טושימיצ'י אוקובו
 | |||
| לידה |
26 בספטמבר 1830 קגושימה, סצומה | ||
|---|---|---|---|
| נרצח |
14 במאי 1878 (בגיל 47) Kioichō, יפן  | ||
| שם לידה |
利済 | ||
| מדינה |
 יפן | ||
| מקום קבורה | טוקיו, יפן | ||
| השכלה |
Zōshikan | ||
| בן או בת זוג |
Ōkubo Masuko | ||
| |||
| |||
| |||
| |||
| פרסים והוקרה | |||
|
מסדר השמש העולה, דרגה ראשונה | |||
  | |||
טושימיצ'י אוֹקוּבּוֹ (ביפנית: "אוֹקוּבּוֹ טושימיצ'י" 大久保 利通; 26 בספטמבר 1830 - 14 במאי 1878) היה מדינאי יפני, סמוראי מהאן סצומה וממנהיגי רסטורציית מייג'י. נחשב לאחד מהאבות המייסדים של יפן המודרנית.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוקובו נולד בקגושימה, סצומה (כיום מחוז קגושימה), הבכור מבין חמשת ילדיו של לסמוראי מדרג נמוך ששירת את הדאימיו של ההאן. הוא למד בבית הספר ביחד עם טקמורי סאיגו, וב-1846 החל לעבוד בארכיון של ההאן.
סמוראי בסצומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדאימיו של סצומה, נאריאקירה שימאזו, זיהה את כישרונותיו של אוקובו ומינה אותו למנהל מערכת המס של ההאן ב-1858. לאחר מותו של שימאזו הצטרף אוקובו לתנועה להדחת שוגונות טוקוגאווה, אך בניגוד לרבים מסצומה, דווקא תמך בהתנגדות לשוגונות בלבד ולא היה תומך נלהב של השבת הריבונות לקיסר.
הפגזת קגושימה ב-1863 בעקבות תקרית נממוגי וניסיון ההפיכה של האן צ'ושו בקיוטו באותה שנה הביאו את אוקובו למסקנה שעל המחוזות השונים להתאחד כנגד השוגונות. לפיכך, ב-1866 הוא נפגש עם טקמורי סאיגו ועם טקיושי קידו מצ'ושו והקימו את ברית סאצ'ו, שמטרתה הייתה הדחת השוגונות.
רסטורציית מייג'י
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רסטורציית מייג'י
ב-3 בינואר 1868 כבשו צבאות סצומה וצ'ושו את הארמון הקיסרי בקיוטו והכריזו על רסטורציית מייג'י, והטריומווירט בראשות אוקובו, סאיגו וקידו כיהן בתור ממשלת מעבר, אם כי בשנים הראשונות כיהנו באופן רשמי רק כיועצים זוטרים לקיסר. אוקובו מילא תפקיד משמעותי ברפורמות החשובות של 1871: גיוס הגרעין הראשון של הצבא המרכזי ("משמר הקיסר") מהנחלות הפאודליות הדרומיות: סצומה, צ'ושו, היזן וטוסה, הרפורמה ש"החזירה" את הנחלות הפאודליות לקיסר, וחשוב מכל - ביטול הנחלות הפאודליות והפיכתן למחוזות באוגוסט 1871.
בתחום יחסי החוץ, פעל אוקובו לשינוי החוזים הבלתי-שוויוניים עם מעצמות המערב, ויצא עם משלחת איוואקורה למסעה מסביב לעולם ב-1871. המשלחת שבה ליפן ב-1873 ומיד שינתה את ההחלטה שהתקבלה בהיעדרם, בנושא הסייקנרון - שאלת הפלישה לקוריאה. ממלכת קוריאה, תחת שלטונה השמרני של שושלת צ'וסון (משפחת יי), סירבה להכיר ביפן החדשה בתירוץ שהיא ממלכה בחסות סין המנהלת את יחסי החוץ שלה. לפיכך, דחתה את השליחים הדיפלומטיים היפניים וסירבה להכיר בתוקף ההסמכה שלהם. טקמורי סאיגו, שר האוצר והאיש החזק בממשלת המעבר שנשארה ביפן בזמן היעדרותה של משלחת איוואקורה, דחה את עמדת הקיצוניים שדרשו לפלוש לקוריאה, והציע לתת הזדמנות אחרונה למשא ומתן. לפי ההצעה, שהועלתה בקיץ 1873, סאיגו עצמו ישלח לבדו, ללא צבא, לקוריאה וינסה להסביר לקוריאנים את הרוע שבדרכיהם. לאחד משותפיו הפוליטיים, מנהיג הסמוראים של טוסה והיועץ הקיסרי טייסוקה איטגקי, הסביר סאיגו כי הקוריאנים בוודאי יהרגו אותו וכך יהיה ליפן תירוץ לפלוש למדינה. עם זאת, מקורות אחרים מלמדים כי סאיגו דווקא קיווה ששליחותו תצליח, ועד היום היסטוריונים מתווכחים עם סאיגו התכוון לפלוש לקוריאה או לא. עם זאת, בקרב רבים מתומכיו ומתנגדיו של סאיגו הובנה תוכניתו כמזימה לפלוש לקוריאה. התוכנית עוררה התנגדות מצד סגן שר הצבא, יאמגאטה אריטומו, שסבר כי הצבא היפני איננו מוכן עדיין למלחמה מול סין שבוודאי תחלץ לעזרתה של קוריאה. כאשר חזרה משלחת איוואקורה מסיורה המקיף במדינות המערב, הובילו אוקובו ואיוואקורה עצמו את ההתנגדות לתוכנית. בנאום מפורסם, שנקרא לימים "נאום שבע הנקודות", טען אוקובו כי במצבה הנוכחי אין ביכולתה של יפן להתמודד עם מעצמות המערב, ובכל מקרה - הסכנה העיקרית לביטחון הקיסרות נובעת דווקא מרוסיה, לא מקוריאה. דעתו של אוקובו לא התקבלה על ידי הקבינט, אולם באמצעות תוכנית מורכבת שנהגתה בידי שותפו הזוטר, שר העבודות הציבוריות הירובומי איטו (לימים ראש ממשלת יפן), וכונתה על ידי אוקובו עצמו "המזימה הסודית", הצליחו אוקובו ושותפיו לשכנע את הקיסר לבטל את תוכניתו של סאיגו. שר האוצר, שראה בצעדיו של אוקובו בגידה אישית וחוסר מוסריות שאין כמותו, התפטר מהממשלה ואיתו כל שותפיו הפוליטיים מסצומה, היזן וטוסה. רבים מקציני וחייליו המשטרה והמשמר הקיסרי, כמו גם עובדי מדינה רבים מסצומה וטוסה התפטרו ביחד עם סאיגו וחזרו למחוזותיהם.
לאחר המשבר, התחזק עד מאוד כוחו של אוקובו והוא התמנה ליועץ קיסרי בכיר ולשר הפנים - תפקיד מפתח שבאמצעותו ארגן את המשטרה תחת ניצוחו של איש סודו ובעל בריתו, טושיושי קאווג'י, שנחשב עד היום לאבי המשטרה היפנית. מינואר 1874 ועד להרצחו במאי 1878, הפך אוקובו לדמות הדומיננטית בממשלת יפן, ויש המגדירים את התקופה כ"דיקטטורה של אוקובו". הוא עמד מאחורי הדיכוי האכזרי של מרידות הסמוראים בהיזן (ידוע גם כמרד סאגה) בינואר 1874, והמרד הגדול של סצומה ב-1877. הוא היה גם הכוח המניע (או לפחות אחד הכוחות המניעים) ברפורמות הדרמטיות של 1876: איסור על הסמוראים לשאת חרבות, רפורמה בבעלות על אדמות וכן ביטול קצבאות הסמוראים והמרתן לאיגרות חוב ממשלתיות. אוקובו היה תומך גדול במודרניזציה, וניצח על פרויקטים של סלילת רכבות, הנחת קווי תקשורת והקמת מוסדות חינוך מערביים. כדי לסמל את תמיכתו באימוץ תרבות המערב, הקפיד לנוע ממקום למקום אך ורק במרכבה בסגנון מערבי. מבחינת מדיניות חוץ, הוא ושר החוץ שלו, מוננורי טרג'ימה תמכו במדיניות אימפריאליסטית זהירה. מצד אחד חששו ממעצמות המערב ולא התגרו בהן, ומצד שני - גילו קשיחות מתונה כלפי קוריאה. הם עצמם ניסו (בלי הצלחה) לשכנע את מעצמות המערב לבטל את החוזים הבלתי שוויוניים שחתמו עם יפן, אך באותו הזמן אילצו את קוריאה ב-1875, באמצעות ספינות תותחים, לחתום על חוזה לא שוויוני עמם. מבחינת מדיניות פנים, הכיר אוקובו בכך שהממשלה, בעתיד, תשתף את הציבור בשלטון באופן כלשהו, אולם הדגיש כי יפן עדיין לא מוכנה לכך וכדי להפוך אותה למדינה מודרנית, "מדינה עשירה עם צבא חזק" יש צורך בשלטון של ממשלה נאורה, קשוחה וסמכותית שתנווט את המדינה כהלכה ו"תחנך את העם".
אוקובו היה אחד היוזמים של ועידת אוסקה ב-1875, ניסיון של פשרה עם האופוזיציה הליברלית בראשותו של טייסוקה איטגאקי. במסגרת הפשרה צורף איטגאקי לממשלה כאדם יחיד (לא כראש מפלגה) והתחייב לרסן את הקיצוניים במפלגתו, המפלגה הציבורית-פטריוטית. הממשלה, בתמורה, הסכימה להקים את הגנרו-אין, מעין סנאט, ובית משפט עליון. הפשרה קרסה אחרי זמן מה ואיטגאקי חזר לאופוזיציה, אולם תהליך המעבר למשטר חוקתי המשיך באיטיות, לפי תוכניתו של אוקובו, עד להכרזת חוקת מייג'י ב-1889.
בעקבות משבר הסייקנרון באוקטובר 1873 איבד אוקובו את תמיכת שותפו-לשעבר טקמורי סאיגו. סאיגו, שהסתגר בכפר קטן בסצומה, האמין כי הממשלה מחקה את ערכי המערב באופן שטחי וכושל, בלי להבין את הגורמים הרוחניים שעומדים מאחורי עוצמתן של מדינות אירופה. גרוע מכך - הוא סבר כי בכך רומסת הממשלה, מעבר לדרוש, את הערכים היפניים המסורתיים. ב-1877 הוביל סאיגו את צבא סצומה במהלך מרד כנגד הממשלה, ואקובו, בתור שר הפנים, פיקד על צבא הקיסר. לאחר תבוסת המורדים הפך אוקובו לבוגד בעיני רבים מהסמוראים של סצומה ותומכיהם ברחבי המדינה. ב-14 במאי 1878, בעת שהיה בדרכו לארמון הקיסר, התנקשה בחייו של אוקובו קבוצת סמוראים מקנזאווה, בפיקודם של איצ'ירו ימאדה ונאגה צורהידה. לאחר ההתנקשות הסגירו עצמם והוצאו להורג כחודשיים לאחר מכן.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שילוני, בן-עמי, יפן המודרנית" תרבות והיסטוריה. הוצאת שוקן, 2002.
- Beasley, William G. The Rise of Modern Japan. Palgrave Macmillan, 2000 ISBN 9780312233730.
- Iwata, Masakazu. Ōkubo Toshimichi: the Bismarck of Japan. University of California Press, 1964.
- Weston, Mark, Giants of Japan - The Lives of Japan's Greatest Men and Women. Kodansha, 1999. ISBN 9781568362861.
- Ravina, Mark, The Last Samurai - The Life and Battles of Saigo Takamori,Hoboken, N.J.: John Wiley and Sons, 2004
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טושימיצ'י אוקובו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- טושימיצ'י אוקובו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)