היה משפטם של מנהיגי המפלגה הנאצית ובראשם אדולף היטלר על חלקם בהפוטש במרתף הבירה. ההיסטוריון הגרמני פרנץ באואר (גר') קובע כי בתי דין אלו שימשו רקע והשראה לבתי הדין העממים הנאציים וכי הקמתם ופעילותם היו כנגד כללי החוקה של ווימאר.

נאציפיקציה של הרשות המחוקקת

האצולה שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא שאפה לחסל את רפובליקת ויימאר ולבטל את חוקת ווימאר שנתפסו כתעתוע דמוקרטי המזיק לגרמניה. לבסוף החליטו קובעי המדיניות מאחורי הקלעים להמליץ בפני פאול פון הינדנבורג על מינוי היטלר לקנצלר גרמניה בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. היטלר מונה לקנצלר ב-30 בינואר 1933. כבר בחודש פברואר החל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. בחודש פברואר יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.

שרפת הרייכסטאג, שאירעה בערבו של 27 בפברואר 1933, הייתה אירוע מכונן בהתבססות המפלגה הנאצית בשלטון בגרמניה. המשטר הנאצי החדש מיהר לנצל את האירוע על מנת להיפטר ממתנגדיו, ולבסס שלטון עריצות תוך שהוא מתנער משרידי חוקת הרפובליקה של ויימאר. ב-28 בפברואר הצטרף לתקנה ה"חוק לשעת חירום להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים" הידוע גם בשם "צו שריפת הרייכסטאג". התירוץ לחוק היה שהיו אלה הקומוניסטים שהציתו את בניין הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) יום קודם לכן. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה הבסיס למשטר היחיד של היטלר. הוא לקח לידיו סמכויות רבות יותר והנהיג "מדינת משטרה" בה לפרט אין הגנה. ב-23 במרץ נחקק "חוק ההסמכה" שמעביר את סמכויות החקיקה מהפרלמנט אל הממשלה, אך עדיין מבטיח, להלכה, את שלטון החוק. בכך באה לקצה חוקת ויימאר הדמוקרטית – חוק ההסמכה שימש כמשענת חוקית לשלטונו הרודני של היטלר.

"צו שריפת הרייכסטאג" והצווים שהוצאו לאחר מכן איפשרו למפלגה הנאצית להרחיב את סמכויות המשטרה לפעול כנגד כל מי נחשב להיות מסוכן לכאורה לביטחון הרייך ובראש וראשונה מתנגדים פוליטיים, יהודים, צוענים, עדי יהוה, וכל מי שסירב לגלות נאמנות למפלגה הנאצית או לשרת בצבא. הצווים נתנו בידי הגסטפו והקריפו לאפשר חיפושים, מעצרים וכליאה בבתי כלא או במחנות ריכוז תחת השם "מעצר המגן" - ללא כתב אישום וללא ביקורת שיפוטית. למי שנעצר נחקר ונכלא תחת סמכויות אלו לא הייתה זכות לסיוע משפטי, כן נשללה מעצורים אלו הזכות למשפט או לערעור. תוך חודשיים משריפת הרייכסטאג נעצרו מעל 25,000 איש, ונכלאו במחנות ריכוז מספר שעמד בסוף 1939 על יותר מ 12,000 איש.

מערכת המשפט הגרמנית תמכה באופן מלא בפעולות הדיכוי ורמיסת זכויות האדם. מלבד הסיבה הברורה שמרבית השופטים היו שמרנים, תומכי המשטר המלוכני ומתנגדים לערכי הרפובליקה וראו בצעדי הדיכוי הנאציים כפעולות חוקיות שננקטו בתגובה לאיומים משמעותיים על יציבות הממשלה החוקית. סיבה אפשרית נוספת היא רצונם של שופטי בית המשפט העליון של גרמניה להעביר את העיסוק בתיקי בגידה לערכאה אחרת. תחת המערכת הגרמנית בית המשפט העליון עסק בתיקים של בגידה ומבול המעצרים של חשודים בביצוע עבירות אלו איים להציף ולהשבית את פעילות בית המשפט העליון. כך, בהסכמה נוצרה מערכת כפולה של משפט. המשטרה על זרועותיה השונות יכלה לעצור חשודים על פי שיקול דעתם הבלעדי וללא ביקורת ואז להחליט כיצד הם יסווגו את הפשע. ניתן היה לשלוח מתנגדים ישירות למחנות ריכוז על ידי המשטרה ללא ביקורת שיפוטית או להעמיד לדין את החשודים כנאשמים בפשעים אחרים בפני בתי המשפט על פי ההליך "המסורתי" מערכת הדיכוי שהפעיל המשטר של גרמניה הנאצית הורכבה מזרועות שונות שהופעלו במשולב על מנת לשלול מאזרחי המדינה את זכויותיהם לפורר את מערכות השלטון הדמוקרטי של רפובליקת ויימאר ולבסס את אחיזת משטר הטרור על כל תחומי החיים. במערכת זאת שהופעלה כנגד אזרחים גרמנים, מכשיר הטרור העיקרי היה החוק ומערכת המשפט. בהסתמך על חקיקה חדשה וקיצונית של המשפט פלילי וחוקי העונשין שנחקקו החל משנת 1933. חוקים אלו הרחיבו במידה ניכרת את ההגדרה וההיקף של חוקי הבגידה ועונש המוות. מערכת שלמה שבראשה עמד בית הדין העממי ומתחתיו בתי דין אזוריים "מיוחדים" כלומר מחוץ למערכת האזרחית נוצרה כדי ליישם את החוקים החדשים.

טיהור מערכת המשפט הגרמנית

עם כניסתה של המפלגה הנאצית אל תוך מערכת השלטון הגרמנית החל תהליך של השתלטות על המערכות האזרחיות על ידי הטמעתן בתוך מנגנוני המדינה ושילובן כחלק מכלי השרת של המפלגה הנאצית עצמה. תהליך זה כלל מספר מהלכי-בזק שהראשון שבהם היה "ניקוי" מערכת המשפט מעורכי דין יהודיים או עורכי דין שלא היו נאמנים למפלגה הנאצית. בשנת 1933 השתלטה אגודת המשפטנים הנאציים (BNSDJ) תחת האנס פרנק על לשכת עורכי הדין הגרמנית וביום 7 באפריל 1933 עבר החוק שקבע את הקריטריונים לקבלת רישיון לעריכת דין ובו נאסר על על יהודים, קומוניסטים וחברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מלעסוק במקצוע. באותו יום נחקק גם החוק ל"שיקום שירות המדינה המקצועי" שסילק שופטים, תובעים ועורכי דין יהודיים, סוציאליים או שהוגדרו "לא אמינים פוליטית" מתפקידהם. נקבעו גם חוקים או מדיניות שמנעו ממשפטנים יהודים מלהחזיק במשרות אחרות הקשורות לחוק, ואסרו עליהם מלשמש כנוטריון, לעבוד כעוזרים משפטיים, מנהלי משרדי עורכי דין, או בהוראה.

הרשות השופטת הגרמנית לא הביעה התנגדות לפעולות אלה אלא שיתפה פעולה באופן מלא. 21 באפריל 1933 - שבועיים לאחר שהחוקים שאיפשרו הרחקת יהודים ומתנגדי משטר נכנסו לתוקף איגוד השופטים הפרוסיים פרסם הצהרה שקוראת לחבריה "להיכנס לקו החזית של אדולף היטלר" בהתאם לחוקי ה 7 באפריל 1933, כל עורכי הדין והשופטים נדרשו למלא שאלון שעקב אחר מורשת הדם שלהם דרש מהם לחשוף את כל פעילות פוליטית. מי שלא ענה לדרישות החוק סולק. משהושלם תהליך זה נדרשו כל השופטים ועורכי הדין להתישר לפי מדיניות המפלגה הנאצית בתהליך שנקרא "תיאום" מערכת המשפט.

"תיאום" מערכת המשפט

החזון של אדולף היטלר לדרך בה אמורה מערכת המשפט להיות כלי שרת בידי מערכות השלטון קבע כי ההתחייבויות המקצועיות של עורכי דין הועברו מהלקוח למדינה והתנהלו על פי חוקים ותקנות שנכתבו על פי צורכי המדינה. מטרה זו הושגה בתהליך זה שתואר כ "תיאום המקצוע" על ידי הנאצים ובסופו הפכה מערכת המשפט והמשפטנים לכלי שרת הפועל לפי תכתיבי המפלגה הנאצית והעומדים בראשה.

כאשר מקצוע עריכת הדין טוהר מיהודים ומתנגדי משטר על ידי החוק, המדיניות והפרקטיקה, המערכת המשפטית איבדה את מעמדה העצמאי והפכה לזרוע של הממשלה ובשליטתה המלאה. בפברואר 1934, נחקק חוק "העברת ניהול הצדק לרייך" שהעביר את השליטה על לשכת עורכי הדין ומערכת המשפט מכללה לידי הממשלה והעניק את זכות החקיקה של צוים ותקנות לניהול מערכת המשפט לידי משרד הצדק של הרייך. בשנת 1936, החוק קובע את עצמאות לשכת עורכי הדין בוטל בוטל והוחלף על ידי "קוד עורך הדין הלאומי", שעל פיו חברות בלשכה מחייבת נאמנות למפלגה הנאצית תורתה וחוקיה, לתאם ולהתאים את חשיבתם ומעשיהם עם ההכתבות של המפלגה הנאצית. על פי התקנות והצוים של משרד הצדק של הרייך על עורכי הדין והשופטים "לצעוד כחיילים בצבא של הפיהרר", הם נדרשו בשבועת נאמנות כדלקמן:

”"אני נשבע בפני האל, שאני נכון לציית למנהיג הרייך הגרמני והעם, אדולף היטלר, אני מתחייב לקיים את החוק ואת חובות המשרה שלי"”

הכללים החדשים של אתיקה מקצועית שנקבעו על ידי לשכת עורכי הדין כללו את הדרישה העיקרית והראשונית והיא חובתם האתית של כל עורכי הדין להפגין תמיכה בלתי מעורערת בהיטלר ועושי דברו בהקשרים מקצועיים ואישיים כאחד. כללים אלה נאכפו" על ידי בית משפט לכבוד", שפעל במסגרת ותחת סמכותו של בית המשפט העליון הגרמני עורכי דין נענשו וסולקו מהמקצוע אם הם חרגו מנאמנות לסדר היום הנאצי בחייהם האישיים או המקצועיים. השינוי בגישה של מערכת המשפט החל בתיאום הכשרה של עורכי דין חדשים בבית הספר למשפטים עם דרישות המפלגה הנאצית. אחרי הטיהור של אקדמאים בשנת 1933 מונו אקדמאים חדשים לתפקידי מפתח על פי נאמנותם למפלגה הנאצית. לאקדמאים בפקולטות למשפט נאמר "לראות את הפיהרר כדמות של אור וגבורה. דמות המובילה את הנשמה הגרמנית מתוך העומקים לתוך אור, מראה את הנתיב הבטוח לואלהאלה." כך הובטח שנאשמים, ובפרט נאשמים ב"פשעים פוליטיים" לא יזכו לקבל ייצוג משפטי אלא למראית עין בלבד, לעיתים קרובות סניגורים פעלו כנגד הנאשמים בעת הדיונים בבית המשפט.

בסיס חוקי

בית הדין העממי מתואר לעיתים כמוסד ייחודי לגרמניה הנאצית המנותק מהבסיס החוקי של מערכת המשפט הגרמנית מכללה. מחקרים בתחום המשפט מצביעים על מקומו של בית הדין העממי כחלק לגיטימי ומבוסס חוקית הן על תקדימים משפטיים בתקופת רפובליקת ויימאר ומצביעים על העובדה כי תקדימים ופרשנות מרחיבה של החוק על פי שיטת שופטי בין הדין העממי המשיכה להתקיים בתוך מערכת המשפט הגרמנית גם לאחר מלחמת העולם השנייה.

סעיף 105 לחוקת וויימר אסר על היצירה של בתי משפט למשפט בתיקים אינדיבידואליים אך לא אסר על הקמת בתי משפט מיוחדים למשפט בקטגוריות כלליות. על פי קביעת הרייכסטאג הוקם בית דין מיוחד בשנת 1922 לאחר רצח ולטר רתנאו שתחת סמכותו הייתה שפטיה של נאשמים ב"רצח פוליטי" בבית נשפט זה ישבו בדין תשעה שופטים מתוכם שישה אנשי ציבור. גם הגבלת פעילות סניגורים בפני ערכאות שיפוטיות או ציבוריות הייתה בעלת תקדים כאשר ההרייכסטאג קבע כי עורכי דין המיצגים את חברי המפלגה הקומוניסיטית יעשו זאת תחת אישור מיוחד בהליכים בפני בית המשפט העליון של הרייך (Reichsgerich) (תעתיק: רייכסגריכט) נוהג זה המשיך גם לאחר מלחמת העולם השנייה בבתי המשפט של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.

חוק העונשין וחקיקה נוספת

החוק העוסק בעבירת הבגידה פורסם ביום 24 באפריל 1934 והחליף את הסעיפים 80–93 לחוק הפלילי הגרמני של רפובליקת ווימאר. החוק החדש הכיל 3 דרגות ענישה: עונש מוות נקבע כעונש המקסימלי לכל העבירות ולחלקן כעונש בלעדי. למקצת העבירות נקבעו עונשי מאסר עולם "עם עבודת פרך" או מאסר עד 15 שנים לעבירות פחותות שכללו הכנה לבגידה (סעיף 83 חדש) שעסק בהשתייכות או הקמה של ארגונים פוליטיים שאינם נאצים. מעשי חבלה, שידורי רדיו אנטי-נאצים; ההדפסה, הפצה או הברחה לגרמניה של ספרות אסורה. בגידה ב"סודות המדינה "(סעיפים 88–89), ניסיון לגלות סודות כאלה (90). "זיוף" של מסמכי המדינה (90-א) ההגדרות החוקיות של בגידה לא השתנו במהלך המעבר מחוקת וימאר לחוקים והתקנות של המשטר הנאצי, בגידה חמורה הוגדרה כפשעים המופנים כנגד "הסדר הפנימי של המדינה, החוקה או שלמותה הטריטוריאלית של המדינה" ואילו בגידה הוגדרה כפשעים נגד "ביטחון החוץ של המדינה, ומאזן הכוחות ביחס למדינות אחרות" אך העונשים על האשמים הוחמרו באופן משמעותי. לחוק זה נוסף צו צו מיום 28 ביוני 1935 שאיפשרה העמדה לידין והענשה גם לגבי עבירות שהתרחשו לפני כניסת החוק לתטקף וכן ביטלה את העיקרון המשפטי שקובע כי אין להעניש ללא ביצוע עבירה הקבועה בחוק "אין עונש ללא חוק" (Nulla poena sine lege) וקבע כי ניתן להעניש על מעשים הפוגעים "ברגשות הציבור".

על פי החוק מאפריל 1934 שהביא להקמת בית הדין העממי לנשיא בית הדין היה חופש ניכר בקביעת גזרי הדין חומרתם וקציבת תקופות המאסר. השופטים היו חופשיים לבחור בין מספר אפשרויות: הראשונה הייתה מאסר בבית כלא "רגיל" (Gefängnis) או במחנה ריכוז שכלל אובדן זכויות אזרח ו"עבודת פרך" (Zuchthaus) לתקופות שנותרו לקביעת בית המשפט, והעונש החמור ביותר - עונש מוות נקבע כעונש אפשרי לכל העבירות בחוק - לפי שיקול שופטי בית הדין. החופש הניכר לקביעת גזר הדין נובע מהרצון של המפלגה הנאצית להשיג לגיטימיות ולהציג את השלטון כהמשך ישיר של המסורות החוקיות בגרמניה. מתוך הביטחון של הנאצים בשליטה במוסדות המדינה ניתן חופש לכאורה לבתי המשפט, מחקר סטטיסטי מודרני קובע כי ניתוח אקונמטרי של דפוסי גזר הדין בתקופה זו מצביע כי שופטי בתי המשפט בכלל ובית הדין העממי בפרט התנהלו על פי ציפיות והנחיות הנאצים.

החל משנת 1936 עם כניסתו של אוטו טירק לתפקיד נשיא בית הדין העממי הורחבה פעילות בית הדין והורחב הבסיס החוקי לפעילותו שעיקרו התמקד בפרשנות לכוונה הפלילית ובהרחבת ההגדרה לעבירות פוליטיות ועבירות בגידה. שינויים אלו היו הגילוי הראשון והבסיס לשינוי המהותי שבסיכומו יהודים יהיו אשמים בהיותם יהודים, הגנה מפני סיכון כפול וסדרי דין מבוססים על מסורת משפטית אוניברסלית וזכויות אדם יבוטלו. מתחילה השינויים הוצגו כהרחבה של ההגדרה לכוונה פלילית ולא ניתן היה ליחס להם - על פניו - פרשנות פוליטית.

בבסיס השינוי נמצא סעיף 83 לחוק העונשין הגרמני: "הכנה לבגידה חמורה", שניסוחו המעורפל מלכתחילה איפשר מרווח רחב לפרשנות משפטית. שופטי בית הדין העממי נקטו בצעדים משמעותיים בנוגע לסעיף זה: תחילה הכלת העבירה שבסעיף סעיף 83 על כל שאר הפשעים המוגדרים בחוק העונשין, קביעה כי כל פשע כלשהו שביצע קומוניסט יכול להשפט לפי סעיף 83 ולאחר מכן הכלה גורפת של הסעיף למעשים פשוטים שאינם מכוסים כלל על ידי החוק כך שניתן יהיה להעניש פשעים כאלה בעונש המוות. הרחבה משמעותית נוספת לשאלת הכוונה הפלילית בוצעה עם פרשנות מרחיבה לקשר בין סעיף 83 לסעיף 139 לחוק העונשין שקבע את חובתו של אדם לדווח לשלטונות על כוונה של אדם אחר לבצע עבירת בגידה חמורה או בגידה. על פניו חיבור זה הוא כלי ראוי ויעיל במניעת פשעים אך הפרשנות של בית הדין העממי הייתה שכל מעשה טְרִיוְיָאלִי או הבעת נכונות היא עילה לעונש כ"הכנה לניסיון לבגידה". פסקי הדין של בית המשפט העממי הלכו והתרחקו מהפרקטיקה המקובלת של החוק וביטלו את הלכת סיכון כפול, לפיה אסור להעמיד אדם פעמיים לדין על אותה עבירה תוך קיום מערך עובדות זהה, והרחיבו את הלכות המשפט הפלילי בכל הנוגע לעבירות סיוע שלפני ולאחר מעשה תוך שהם מפרקים במודע את הלכות ההליך נאות ומעשה בית דין.

ביום 21 בפברואר 1940 הורחבו על פי חוק סמכויות בית הדין העממי לשפוט נאשמים בפשע של האזנה לשידורי רדיו זרים ולפשע של חבלה. צו נוסף הרחיב את סמכותו של בית הדין העממי לדון בפשעים של אזרחים זרים ומתן סמכות למתן גזר דין מוות. בית המשפט העממי נתן לצווים וסמכויות אלו את הפרשנות הרחבה ביותר וכאשר בתי המשפט הפולניים שהוקמו על ידי רשויות הכיבוש הגרמניות נחשדו כי הם אינם מהימנים ונאמנים לשביעות רצונו של המשטר הנאצי הובאו חשודים בחבלה ופעילות טרור למשפט בפני בית הדין העממי בהצדקה הפסבדו-משפטית ש"המדינה מרגישה איום על יכולתה לשלוט". פשעים שבוצעו על ידי אזרחי אלזס-לורן ואוסטריה הועמדו לדין בפני בית המשפט העממי תחת הנימוק כי כ"בני הגזע הגרמני" הם היו כפופים לחוק הגרמני מאז ומתמיד.

סדרי דין

הבסיס החוקי וההלכה המשפטית הנאצית קבעו כי פסק הדין הניתן במשפטים יהיה על פי כללי "פסק דין פופולרי" (גרמנית:Gesundes Volksempfinden) כלומר פסק הדין חיב להינתן על פי שיקולי טובת המדינה. במילים של היטלר עצמו: "הרשות השופטת חייבת, בראש ובראשונה, לשרת ולשמר את קיום העם והקהילה לא את הפרט. העם הוא המוקד החוקי". הביטוי המעשי לציווי זה היה מתן פסקי דין התואמים את רצונו של היטלר, קונספציה זו קיבלה את השם "עיקרון הפיהרר". בשנת 1936 הורה האנס פרנק לשופטים כי עקרון הבסיסי בקביעת פסק הדין וגזר הדין, על פי האידאולוגיה הנאצית, הוא ההתאמה לרצונו של היטלר. רולנד פרייזלר נשיא בית הדין העממי סיכם: " פסק הדין צריך להינתן בהתאם לסטנדרטים וההנחיות שהפיהרר עצמו נתן שוב ושוב לאנשים.

לפיכך, זה הייתה זו חובתו של השופט להפעיל את "עיקרון הפיהרר" בכל משפט. אם השופט טעה פסק הדין שונה לשקף את רצונו של היטלר, אם השופט טעה פעמים רבות מדי הוא סולק מתפקידו וכך היטלר הפעיל שליטה מוחלטת לא רק על בתי המשפט אלא גם על תוצאות של משפטים. להבטיח שליטה זו הגסטאפו פיקחה על החלטות השופטים ודיווחה בחזרה לרשויות הממשלה הנאצית ובסופו של דבר היטלר - אם פסקי דין היו קלים מדי או בניגוד לקוים של "עיקרון הפיהרר". בסוף שנת 1942 שלח אוטו טירק, שר משפטים של גרמניה הנאצית שלח סדרת מכתבים לשופטים ובהם הנחיות למתן גזרי דין. מכתבים אלו ביטלו לחלוטין כל שיקול דעת עצמאי של השופטים וקשר את ההליכים לאידאולוגיה הנאצית. ההנחיות כללו הוראות מפורשות לגזרי דין מחמירים לחשודים ממוצא יהודי, נאשמים בעבירות "פוליטיות" וכל מי שהמפלגה הנאצית סימנה כאויב. ההנחיות קובעות כי חוסר ציות ומתן גזרי דין שלא עומדים בקנה אחר עם הדרישות יביא לשינוי פסקי הדין וענישה חמורה כנגד השופט עצמו החל מהסרה מתפקיד, סילוק מלשכת עורכי הדין והליכים פליליים.

בשנת 1944, הורעו הזכויות של הנאשמים. הזכות לייעוץ והגנה משפטית שהיו מוגבלות מאוד גם לפני כן בוטלו והותלו בשיקול דעתו של השופט - גם במקרים של עבירות שעונש הקבוע עליהן היה עונש מוות. יתר על כן, גם אם יכולתו של הסניגור לייצג הלקוח הוגבלה מאוד. על מנת לבצע להופיע כסניגור עורך הדין נדרש לקבל את אישור משרד המשפטים, ונשיא בית המשפט (שיכולים למשוך את הסכמתם בכל עת כולל במהלך המשפט, מכל סיבה שהיא כולל הסיבה שההגנה מציגה טיעונים לחפות הנאשם. התובע שלט אם ומתי הסניגור יכול לדבר עם הלקוח או לחקור עדים כמו וכן קבע האם ההגנה יכולה להציג ראיות. על פי החוק הסניגור לא יכול היה להעלות טיעונים שעשויים להתפרש כביקורתיים כלפי המדינה - על פי שיקול דעת השופטים. אם הושמעו טיעונים "ביקורתיים" הסניגור היה מסולק מתפקידו ועלול היה לעמוד בעצמו שנאשם בהליך פלילי. נאשם שעדותו בבית המשפט נקבע כעדות שקר, או כללה השמצות או עשויה הייתה להתפרש כביקורת כנגד המדינה, הממשלה והעם יכלו השופטים לסלק את הסניגור מתפקידו ולראות בו כבעל אחריות פלילית לפשעים שביצע הנאשם וכשותף לפשע.

ערעורים וסיכון כפול

מתחילה ערעור על פסק הדין של בית בדין העממי לא היה אפשרי מאחר שבית הדין היה הערכאה העליונה ופסק הדין בוצע בדרך כלל מיידית או תוך 24 שעות. נאשמים יהודים ופולנים לא היו רשאים בשום אופן לערער על החלטות של בית משפט גרמני.

עם פרוץ המלחמה הנהיג משרד המשפטים הגרמני שני נהלים שאיפשרו לתביעה לדרוש משפט חוזר לנאשמים על רקע של "טעות שיפוטית" ואפשר לשפוט את הנאשם פעמיים על אותה עבירה בניגוד לכלל המשפטי שאסר סיכון כפול.

נוהל ראשון "התנגדות חריגה" ("Nichtigskeitbeschwerde") אפשרה לתובע הראשי להגיש התנגדות בתוך שנה לאחר שמשפט שניתן פסק דין אם לתובע יש חשש שפסק הדין נוגד את הצדק ויש צורך בהחלטה שונה. הרכב מיוחד של בית המשפט העליון של הרייך היה נדרש לדון בתיק שנגדו הוגשה ההתנגדות "פעם שנייה". התנגדויות חריגות הוגשו בעשרים ואחת הזדמנויות. בארבע מקרים הוחמרו עונשי המאסר באופן משמעותי ובארבעה עשר מקרים גזרי הדין שונו לעונש מוות. בערעור אחד שהוגש מטעם שוטר גרמני שהורשע בהכאת אסיר על מנת להוציא הודאה, בוטלו ההליכים על ידי משרד המשפטים לפני שההרכב המיוחד יוכל להכריע. בשני מקרים הקל בית המשפט בעונשם של הנאשמים.

נוהל שני ""ביטול המשפט על רקע התנגדות יוצאת דופן" (außerordentlicher Einspruch) התובע הציבורי הוסמך לערער על פסק דין סופי בתוך שנה על רקע של "פרשנויות משפטיות לקויות". בית המשפט העליון של רייך הוסמך לבטל את החלטת בית המשפט קמא, לתת פסק דין חדש או להפנות את התיק לבית המשפט המקורי. החוקר אינגו מולר כותב כי בערך שלושת רבעים מהערעורים הוגשו מטעם התביעה. המקרים שבהם בית המשפט העליון לא תמך בעמדתם של התובעים הציבוריים היו נדירים ביותר. נהלים אלו הופעלו על מנת לכפות עונשים מחמירים ושבעה מתוך 10 משפטים חוזרים שבדרך כלל היו הליך קצר מאוד הסתיימו בגזר דיו מוות. מאידך סנגורים היו מוגבלים בבקשות למשפט חוזר ואלו היו אפשריים רק במקרה ובית המשפט שוכנע שנתגלו ראיות חדשות, בקשות לחנינה נדחו בדרך כלל מאחר שהנאשמים הוגדרו מתחילה כ"אויבי המדינה.

גם לאחר מתן גזר הדין, וגם לאחר זיכוי לא היו הנאשמים פטורים מעונש. במקרים שונים ובהזדמנויות שונות סוכנים של הגסטאפו המתינו מחוץ לאולם בית המשפט, או הופיעו במקום מגוריהם, עצרו נאשמים שזוכו בדין והעבירו אותם למאסר. נשיאי בית הדין העממי מחו על אירועים אלו מאחר שלפי הבנתם הם פגעו בכבוד בית הדין ובתוקף של ההחלטות. למחאות אלו לא השפעה על פעילות הגסטאפו שנהנה גם מתמיכת משרד המשפטים הגרמני שעשה כל הניתן לסייע לגסטאפו במעשיו. בינואר 1939 שר המשפטים של הרייך הנחה את הגסטאפו לחכות עד שהנאשמים יהיו מחוץ לאולם בית המשפט. עוד במאי 1933 קבע שר המשפטים כי שמות כל האסירים המרצים עונשים בגין פשעים פוליטיים ימסרו למשטרה ארבעה שבועות לפני שחרורם על מנת שניתן יהיה לשקול אם מאסר נוסף נדרש. בשנת 1936 נתנו הנחיות לדווח על שחרור של אסירים פוליטיים גם למשרד לביטחון הרייך.על פי צווים של משרד הפנים הנאצי אסירים פוליטיים, ועבריינים מועדים נבדקו לאחר שחרורם על מנת לקבוע אם יש מקום לשלוח אותם למאסר במחנות ריכוז. במקרים המעטים בהם בוטלו האשמות עוד בטרם תחילת ההליכים פעל צוות התביעה על מנת למסור את האזרחים לידי הגסטאפו.

חוק נגד אויבי הציבור

ביום 5 בספטמבר 1939 נחקק החוק נגד אויבי הציבור או בשמו הרשמי "חוק המזיקים לאומה" ( גרמנית: Volksschädlingsverordnung; בעברית "פולקסששדלינגסברדנונג" בתרגום חופשי: חוק להדברת מזיקים לאומה) חוק זה הרחיב באופן משמעותי את המעשים והאישומים שבגינם ניתן להעמיד לדין עבריינים וכן קבע כי ניתן להטיל בנסיבות רבות עונש מוות גם על עבירות קלות. על פי תנאי החוק, פשע כנגד אדם או רכוש, נגד "הקהילה" או נגד הביטחון ציבורי, יכול לשאת עונש מוות אם העבירות בוצעו תוך ניצול תנאי המלחמה המיוחדים - כמו בעת הפסקות חשמל, ניצול העדר פיקוח משטרתי. יתר על כן, על פי הפסקה הרביעית של החוק ניתן היה להטיל מוות "בהתאם עם הדרישות של "פסק הדין הפופולרי". החוק היה בסיס המשפטי בגינו נגזרו רוב עונשי מוות משנת 1941 עד לשנת 1945 ובסך הכל מעריכים כי כ 15,000 נאשמים הוצאו להורג על בסיס החוק.

בית הדין העממי

הקמת בית הדין העממי

מושב ראשון וחגיגי של בית הדין העממי בברלין. נוכחים: ד"ר פרנץ גורטנר שר המשפטים על דוכן הנואמים, ד"ר פריץ רן הנשיא הראשון של בית הדין העממי וד"ר בורגר, נשיא הסנאט.

על פי מחקרים אקדמיים שנכתבו במהלך החצי הראשון של המאה העשרים, הקמת בתי המשפט המיוחדים ובראשם בית הדין העממי הייתה יוזמה של היטלר כתגובה ישירה לתוצאות משפט נאשמי שריפת הרייכסטאג, מחקר מאוחר יותר שנכתב בגרמניה ופוסם בשנת 1987 תחת השם הצדק של היטלר על ידי המשפטן וההיסטוריון הגרמני אינגו מילר (Ingo Müller) קובע כי אין בסיס עובדתי התומך בהנחה זו. על פי המחקר בית הדין העממי ויצירת מערכת משפטית נפרדת, הכפופה לפקודות המפלגה הנאצית הייתה חלק מהחזון של היטלר עוד בשלבים מוקדמים של גיבוש המפלגה והאידאולוגיה הנאציים. בספרו מיין קאמפף שפורסם בשנת 1924 הוא הצהיר באופן קטגורי כי "יום אחד" בית דין גרמני-לאומי ירשיע בבגידה וידון למוות עשרות אלפים שאחראיים ל"בגידת נובמבר"

עם המעבר של בתי המשפט הגרמניים לפיקוח של המפלגה הנאצית תחת משרד המשפטים בפברואר 1934 נפתחו בערי גרמניה בתי משפט מיוחדים (Sondergerichte) על מנת לשפוט ולהעניש מתנגדים למשטר כל בית משפט הורכב מנשיא ושני שופטים. ההליכים היו מהירים, פסקי הדין חמורים והוצאו לפועל מיידית או לאחר 24 שעות. בתי דין אלו פעלו לכל אורך תקופת השלטון הנאצי ולאחר תחילת המלחמה פעלו בתי משפט מיוחדים גם בארצות הכבושות. על פניו לא היה קשר רשמי בין בית הדין העממי ובתי המשפט המיוחדים שפעלו בגרמניה אך פסקי הדין וההלכות המשפטיות השפיעו והשלטון הנאצי ראו מוסדות שיפוטיים אלו כמקשה אחת.

"חוק הבגידה" שנחקק ביום 24 באפריל 1934 יצר את בית הדין העממי ונתן לו סמכות שיפוט בלעדית על כל המעשים שהוגדרו בחוק כבגידה. לבית הדין העממי נקבע מבנה פשוט של 3 לשכות. שתי לשכות דנו במקרים של "בגידה חמורה" (גרמנית: Hochverrat), ולשכה אחת דנה במקרים של בגידה (גרמנית: Landesverrat). בשנת 1941 לאחר פרוץ המלחמה, הרחבת סמכויות השיפוט של בית הדין ומספר התיקים שבאו בני בית הדין הוגדל מספר הלשכות ל 6. כל לשכה הורכבה משני משפטנים מקצועיים, ושלושה חברים היו אמורים להיות שופטים לא מקצועיים שנבחרו מקרב חברי המפלגה הנאצית, וארגונים צבאיים המסונפים למפלגה. כל השופטים קיבלו מינוי לכהונה של חמש שנים, סנגורים נזקקו לאישור מיוחד להופיע בפני בית המשפט, והם היו עלולים, על פי החלטת בית המשפט, להפסל מלהופיע כסניגורים גם לאחר תחילת המשפט.

החוק מיום 24 באפריל 1934 והקמת בית הדין העממי נעשתה בהתאם לפרשנות שמרנית של החוק והחוקה הגרמנית באופן שאיפשר למשפטנים גרמניים שאינם חברי המפלגה הנאצית לתמוך או למצער לא להתנגד לחוק ולפעולת בית הדין העממי. עם זאת בחירת השופטים בבית הדין העממי על פי שייכותם הפוליטית ונאמנותם המוצהרת למפלגה הנאצית היו חסרי תקדים במערכת המשפטית הגרמנית ועל מנת להכשיר צעד חריג זה הצהירו יוזמי החוק כי בית הדין העממי הוא מוסד שפעילותו זמנית, צעד ראשון ברפורמה כללית של מערכת המשפט שעם יישומה אמור היה בית הדין העממי להיות מוחלף במוסד קבוע שפעילותו ושופטיו יהיו חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט הגרמנית.

שנות פעילות ראשונות 1934-1936

הפרשנות הרשמית של משרד המשפטים הגרמני לחוק מיום 24 באפריל 1934 ראתה את בית הדין העממי במונחים מוגבלים מאוד, כאמצעי לייעל את מערכת אכיפת החוק שתפקידו להילחם באויבים פנימיים ולהחזיא את הכבוד לשלטון החוק שעל פי המשפטנים הגרמניים עבר מהעולם בעת "הבגידה הגדולה" של 1918 וכינון רפובליקת וימאר. בית הדין העממי החל את פעילותו המשפטית בזהירות והטיל פסקי דין קלים יחסית. הנשיא הראשון של בית הדין העממי היה ד"ר פריץ רן (גרמנית: Fritz Rehn) שנפטר ממחלה כחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד ולאחר פטירתו היה כס הנשיא לא מאויש עד לאפריל 1936 וסגן הנשיא של בית הדין וילהלם ברונר (Wilhelm Bruner ) שימש כנשיא בפועל. בתקופה זו היה בית הדין העממי בגדר בית דין זמני שלא זכה לתשומת לב רבה עד להשלמת תהליך ה"נאציפיקציה" של מערכת המשפט הגרמנית שבסופו השתלטה המפלגה הנאצית על מערכת המשפט והפכה אותה לכלי שרת בידיה, במסגרת זאת הועבר הניהול והפיקוח על בתי המשפט והתביעה מהמדינות הגרמניות אל הממשלה המרכזית.

סדרי הדין ופסקי הדין של בית הדין העממי תחת הנהגתו של רן וברונר שימשו כמודל לבתי המשפט הפליליים ובבתי המשפט לערעורים בעת שדנו במקרים של בגידה. מכיוון שמספר פסקי הדין שפורסמו היה קטן, תמלילי פסקי הדין הועברו באמצעות משרד המשפטים הגרמני הממלכתיים. תחת נשיאותו של ברונר, בית המשפט העממי דן ב 80 תיקים מאוגוסט 1934 ו -210 מקרים בשנת 1935, ארבעה נאשמים נידונו למוות בשנת 1934 ותשעה בשנת 1935. תחת הנהגתו של ברונר הועבר בית הדין העממי מבנין בית הנבחרים הפרוסי (Prussian House of Lords) בפרינץ אלברכט שטראסה למשכנו הקבוע בבלווסטראסה. גזרי הדין הראשונים של בית הדין היו זהירים, תוך הסתמכות על החוק הפלילי, תקדימים וסדרי דין קיימים, פסקי דין אלו זכו לביקורת קשה מצד אנשי המפלגה הנאצית שעסקו בפיקוח על בית הדין. הביקורת לא התמקדה רק בפסקי הדין אלא גם על כך שבית הדין אפשר לנאשמים לשמור על זכויות האזרח שלהם, נוהג שהיה באופן מסורתי משמש להבדיל בין נאשמים פוליטיים לפושעים רגילים. ביקורת נוספת על דבקותו של בית הדין ב "עקרונות פורמליים" ופרשנות משפטית גרידא.

נשיאות אוטו טירק 1936-1942

בשנת 1936 חל שינוי במעמדו של בית הדיו העממי מסטטוס של בית דין מיוחד, למעמד של בית משפט קבוע במעמד של בית משפט עליון, לנשיא בית הדין מונה אוטו טירק שהיה עד אז סגן נשיא בית המשפט העליון והוא נשאר בתפקידו עד לשנת 1942 אז מונה לשר המשפטים, תפקיד אותו מילא עד להתמוטטות הרייך השלישי. טירק היה דמות מרכזית בעיצוב מקומו של בית הדין, קביעת הנהלים וסדרי הדין וכל זאת על מנת להפוך את בית הדין העממי לכלי שרת שישקף את רצונו של היטלר וחזון המפלגה הנאצית. כעדות למעמד החדש והמיוחד הורשו שופטי בית הדין בצו מיוחד של היטלר ללבוש גלימות אדומות שעד אז היו שמורות לשופטי בית המשפט העליון. רולנד פרייזלר שעתיד להתמנות נשיא בית הדין ושימש עד אז כעוזר לשר המשפטים כתב כי השינוי נועד להפוך את העקרונות של בית הדין העממי לחלק בלתי נפרד מהחוק הגרמני.

תקופת נשיאותו של טירק התאפיינה בעטיית חזות של חוקתיות, הליכים משפטיים "סדירים" ופסקי דין מנומקים, תקופה ובמקביל עלה מספר התיקים והנאשמים בפני בית המשפט והתאפיינה גם במתן גזרי דין מוות במספרים גדולים יותר. במחקרים שונים נערכת ההשוואה בין תקופה זו לתקופת נשיאותו של רולנד פרייזלר שהייתה העקובה מדם בהיסטוריה של בית הדין העממי. אך העלייה במספר ההוצאות להורג ובמשפטים בכלל נראית לאורך תקופת פעילות בית הדין העממי ויש ליחס אותה להתקדמות המלחמה והמאמץ הנאצי להעמיק את האחיזה בגרמניה, את עיקר השינוי מייחס המחקר להכפפת גרמניה לחוק הצבאי עם תחילת המלחמה, סעיף 5 לחוק הדן במעשים ה"פוגעים בהלך הרוח של הציבור" קבע עונש מוות כעונש המקסימלי לנאשמים "המנסים לשתק או לחתור תחת הנחישות של העם הגרמני או בני בריתו להגן על עצמם" ולמעשה נתן יד חופשית לבתי המשפט הנאציים שהוסמכו לדון תחת חוק זה ששימש בסיס החוקי העיקרי לפסקי הדין ככל שהמלחמה נמשכה והחליף את החוק נגד בגידה משנת 1934. ואת סעיף 90 לחוק העונשין הגרמני.

החל משנת 1942 הפסיק בית הדין העממי לפרסם את הפרוטוקולים וכן את גזרי ופסקי הדין, ככל הנראה על מנת למנוע ביקורת ציבורית על ההליכים שהלכו והתרחקו מכל קנה מידה של הליכים נאותים. ההחלטה האחרונה שזכתה להתפרסם נגעה לשאלה האם יש לשלול מנאשמים ממוצא יהודי את זכויות האזרח "לשם כבוד" שהוענקו לאזרחים גרמניים בחוקה, בית המשפט קבע שאין צורך לשלול זכויות אלו מאחר ליהודים אין זכויות אזרח ואין להם כבוד.

בתקופה שבין השנים 1939 ו- 1944 עלה מספר השופטים בבית הדין העממי מ 17 ל 34, חלקם היו בעלי משרה קבועה בעוד אחרים הועברו באופן זמני מבתי משפט אחרים בגרמניה. מספר המשרתים ללא שכר עלה בתקופה זו מ 95 ל 173. אלה ששירתו ללא שכר היו "מומחים", קציני צבא, בעלי תפקידים שונים של המפלגה הנאצית שעברו הכשרה פוליטית מיוחדת ונוכחותם נועדה להדגיש את האופי פוליטי של בית הדין. הם מונו על ידי היטלר על פי המלצת שר המשפטים. בשנת 1944 הם כללו 40 קציני צבא, 13 חברים בעלי דרגות גבוהות במפלגה הנאצית, 32 קצינים מארגונים של המפלגה הנאצית ובהם האס אס, הנוער ההיטלראי (בגרמנית: Hitlerjugend) 10 "מנהיגים" של איגודים מקצועיים ו 28 בעלי תפקידים אחרים בדרך כלל מקרב שירות המדינה.

תקופת נשיאות רולנד פרייזלר 1942-1945

ממשיך דרכו של אוטו טירק כנשיא ד"ר רולנד פרייזלר, חבר נלהב במפלגה הנאצית משנת 1923, על ראשו ריחף במשך כל הקרירה הפוליטית והמשפטית צל בגין השמועה שהוא היה לתקופה קצרה בחייו חבר במפלגה הקומוניסטית, גם בשיא הקרירה שלו בשנת 1942 מצוטט היטלר בפרוטוקולים של ישיבות בחוג סגור (שיחות השולחן של היטלר) (Hitler's Table Talk)באמרו על פרייזלר שהוא "בולשביק בכל מעשה". פרייזלר נכנס לתפקידו בהתלהבות יתרה, הוא מינה עצמו כשופט בכל המשפטים החשובים או בעלי הפרופיל הציבורי הגבוהה ביותר ובתחילה אף נטל לעצמו את האחריות על חלוקת התיקים לפאנלים האחרים של בית הדין. גם לאחר שמשרד המשפטים עצר את הנוהג הזה שהיה מנוגד לכללי המנהל הוא שמר לעצמו את הזכות לשבת בראש הרכבים שדנו בתיקים של "התקפות על הפירהר" ו"מעשי פשע הנוגעים לריגול וניהול כלכלי". את פעילותו סיכם יוזף גבלס - שר התעמולה ויד ימינו של היטלר: " בתפקידו כנשיא בית הדין העממי פרייזלר שינה את חֲבַרְבֻּרֹתָיו הוא חזר להיות הנאצי הרדיקלי שהכרנו בעבר פרלמנט הפרוסי. כמו שבעבר, בתפקידו במשרד המשפטים הוא עשה מעט מידי, היום בתפקידו כנשיא בית הדין העממי הוא עושה יותר מידי"

לאחר התבוסה של הצבא הגרמני בקרב סטלינגרד בתחילת 1943 קיבל בית הדין העממי את הסמכות לדון בתיקים של תבוסתנות, במספרים שהלו וגדלו והרחיבו את מעגל הנאשמים שעתה כלל גם חברים במעגל החברתי של שופטי בית הדין. המחלקה של התביעה שעסקה בתיקי תבוסתנות זכתה לכינוי "מטחנת העצמות" על רקע מספר התיקים שטופלו - לפחות 2500 במהלך 1943, בתיקים אלו הופעלה לעיתים קרובות זכותה הגורפת של התביעה למשפט חוזר בדרישה לעונש מוות לאור העניין ההולך וגובר של המפלגה הנאצית בתיקים אלו מתוך רצון לכבות כל סימן של אי שביעות רצון בציבור הגרמני. האכזריות של בית הדין העממי בתקופת נשיאותו של פרייזלר הייתה השתקפות של הברבריות המתגברת של מערכת המשפט מכללה והתגברות שלטון הטרור בגרמניה בשנים האחרונות של המלחמה, גם בתי המשפט הפליליים, בתי המשפט המיוחדים ובתי במשפט הצבאיים הוציאו פסקי דין מוות בקצב הולך וגובר מגמה שלא פסחה גם על בתי המשפט העליונים. החוקר אינו מולר קובע כי פרייזלר היה "סימפטום של הטרור הממלכתי - אחד הנציגים הבולטים ביותר של הצדק הנאצי". הרחבת שורות הנאשמים מקבוצות שוליים לנאשמים מתוך לב החברה הגרמנית - חלקם תומכי המפלגה הביאה גם לתגובת נגד רפה, גם בתוך בית הדין העממי נשמעו קולות שקראו לחזרה לסדרי דין שימנעו הוצאה להורג של מי שבבירור החם חפים מפשע. במזכר אנונימי משנת 1943 מתאר אחד מחברי הפאנלים של בית הדין העממי את ההתרחקות של בתי המשפט הפליליים ה"רגילים" מפסקי הדין והפרקטיקה המשפטית שהתווה בית הדין העממי, על עומשס של בקשות חנינה המוגשים לפתחו של בית הדין על ידי בכירים במפלגה הנאצית. על פי מסמך זה גם הפאנל השישי של בית הדין העממי לא הלך בתלם והוציא פסקי דין "קלים מדי". באותה נשימה מודה כותב המזכר כי פסקי הדין של בית הדין העממי נתנו בחופזה, ללא התחשבות בראיות וסדרי דין. החוקר אינגו מולר מציין כי בעוד שבית הדין העממי פרע כל חזות להליך משפטי עסקו פקידים במשרד המשפטית במשלוח חשבוניות מפורטות ומסודרות לקרובי המשפחה של הנידונים בדרישה לכיסוי הוצאות המשפט וההוצאה להורג.

תחת נשיאותו של רולנד פרייזלר עסק בית הדין העממי במשפט המרכזי ביותר בהיסטוריה שלו - משפטם של קושרי ניסיון ההפיכה של העשרים ביולי. חבורת קציני ורמאכט וגורמים נוספים מהאליטה של החברה הגרמנית להפיל את המשטר הנאצי בגרמניה, ולהתנקש בחיי אדולף היטלר. הקשר נכשל, לאחר שתיק ובו פצצה שהונחה בסמוך להיטלר הוזז מעט. כתוצאה מכך נהרגו אחרים, אך היטלר נפצע קלות. הגסטאפו והאס אס ביצעו "ניקוי אורוות יסודי", עם הקושרים נעצרו אלפי אזרחים שנחשדו באהדה לקושרים או באי-אהדה למשטר חלקם התאבדו אך רובם נעצרו הוצאו להורג ונשלחו למחנות ריכוז ללא משפט. הקבוצה העיקרית של הקושרים הועמדו למשפט ראווה בפני בית הדין העממי. היטלר כמי שהיה הלכה למעשה המנהיג העליון של המערכת השיפוטית קבע את תוצאות המשפט מראש: "הפעם ההליך יהיה קצר, הם לא יזכו לעמוד בפני בית משפט צבאי אלא בפני בית הדין העממי. הם לא יורשו לשאת דברים כלל. הם יתלו ללא רחמים, פסק הדין יבוצע תוך שעתיים מהקראתו" היטלר גם קבע כי פרייזלר ידאג שמצוותו תבוצע במלואה. הקושרים שרובם היו קציני צבא היו למעשה בסמכות השיפוט הבלעדית של בית משפט צבאי, על מנת לעקוף מכשלה בירוקרטית זו טרחו הנאצים להעמיד את הקושרים תחילה בפני בית משפט צבאי מיוחד שסילק אותם משורות הצבא ואפשר העמדתם לדין בפני בית הדין המיוחד

כנשיא בית המשפט פרייזלר הפך עצמו לשחקן ראשי בהצגה, כל שאר המשתתפים: שאר השופטים בפאנל, התובעים, הסניגורים שמונו על ידי בית המשפט היו לא יותר מניצבים שקטים. הוא השתלח בנאשמים בקללות וצעקות. המשפט צולם במצלמה מוסתרת שהוצבה באולם בית המשפט, הסרט שהוצג בפני היטלר נועד היה לשמש, לאחר עריכה, גם למטרות תעמולה אך לא ניתן היה לתקן את המצג של הליכים שדומים לקרקס משולך רסן שעלה מהסרט. אוטו טירק, שר המשפטים הנאצי שנאמנותו להיטלר מעולם לא הועמדה בספק כתב בתלונה למרטין בורמן, יד ימינו של היטלר כי "אין לו התנגדות למשפט פוליטי" אך התנהגותו של פרייזלר, הנאומים הפטריוטיים הארוכים שהוא נושא בעת המשפט, עושים שירות דב למטרה הנאצית, הקושרים לא נראים ולא מוצגים כאיום אלא כקבוצה של אדיוטים, דבר הפוגע בהצגת ההליכים ככאלו שעוסקים בעבירות חמורות. החוקר אינגו מולר קובע כי בית הדין העממי התרחק מכל חזות של בית משפט ומתאר מצב בו במהלך ההליכים נדרשו השופטים לבדוק את לשון החוק בחוק העונשין אך בכל בית המשפט לא נמצא ספר עם הטקסט המבוקש. לאחר שהקושרים העיקריים נידונו הובאו בפני בית המשפט תיקים רבים של תומכים בקשר, חלקם אזרחים שהערות שנאמרו באוזני אחרים פורשו כתמיכה בקרש או צער על מות אחד הקושרים הפכו ל"עבירה לאחר מעשה".

רולנד פרייזלר נהרג בהתקפה אווירית ב-3 בפברואר 1945, בכתב העת של הפדרציה של משפטנים נאציים נכתב " [רולנד פרייזר] הוביל מתקפה ללא פשרות על אויבי המדינה ובוגדים, בהחלטיות ופנאטיות, מהעמדה הקדמית של מושבו"

חודשי פעילות אחרונים ופירוק בית המשפט

לאחר מותו של פרייזר מילא וילהלם קרוהן, סגן הנשיא (גר') את תפקיד נשיא בית המשפט מרביעי לפברואר 1945 ועד לאחד-עשרה למרץ 1945. בתקופתו המשיך בית המשפט בתפקידו והמשיך לשפוט נאשמים בבגידה או עבירות אחרות ללא לאות. במאמר שכתב בעיתון משפטי גרמני בשנת 1944 כתב קרוהן: "היו סמוכים ובטוחים, חברים הנלחמים בחזית. שבית הדין העממי, בשיתוף עם מהשטרה עומדים על המשמר בחזית העם להבטיח שפירות הניצחון שלכם עבור המולדת יזכו להערכה. הפושעים המעטים שחושבים אחרת יענשו ללא רחם. " קרוהן ומשפחתו התאבדו זמן קצר לאחר כניעת גרמניה. ב־12 במרץ 1945, מינה היטלר את הארי הפנר (Harry Haffner) לתפקיד הנשיא החדש של בית הדין העממי. הוא מילא את תפקידו עד 24 באפריל 1945 כאשר בית המשפט הפסיק לבסוף את פעילותו, שבועיים לפני הכניעה הגרמנית. משנת 1946 התגורר תחת שמו של היינריך הרטמן בעיירה קטנה שם ניהל חנות עם אשתו. בשנת 1953 הוא הסגיר את עצמו לרשויות בקאסל אך החקירות בענינו הופסקו והוא לא הועמד למשפט, קרוהן נפטר באוקטובר 1969.

הכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית הביא לפירוק מוחלט של מערכת המשפט וסגירת כל בתי המשפט של גרמניה הנאצית המפקד הראשי של כוחות בעלות הברית הורה כי "כל בתי המשפט הגרמניים ... בתוך השטח הכבוש סגורים עד להודעה חדשה." סמכויות השיפוט נשללו מבית הדין העממי, בתי המשפט המיוחדים וכל בתי המשפט שפעלו בתקופת השלטון הנאצי. כל סמכויות המוסדות המשפטיים עברו לידי בעלות הברית. רוב המשפטנים הגרמנים היו מבולבלים על ידי הבעת "חוסר אמון" כלפי שופטי הרייך השלישי, על פי תפיסתם לאחר הכניעה אמורה הייתה המערכת להמשיך ולתפקד על המתווה הקודם לכניעה ועל פי החוק הגרמני. עד לשנת 1946 המשיכו מי שנשאו בתפקיד תובעים בגרמניה הנאצית לפנות לבית המשפט העליון, ששבת מכל פעילות, בבקשות למידע על הליכים לסגירת תיקים שנפתחו עוד בתקופת גרמניה הנאצית, ככל הנראה מתוך רצון לסגור באופן "נאות" תיקים שנותרו ללא פסק דין. בהדר הסכמה על פתרון רדיקלי להפעלת מערכת המשפט הגרמנית החזירו בעלות הברית לפעולה בתי דין גרמניים שדנו בעבירות קלות ושופטים מונו לשבת בבית במשפט לערעורים כבר בסוף 1945. מאחר שמערכת המשפט הגרמנית שיתפה פעולה באופן מלא עם הנאצים והרוב המכריע, כמעט ללא יוצא מן הכלל היו חברי המפלגה הנאצית או תומכים נלהבים, הוחזרו המשפטנים לתפקידיהם כבר בסוף 1946 לאחר שהוכרז כי הם עברו דה-נאציפיקציה

משפט נירנברג של המשפטנים הנאציים

ערך מורחב – משפט השופטים בגרמניה

מבט על בית הדין בעת עריכת משפט נירנברג כנגד המשפטנים הנאציים 1947

מתן עדות בפני בית הדין 1947

איירין זיילר, קורבן של בית הדין העממי, מעידה כנגד אוסוואלד רוטאוג בבית הדין בעת משפט המשפטנים הנאציים.

משפט נירנברג של המשפטנים הנאציים ובשמו הרשמי ארצות הברית נגד יוזף אלטסטוטר ואח' (באנגלית: The United States of America vs. Josef Altstötter, et al.) היה השלישי בסדרת משפטי נירנברג הנוספים, בהם הועמדו לדין נאשמים בפשעי מלחמה בפני בתי דין של צבא ארצות הברית בארמון הצדק בנירנברג, גרמניה, עם תום מלחמת העולם השנייה. המשפט התנהל בשנת 1947 בפני מרכב של שופטים אמריקאים, ובהיעדר בכירי מערכת המשפט בגרמניה הנאצית שנמלטו מאימת הדין - פרנץ גרטנר (Franz Gürtner) שהיה שר המשפטים, מת בשנת 1941. אוטו גאורג טירק, נשיא בית הדין העממי ושר המשפטים החל משנת 1942, התאבד בשנת 1946. ורולנד פרייזלר, נשיא בית הדין העממי נהרג בעת הפצצה על ברלין בשנת 1945. במשפט השופטים הועמדו לדין 16 שופטים ועורכי דין גרמנים. תשעה מן הנאשמים היו בעלי משרות במשרד המשפטים של גרמניה הנאצית, אחרים היו תובעים ושופטים בבתי המשפט המיוחדים ובבית הדין העממי.

בתום המשפט קבע בית הדין כי אוסוואלד רוטאוג (Oswald Rothaug) מי שעמד בראש בית הדין המיוחד של נירנברג וסגנו רודולף אושי (Rudolf Oeschey) נמצאו אשמים בעבירות של פשעים כנגד האנושות ונידונו למאסר עולם, ארנסט לוץ (Ernst Lautz) ששימש כתובע ראשי, נידון ל 10 שנות מאסר. כל שאר הנאשמים ששימשו כשופטים ותובעים בבית המשפט העממי: גונטר נבלונג (Günther Nebelung) ששימש כנשיא ההרכב, האנס פטרסן (Hans Petersen) שופט ההרכב הראשון של בית הדין העממי, הרביעי של בית הדין העממי, פאול ברניקל (Paul Barnickel) ששימש כתובע בכיר, והרמן קוהורסט (Hermann Cuhorst) שהיה השופט הראשי של בית המשפט המיוחד בשטוטגרט זוכו מחוסר ראיות. במשפטים נוספים שנעאכו בגרמניה לאחר המלחמה ובמהלך המחצית השנייה של המאה העשרים שופטים אחרים ששירתו בבתי המשפט העממים הוכרזו כלא כשירים לעמוד לשמפט על רקע בעיות בריאות.

רוטאוג ואושי הואשמו כי הם ניהלו הליכים משפטיים בניגוד לכללים של ההליכים הנאותים ותוך הפרה בוטה של זכויות הנאשמים שהיו חריגים גם על רקע המקובל במערכת המשפט הנאצית. במהלך העדיות עלתה תמונה של שופטים שהופיעו לדיונים כשהם שיכורים, ניהלו דיונים שהיו הלכנ למעשה משפטי ראווה וכללו נאומים ארוכים על הסכנה לגזע הארי ולעולם שצפונה בגזע היהודי וקבע כי היהודים והפולנים הם "תת אדם" שעצם קיומם מאיים על העם הגרמני. לביסוס ההאשמה בחרה התביעה להתרכז במשפטם של ליאו קטנברגר, ראש הקהילה היהודית בנירנברג (Leo Katzenberger) שנאשם כי קיים יחסי מין עם אשה גרמניה איירין זיילר (Irene Seiler) - עבירה על חוקי הגזע. הזוג הועמד לדין בשנת 1942 בפני בית משפט פלילי, זיילר באשמת עדות שקר ( מאחר שהעידה כח לא קיימה יחסי מין עם הנאשם) לקצנברגר על עבירה כנגד חוקי הגזע, וזוכה מכל אשמה. לפי דרישת רוטאוג התיק הועבר לפני בית המשפט העממי בניגוד לכללי הסיכון הכפול, ובהבטחה מוקדמת כי הנאשמים ימצאו אשמים תוך הפרה בוטה של כל סדרי הדין ובהם הקביעה כי לפחות על פניו נאשם הוא בגדר זכאי עד שתוכח אשמתו. על פי הנהוג בביתי הדין העממיים רוטאוג ואושי ערכו פגישות עם התובע על הדרך בה יתנהל המשפט על מנת להבטיח את תוצאות המשפט וגזר הדין. דיון נפרד בבית הדין העממי התנהל על מנת לקבוע את פסק הדין, מאחר שהעבירה בה הואשמו זיילר וקצנברגר נשאה עונש מינימלי של שניים וחצי החליט רוטאוג בניגוד לכללים של המשפט המקובל גם בגרמניה הנאצית להכליל את העבירה תחת ה"חוק נגד אויבי הציבור" הקובע כי כל עבירה שנעשתה בתנאי המלחמה דינה מוות, תוך שהוא מרחיב את הפרשנות לחוק באופן שלא היה מקובל גם על ידי משפטנים נאציים. המשפט ארך יומיים ומשך קהל רב, קטנברגר נידון למוות וזיילר למאסר.

קו ההגנה של רוטאוג ואושי היה "חדשני" לתקופה וסימן את הטענות שהושמעו בהמשך על ידי נאצים אחרים. לדבריהם הם היו חלק קטן ממנגנון גדול - במקרה הנדון הם היו שופטים במערכת שמנתה בשנת 1942 לא פחות מ 70 בתי משפט מיוחדים. הם טענו בבית המשפט כי אין סיבה מוצדקת להעמיד אותם לדין ולא שופטים אחרים בבתי המשפט הנאציים מאחר שהם פעלו במסגרת החוק הקיים של גרמניה הנאצית ועל פי פסקי הדין של בית המשפט העליון, וכי פסקי דין קלים על נאשמים היו מתוקנים לחומרה על ידי מערכת המשפט. רוטאוג "הודה" כי פסקי הדין שלו נחשבו למחמירים אך טען כי הם נתנו במסגרת החוק והמקובל בגרמניה הנאצית וכי הוא פעל מתוך פטריוטיות גרמנית על מנת לשרת את גרמניה בעת מלחמה ולא מתוך שנאה או גזענות כלפי יהודים או מיעוטים אחרים. שופטי בית המשפט לפשעי מלחמה דחו את טענותיהם של רוטאוג ואושי, וקבעו כי במשפטים בהם ישב בראש ההרכב כמו משפטם של קטנברגר וזיילר ההליכים היו רחוקים מכל נורמה ובסיס משפטי - משפטים שבהם רוטאוג הפך עצמו למשתתף פעיל בגנוסייד וחלק חשוב במכונת הרצח הנאצית. רוטאוג שוחרר מהכלא בשנת 1956 ואושי שוחרר מהכלא בשנת 1955.

סיכום פעילות בית הדין העממי

בית הדין העממי היה כלי שרת בידי המפלגה הנאצית. אף על פי שלמעשה יכלו הנאצים להפטר ממתנגדים ולהוציא להורג אזרחים גרמניים על פי ראות עיניהם על ידי העברתם לגסטפו ול "מעצר המגן" שמשעותו הייתה העברה למחנות ריכוז כפי שנעשה במקרים רבים. עם זאת בית הדין העממי שהרחיב את הגדרת הבגידה גם לכוונות ומחשבות עוד בטרם ביצוע העבירה, נדרש על מנת לאכוף הליכים אלו להשתמש בשירות של משטרת חרש וגדודי מלשינים ובכך הכשיר את פעילות הגסטאפו. ושאר מכשירי הטרור הנאציים, בית הדין העממי שימש בראש ובראשונה ככלי בעל חזות חוקית שאפשר לסלק מהדרך מתנגדים ולהשליט טרור באופן חוקי כאשר לא ניתן היה מסיבות שונות לפעול נגדם באופן "לא חוקי" והעטה איטצלה של חוק וסדר על כלל משטר הטרור בגרמניה. נקודת המחולקת נוצרה מאחר שהמפלגה הנאצית ראתה את החזות החוקית של ההליכים ככיסוי למשטר הטרור בעוד המשפטנים של מערכת המשפט הגרמנית ובית הדין העממי ראו בהליך המשפטי את מהות אמצעי ההגנה על הרייך.

פסקי דין

בשנות פעילות הראשונות הראשונות (1934 עד 1936), בית המשפט העממי הטיל את המוות עונש רק 23 פעמים. במהלך תקופת פעילותו האחרונה (משנת 1942 עד 1944) עלה מספר ההוצאות להורג משמעותית וההערכה היא שבנוסף למספרים הרשמיים כ 2000 נאשמים נוספים נידונו למוות בחודשי הפעילות האחרונים של בית המשפט מאמצע 1944 עד לתחילת 1945 ובהם הנאשמים שנשפטו לאחר קשר העשרים ביולי 1944. החל משנת 1942 חל גידול משמעותי בפעילות בית הדין העממי ומספר פסקי דין מוות עלה פי 12. הסיבות העיקריות לשינוי זה קשור לשינוי במהלך המלחמה לרעת גרמניה והגברת שלטון הטרור כנגד אזרחים גרמניים אך גם שינויים בהרכב בית המשפט עם כניסתו לתפקיד של רולנד פרייזלר.

פסקי דין של בית הדין העממי 1937–1944

שנה	נאשמים	פסק דין מוות	מאסר	מזוכים
1937	618	32	422	52
1938	614	17	392	54
1939	470	36	390	40
1940	1091	53	956	80
1941	1237	102	1052	70
1942	2572	1192	1221	107
1943	3338	1662	1435	181
1944	4379	2097	1720	489
סה"כ	14319	5191	7594	1073

פסקי דין כנגד קטינים

על פי החוק הפלילי הגרמני קטינים עד גיל 18 היו זכאים להתחשבות מיוחדת במצבם הנפשי כלא-בוגרים במהלך המשפט. קטינים מתחת לגיל 14 שנקבע כגיל האחריות הפלילית לא יכלו להיות מוצאים להורג או להשלח למאסר אלא למוסד חינוכי.

מ-1933 עד 1945, הוגשו לפחות שישים ותשע כתבי אישום נגד קטינים בגין בגידה הם הועמדו לדין לפני בית הדין העממי מתוך נאשמים אלה, שלושה עשר נידונו למוות שתים עשרה לבית כלא ושלושים ואחד למתקני מאסר שונים לתקופות של שלושה חודשים עד עשר שנים. שמונה מהם הוצאו להורג מאוחר יותר.

נשיאי בית הדין העממי

• פריץ רן (Fritz Rehn):‏ 13 ביולי - 18 בספטמבר 1934
• וילהלם ברונר (Wilhelm Bruner): ספטמבר 1934 - אפריל 1936
• אוטו גאורג טירק (Otto Georg Thierack):‏מאי 1936 - אוגוסט 1942
• רולנד פרייזלר: אוגוסט 1942 - 3 בפברואר 1945
• הארי הפנר: 12 במרץ - 24 באפריל 1945

לקריאה נוספת

ספרים

• Hannsjoachim Wolfgang Koch. In the Name of the Volk: Political Justice in Hitler's Germany. Tauris, 1989
• Ingo Müller, translated by Deborah Lucas Schneider Hitler's justice: The courts of the third reich Harvard University Press (1991)
• Herlinde Pauer-Studer Justifying Injustice: Legal Theory in Nazi Germany (Cambridge Studies in Constitutional Law) Cambridge 2020
• Scheuerman, William E. The rule of law under siege: selected essays of Franz L. Neumann and Otto Kirchheimer . University of California Press (1996)

מאמרים

• Kelli-Ann Dreisbach THE PEOPLE’S COURT OF GERMANY: IS THE AMERICAN CRIMINAL JUSTICE SYSTEM AS DIFFERENT AS WE THINK? RUTGERS JOURNAL OF LAW & RELIGION vol 19
• Wayne Geerling, Gary Magee, Vinod Mishra and Russell Smyth Hitler's Judges: Ideological Commitment and the Death Penalty in Nazi Germany monash business-economics DISCUSSION PAPER 10/16
• Wayne Geerling, Gary B. Magee, and Robert Brooks Faces of Opposition: Juvenile Resistance, High Treason, and the People’s Court in Nazi Germany Massachusetts Institute of Technology and The Journal of Interdisciplinary History xliv:2 (Autumn, 2013)
• Lawrence Preuss Punishment by Analogy in National Socialistic Penal Law Journal of Criminal Law and Criminology Volume 26

ראו גם

• הצדק של היטלר.
• התנגדות גרמנית לנאציזם
• הורד הלבן קבוצת מתנגדים לשלטון הנאצי שהובאו למשפט בפני בית הדין העממי.
• אוטו ואליזה המפל זוג שהועמד למשפט בפני בית הדין העממי באשמת חלוקת עלונים.
• יוהנה קירשנר פעילה קומוניסטית ומתנגדת משטר שהועמדה למשפט בפני בית הדין העממי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית הדין העממי בוויקישיתוף

• WILLIAM F. MEINECKE, J R . & A LEXANDRA ZAPRUDER, LAW, JUSTICE, AND THE HOLOCAUST אוסף מסמכים באנגלית המתעד את מערכת החוקים והצווים שהתוו את פעולת בתי הדין בגרמניה הנאצית

• חוק וצדק ברייך השלישי. מאמר באנציקלופדיית השואה (אנגלית)

Justice Richard D. Fybel (Ret.) Judges, Lawyers, Legal Theorists, and the Law in Nazi Germany (1933–1938); Kristallnacht; and My Parents’ Escapes from the Nazis מאמר באנגלית ב UCLA LAW REVIEW