אחמד בן יחיא חמיד א-דין
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | |||||||
| לידה |
18 ביוני 1891 צנעא, תימן | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
19 בספטמבר 1962 (בגיל 71) צנעא, תימן | ||||||
| שם מלא | אחמד בן יחיא חמיד א-דין מוחמד אל-מותווכל | ||||||
| מדינה |
ממלכת תימן  | ||||||
| מקום קבורה | ביר אל-עזב, צנעא, תימן | ||||||
| דת | אסלאם | ||||||
| שושלת אל-מותוואכל | |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
אחמד בן יחיא חמיד א-דין (בערבית: أحمد بن يحيى حميد الدين; 18 ביוני 1891 – 19 בספטמבר 1962) היה המלך הלפני אחרון של הממלכה המותוואכלית של תימן אשר שלט במדינה מ-1948 עד מותו ב-1962.
שלטונו האכזרי, השרירותי והבלתי עקבי של אחמד הפך אותו למושא לניסיון הפיכה ולניסיונות התנקשות תכופים, ובסופו של דבר הובילו לנפילת הממלכה זמן קצר לאחר מותו.[1] אויביו נעו מבני משפחה שאפתניים ועד פאן-ערבים ורפובליקנים שכינו אותו "אחמד השטן".[2] הוא נשאר פופולרי באופן מפתיע בקרב נתיניו, במיוחד בני השבטים הצפוניים שכינו אותו "הטורבן הגדול".[3] בשל יכולתו המדהימה להימלט בקושי מניסיונות התנקשות רבים, הוא נודע בשם "אל-ג'ין".[4]
כמו אביו, אחמד היה שמרן, אך בכל זאת כרת בריתות עם ברית המועצות, סין הקומוניסטית ורפובליקת מצרים, שסיפקו כולן סיוע כלכלי וצבאי לממלכתו. בריתות אלו היו מונעות במידה רבה מרצונו לגרש את הבריטים מדרום תימן ולהחזיר את שטח פרוטקטורט עדן כחלק מ"תימן הגדולה". בסופו של דבר הוא פנה נגד מצרים וברית המועצות, שתיהן תמכו לאחר מותו בהפיכה רפובליקנית נגד בנו ויורשו.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחמד בן יחיא היה בנו הבכור של יחיא חמיד אלדין, מענף חמיד אל-דין של שושלת אל-קאסימי. יחיא היה אימאם של זרם הזיידיה של האסלאם השיעי, שרווח בקרב שבטים בצפון תימן, משנת 1904, כאשר הוא ירש את אביו. יחיא קיבל את התואר מלך תימן עם התפרקות השלטון העות'מאני על המדינה ב-1918.
הוא היה נמוך וחזק והיו לו עיניים בולטות בולטות.[5] למרות שכתב שירה מנעוריו, הוא נודע במזגו הנפיץ. נפוצו סיפורים שכשהיה סטודנט למשפטים, הוא התעמת עם עמיתים סטודנטים באיומי סכין כדי להישבע שיתמכו בו יום אחד בתור האימאם.[6]
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, פתח אחמד במרד צבאי נגד אביו[7], לאחר שביקש סיוע מהאמירויות האידריסידיות של אסיר בעלות הברית הבריטית בחודש הקודם.[8] הסיבה עמדה בהתנגדות לעות'מאנים השולטים (שאביו היה קשור אליהם), שלכאורה ירו לעבר מכה, הרגו "אנשים מלומדים" וירו על הכעבה. הוא נתמך על ידי השבט ובקאל, חמדאן, בני חרית' ובני מטר. המרד החל בארץ הבני מטר[7]. עד 23 בדצמבר, אחמד היה מצור על צנעא.[9] עד 28 במרץ 1917, אחמד נכנע לאביו.[10]
בשנות ה-20 וה-30, אחמד סייע לאביו בהרכבת ממלכתו באמצעות אסטרטגיה, דיפלומטיה, לוחמה שבטית ותככים. אחמד מונה למושל תעז בין השנים 1918 ל-1948. ב-1927 הוא נקרא וַלִי אלְ-עַהְד (ولي العهد), יורש העצר.
אחמד ירש מאביו תכונות של חוסר אמון עמוק בחידושים וסלידה עמוקה מכל שינוי בשיטות הממשל שנותרו כמעט ללא שיני מאז ימי הביניים. בעודו מושל הוא הקיף את עצמו ברפורמיסטים, לעומת זאת.[11] הוא תמיד ניסה לשמור את הפלגים קרובים אליו אבל מזגו ההפכפך לעיתים קרובות בגד בו. בשנת 1944 בבית המשפט שלו בטאעז, הוא נשמע קורא: "אני מתפלל לאל שלא אמות לפני שאצבע את חרבי כאן בדם של המודרניסטים האלה". ההתפרצות גרמה לאחמד מוחמד נועמאן, מוחמד אל-זובאירי ו"ליברלים" עתידיים נוספים (במובן התימני של עצמאים תימנים ורפורמים מתונים) לעזוב את חצרו ולברוח לעדן.[12] שם הקימו את התנועה התימנית החופשית.
אולם התנהגותו השרירותית והבלתי יציבה לא הפחיתה מהפופולריות שלו בתעז. בעודו שימש כמושל הרס את קברו של אבן עלוואן ללא כל מחאה מצד אנשי דת שאפיים. עם זאת, הוא לא היה דוקטרינר זיידי. בשנת 1952 הוא כלא בחאג'ה זיידים שתקף איש דת באיב על דרשה שהיללה את שלושת הח'ליפים לפני עלי. למרות שחייליו היו זיידים ואוכלוסיית תעז שאפי, משקיף בריטי מצא "יש נאמנות כמעט אוניברסלית לתימן, אם לא לדמותו של האימאם..."[13]
בפברואר 1948 יחיא, שלושה מבניו ויועצו הראשי נרצחו בהפיכה, שבה הוכרז המנהיג הדתי עבדאללה בן אחמד אל-ווזיר כאימאם. בנו של יחיא (ואחיו של אחמד) איברהים בן יחיא מונה לראש "הממשלה החוקתית". איברהים היה במרד גלוי נגד אביו במשך שנה לאחר שברח והצטרף לקבוצה בשם "תימנים חופשיים" בפרוטקטורט עדן ב-1946.[14] התוכנית לרצוח בו-זמנית את אחמד בתעז נכשלה, והוא התקדם לחאג'ה שם סיפקו שבטים נאמנים לכוחותיו.
עבדאללה נולד בצנעא. בנו השלישי של יחיא, יחיא חמיד אלדין, אז מושל מחוז איב הדרומי אך אהוב על השבטים הצפוניים, גייס את הכוחות הללו למען אחיו אחמד, נכנס לצנעא וסיים את הממשלה המהפכנית קצרת המועד. אחמד גמל לו בתפקידים של ראש הממשלה ומושל צנעא.[15] בתמיכת השבטים הצפוניים כמו גם מעוז השאפי של אחמד בתעז, קושרו הקושרים תוך ארבעה שבועות. רובם נערפו. האימאם החדש אחמד, כל נאסיר לי-דין אללה ("מגן דתו של אלוהים") ישלוט מתעיז, בעוד צנעא נמסרה לבוזזים.[16] גם ליברלים לא קשורים נסחפו ברשת. כשלושים נערפו ראשים, והשאר נשלחו לצינוקים. רובם שוחררו תוך שנתיים, לעיתים קרובות לאחר כתיבת חנופה קיצונית לאימאם, אך אחרים נותרו בכלא להרבה יותר זמן.[17]
כמלך אחמד היה פתוח יותר לקשרי חוץ מאביו, אבל הוא מעולם לא התיר יחסים חופשיים עם עמים אחרים. שלטונו היה אוטוקרטי ושמרני; הוא מעולם לא ביטל הצעות. נאמר שכל פרט, קטן או טריוויאלי ככל שיהיה, צריך היה לקבל את אישור האימאם, אפילו כדי להעביר משאית ממשלתית תעז או פרדות כדי לקבל מספוא. מושל עדן דיווח, "הכל תלוי בהנהון של המלך. ובכל זאת מצבו פתטי, כי הוא יודע שאין לו חברים."[18]
לעולם החיצון, האימאם כמעט ולא היה מוכר, ציין רק בגלל התנהגות מוזרה לכאורה. בשנת 1950 צוין דו"ח שירות קווי כאשר הוא ובנו מוחמד אל-בדר נישאו לשתי אחיות, אחיות בבית החולים היחיד בצנעא.[19] למרות שאביו אסר על כלי טיס לאחר תאונה קטלנית, אחמד היה מוקסם מהם ועם עלייתו על כס המלכות קנה שני מטוסי DC-3 ועוד אחד בשנת 1951. כל המטוסים, לעומת זאת, עמדו לרשות האימאם האישית. הצוות השוודי היה מבועת מהפקודות הלא עקביות שלו.[20] המוזיאון שהיה פעם ארמון שלו (כיום כבר אינו פתוח לקהל הרחב) מכיל כביכול את "האוסף המוזר שלו של מאות בקבוקים זהים של או דה קלן, מקרנים, סרטים, רובים, תחמושת וחרבות, דרכונים, שעונים שווייצרים מותאמים אישית ובגדים מוכתמים בדם."[21]
לשינויים במצב הרוח ולהתנהגותו הבלתי צפויה היו כמה מקורות. העיקרי שבהם היה ההתמכרות שלו לתערובת של סמים, בעיקר מורפיום, שאותו לקח בגלל השיגרון הכרוני שלו. הוא חי בפחד ממוות פתאומי ומגמול אלוהי. הוא היה נתון לאמונות על טבעיות, התייעץ עם אסטרולוגים ולעיתים קרובות היה נכנע ל"משברים מיסטיים" שבמהלכם היה צם ומתנתק מהעולם למשך שבועות.[18]
מטרת המדיניות היחידה שלו כאימאם הייתה לגרש את הבריטים מעדן ולהחזיר את מדינת החסות ל"תימן הגדולה", כפי שאביו ראה זאת. אחמד גם האמין שבריטניה עומדת מאחורי המזימה שהרגה את אביו.[22] עדן היה גם מרכז לתנועת תימן החופשית, אוסף של אינטלקטואלים ולאומנים בעלי נטייה רפובליקנית שהיו גולים מהצפון[23] . הרטוריקה פנתה לעימותי גבול וב-26 במרץ 1955 האשים אחמד את בריטניה בהרג מספר תימנים ב"מתקפה אכזרית" בדרום תימן. הוא נבהל עוד יותר מהתוכנית הבריטית לאגד 18 ממלכות שייח וסולטנות קטנות בתוך מדינת החסות, מה שיגבש טריטוריה תחת הגנה בריטית, טריטוריה שתימן עדיין טענה לבעלות עליה.[24]
המתיחות עם עדן הבריטית גרמה לאחמד להתגבר על האנטגוניזם שלו לסעודיה, אותה ירש גם מאביו).[25]
בשנת 1955, תימן החלה בשיחות במטרה להיכנס לברית צבאית עם מצרים, סוריה וסעודיה. התחממות היחסים עלתה במקביל לצורך הסעודי בעובדים זרים כדי לשרת את תעשיית הנפט המתרחבת שלה, ובאותה שנה קבעה ממשלת סעודיה שתימנים יוכלו להיכנס ללא היתרי עבודה.[23]
מצרים וסוריה חתמו על הסכם ליצירת ברית צבאית ערבית חדשה ב-3 במרץ 1955.[26] האינטרס של מצרים היה להרכיב ליגה פאן-ערבית כדי להתמודד עם הנטייה הפרו-מערבית של הסכם עיראק-טורקיה האחרון (שעם הוספת פקיסטן ובריטניה הגדולה תיקרא הסכם בגדד). שלושה ימים לאחר מכן, מבירותיהן, מצרים, סוריה וסעודיה הוציאו צו משותף המודיע על הסכם "לחזק את המבנה הערבי מבחינה מדינית, צבאית וכלכלית."[27] מצרים רצתה לצרף את ארבעת החברות הנותרות בליגה הערבית (לבנון, ירדן, לוב ותימן) אך לבנון בעלת אינטרסים מסחריים במערב ובעולם הערבי נרתעה וירדן נפסלה בשל תנאי ההשתתפות הבריטית בהגנתה.[28] עד סוף מרץ הודו מקורות דיפלומטיים מצריים שסוריה, תחת לחץ דיפלומטי מצד טורקיה ועיראק, מסרבת להתקדם בתוכניות להגנה משותפת ועשויה להחליט לסגת אם ההסכם ימשיך לאסור על החתומים לחתום על אמנת הגנה כלשהי עם כל אומה לא ערבית.[29] מצרים הצליחה להציל פנים, כאשר ב-26 במרץ 1955 הכריז ראש הממשלה חסן בקהיר כי תימן תצטרף לברית מצרים-סוריה-סעודי ותשתתף בוועידת ראשי הממשלה הבלתי מתוכננת בקהיר לסיום ההסכם.
ב-1955 דוכאה הפיכה של קבוצת קצינים ושניים מאחיו של אחמד, כשהאימאם אחמד התעמת אישית עם כמה ממשתתפי ההפיכה.
ב-1958, לאחר שמצרים וסוריה הכריזו על איחודן להקים את הרפובליקה הערבית המאוחדת, האימאם אחמד הסכים להשתתף בקונפדרציה בין ממלכתו לרפובליקה המאוחדת. עם זאת, הקונפדרציה התפרקה ב-1961, מה שגרם לאימאם לכתוב שיר המבקר את הנאצריזם.[30]
יחסי המלך עם יהודי תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימאם אחמד התיר לנתיניו היהודים לעלות לארץ ישראל במהלך שיא הסכסוך הישראלי-ערבי ב-1948.[31] במאי 1949 הודיע האימאם אחמד שכל יהודי שירצה לעזוב את תימן יורשה לעשות זאת, בשלושה תנאים: שיחזיר כל חוב, בראש ובראשונה, מס הסקר המכונה ג'יזיה; שהוא ימכור את רכושו; וכן, שאם הוא היה אומן מיומן, עליו ללמד את מקצועו לאזרחים ערביי תימן מקומיים.[32] החלטת האימאם התקבלה בהפתעה, הן מבחינת ההשלכות הדתיות והן מבחינת ההשלכות הפוליטיות. על פי הדיווחים, יהודים שהתלוננו בפני האימאם שאינם מסוגלים למכור את רכושם קיבלו עצות כיצד הם יכולים לשחרר את רכושם ולסיים את דרכם.[33]
הודעתו גרמה ליציאה המונית של יהודים, שזכתה לכינוי מבצע על כנפי נשרים, שהתרחשה מיוני 1949 ועד ספטמבר 1950. בתקופה זו עלו לישראל כ-50,000 יהודי תימן, כולל אלו שעלו בדצמבר 1948.1948
ב-19 בספטמבר 1962 נפטר אחמד בשנתו. בנו הבכור של אחמד בן יחיא, מוחמד אל-בדר, הוכרז כאימאם ומלך[34] ולקח את התואר אל-מנצור, אך שבוע לאחר מכן הפגיזו המורדים את מקום מגוריו, דאר אל-בשער, במחוז ביר אל-עזב בסנא. הפיכה בראשות קבוצת קצינים לאומניים הדיחה את מוחמד אל-בדר, והרפובליקה הערבית של תימן הוכרזה בהנהגתו של עבדאללה אל-סלאל.[35]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Mackintosh-Smith, Tim (2000). Yemen: The Unknown Arabia. New York: The Overlook Press. pp. 97, 108.
- ^ "Yemen: After Ahmad the Devil". Time. 5 באוקטובר 1962. ISSN 0040-781X. נבדק ב-2 באפריל 2015.
{{cite journal}}: (עזרה) (Subscription required.) - ^ Associated Press (20 בספטמבר 1962). "Imam Ahmad of Yemen Is Dead; Son, Who Seeks Reforms, Rules". New York Times. pp. 1 & 13. נבדק ב-8 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) (Subscription required.) - ^ Clark, Victoria (2010). Yemen: Dancing on the Heads of Snakes. Yale University Press. p. 62. ISBN 978-0-300-11701-1. (Hereafter "Clark.")
- ^ Burrowes, Robert D. (2010). Historical Dictionary of Yemen. Rowman & Littlefield. p. 21. ISBN 978-0-8108-5528-1.
- ^ Dresch 2000, pp. 31-32.
- ^ 1 2 "File 3300/1916 Pt 2 'Aden News Letters:- (Jan. 1917-Dec. 1917)' [280r] (559/620)". 5 במאי 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "File 3300/1916 Pt 2 'Aden News Letters:- (Jan. 1917-Dec. 1917)' [112r] (223/620)". 5 במאי 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "File 3300/1916 Pt 2 'Aden News Letters:- (Jan. 1917-Dec. 1917)' [301r] (601/620)". 5 במאי 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "File 3300/1916 Pt 2 'Aden News Letters:- (Jan. 1917-Dec. 1917)' [252r] (503/620)". 5 במאי 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Dresch 2000, pp. 78.
- ^ Dresch 2000, pp. 53.
- ^ Dresch 2000, pp. 68-69.
- ^ "Yemen Ruler, Three Sons Die in Plot: Religious Leader Heads New Government as Nation's Unrest Ends". Hartford Courant. Associated Press. 20 בפברואר 1948. תבנית:ProQuest.
{{cite news}}: (עזרה) (Subscription required.) - ^ "Prince Al-Hasan Hamid al-Din:Power Player in the Violent Politics of Yemen". The Guardian. 25 ביולי 2003. נבדק ב-10 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Dresch 2000, pp. 56-67.
- ^ Dresch 2000, pp. 66.
- ^ 1 2 Dresch 2000, pp. 67.
- ^ United Press (15 ביוני 1950). "King and Son Marry Sisters". New York Times. p. 12. נבדק ב-9 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) (Subscription required.) - ^ Dresch 2000, pp. 66-67.
- ^ Clark, Victoria (2010). Yemen: Dancing on the Heads of Snakes. Yale University Press. p. 62. ISBN 978-0-300-11701-1.
- ^ Dresch 2000, pp. 62.
- ^ 1 2 Dresch 2000, pp. 70.
- ^ Associated Press (3 באפריל 1955). "Action Attributed to Health". New York Times. p. 39. נבדק ב-9 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) (Subscription required.) - ^ von Weisl, Wolfgang (1 במאי 1927). "New Light on Arabia". The Living Age. נבדק ב-11 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) (Subscription required.) - ^ "Egypt-Syria Pact Signed". New York Times. 4 במרץ 1955. p. 3. נבדק ב-10 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) (Subscription required.) - ^ Doty, Robert C. (6 במרץ 1955). "Three of Arab States Join In Military-Economic Plan; New Arab Set-up Slated in Cairo". New York Times. p. 1. נבדק ב-10 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) (Subscription required.) - ^ Doty, Robert C. (13 במרץ 1955). "Arabs Split Sharply on Plans for Defense: Egypt's Efforts to Form Alliance Fail to Arouse Much Enthusiasm". New York Times. p. E5. נבדק ב-10 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Doty, Robert C. (24 במרץ 1955). "Egyptian Pact Bid Said to be Failing: Cairo Diplomatic Observers Cite Syria's Reluctance to Join Defense Group". New York Times. p. 12. נבדק ב-10 במאי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Burrowes, Robert D. (2010). Historical Dictionary of Yemen (2nd ed.). Lanham: The Scarecrow Press. p. 22.
- ^ Cohen, Deborah (1994). Olim besaʿarah. Jerusalem: Ben-Zvi Institute. pp. 57–62.
- ^ Tuvia Sulami, Political vs. religious motivations behind Imam Ahmad's decision to permit Jewish emigration in 1949 (Lecture notes delivered at the United Nations building in New-York, on 4 June 2018)
- ^ Shalom Mansura, The Magic Carpet Immigration: Description of the Great Immigration of Yemenite Jewry, Bnei-Brak 2003, p. 130 (Hebrew)
- ^ Turki bin Khalid bin Saad bin Abdulaziz Al Saud (2015). "Saudi Arabia-Iran relations 1929-2013" (PhD Thesis). King's College London. p. 40. נבדק ב-29 בינואר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Dresch 2000, pp. 28-38.
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Dresch, Paul (2000). A History of Modern Yemen. Cambridge University Press. ISBN 0-521-79482X..