אייווי קמפטון-ברנט
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה, לשון.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה, לשון. | |
 | |
| לידה |
5 ביוני 1884 פינר, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
27 באוגוסט 1969 (בגיל 85) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| מקום קבורה |
בית הקברות של פאטני וייל |
| מקום לימודים |
רויאל הולוויי של אוניברסיטת לונדון |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
דֵיים אייווי קַמְפְּטוֹן־בֶּרנֶט (באנגלית: Dame Ivy Compton-Burnett, DBE, 5 ביוני 1884 – 27 באוגוסט 1969) הייתה סופרת אנגלייה. היא זכתה בפרס ג'יימס טייט בלאק לשנת 1955 על הרומן שלה "אֵם ובנה". יצירותיה מתאפיינות בריבוי דיאלוגים, ובהתמקדות בחיי המשפחה בקרב המעמד הבינוני הגבוה בשלהי התקופה הוויקטוריאנית או בתקופה האדוארדית. הרומן "משרת ומשרתת" משנת 1947 הוא אחד הבולטים בספריה.
רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קמפטון־ברנט נולדה בכפר פּינֶר, באזור לונדון רבתי, ב־5 ביוני 1884, שביעית בין שנים־עשר ילדיו של רופא הומאופתי ידוע ומחבר פורה של ספרי רפואה, ד"ר ג'יימס קמפטון־ברנט (1840–1901; שמות המשפחה שלו חוברו במקף, ונהגו בצורה חריגה, קַמפטון ולא קוֹמפטון, וברנט במלעיל), ושל אשתו השנייה, קתרין לבית ריס (1855–1911),[1] בתו של מהנדס אזרחי, מודד, ואדריכל,[2] שהיה גם ראש עיריית דובר.[3][4]
לאור נושאי כתיבתה, ההנחה הרווחת הייתה שמשפחת קמפטון־ברנט היא ממעמד בעלי האחוזות; בסקירה שלו על הכרך האחרון של הביוגרפיה של קמפטון־ברנט מאת הילרי ספרלינג, העיר הסופר ג'ון אינס מקינטוש סטיוארט: "את ההנחה הזו לא טרחה [קמפטון־ברנט] להפריך. [...] כאשר מעריצהּ הנלהב וחברהּ הקרוב רוברט לידל עסק בחיטוט משפיל־משהו ב[לקסיקון בעלי האחוזות הבריטיים של] בֶּרק וקרוקפורד, בחיפוש אחר קמפטון־ברנטים נכבדים, חיים או מתים, הוא נדהם משלא מצא אף לא אחד. התברר שהן משפחת ברנט והן משפחת קמפטון היו לאמיתו של דבר פועלי חווה רק לפני דורות ספורים, וגברת ספרלינג סבורה שאייבי בוודאי הייתה כבת שלושים כשזכתה לראשונה לראות אחוזה אנגלית מבפנים."[5] לדברי ספרלינג, "חבריה של אייבי בגיל מאוחר יותר הניחו בדרך כלל שמוצאה, כמו מוצא המשפחות בספריה, משושלת ארוכה של בעלי אחוזות". בפועל, אייווי קמפטון־ברנט "עקרה עם משפחתה ארבע פעמים לפני גיל 14, גרה בשיכוני דיור ציבורי או בבנייה חדשה בפרברים, ולא שמעה כמעט דבר על קרובים ממשפחת קמפטון־ברנט".[6]
מחקר מאוחר העלה שמוצא משפחת קמפטון־ברנט היה מחוכרים של חוות גבלאקר, ליד ווינצ'סטר, המפשייר,[7] שהעמידו פנים מאז תקופת סבהּ של אייווי, צ'ארלס, שמוצאם מהענף הצעיר של משפחת בֶּרנֶט הסקוטית, בעלת האדמות, דרך אלכסנדר ברנט בן המאה ה־16, הליירד ה־12 של ליס, דרך בנו, השופט רוברט ברנט, לורד קרימונד, ודרך נכדו, גילברט ברנט, בישוף סולסברי מ־1689 עד 1715. טענה זו "התקבלה ללא עוררין בקרב צאצאי צ'ארלס, וכל הפרשה הפכה [...] במהירות לאגדה משפחתית".[8][9]
טענה זו למוצא מבעלי אדמות הופיעה גם בביוגרפיה "חיי אייווי קמפטון־ברנט" מאת אליזבת ספריג; רק בביוגרפיה המאוחרת מאת הילרי ספרלינג (שבה היא מציינת את קיומן של "טענות מטעות רבות... שנטענו בעניין אילן היוחסין של אייווי קמפטון־ברנט")[10] נעשה מחקר מדוקדק על תולדות המשפחה. החוקרת ג' בהאגיאלאקשמי קובעת בספרה "אייווי קמפטון־ברנט ויצירתה" (1986) כי הביוגרפיה של ספריג הייתה "זיכרונות של חֲברה", בעוד שספרלינג "טרחה כמלומדת" בחיבור הביוגרפיה שלה.[11]
אביו של ג'יימס קמפטון־ברנט, צ'ארלס, היה עובד חקלאי נודד, ולימים סוחר פחם וחלבן.[12] (עד מחקרה של ספרלינג נטען שהיה "בעל קרקעות רבות", אולם הקמפטון-ברנטים של דורו של צ'ארלס היו פועלים וסוחרים זעירים ממעמד הפועלים, ועל אף טענותיהם במשך כמה דורות, מעולם לא היו בעלי אדמות כלשהן.[13][9]
השם "קמפטון" שימש מאז 1803, מועד נישואי סבו של ג'יימס קמפטון־ברנט, ריצ'רד ברנט, לקתרין מריה קמפטון מהמפשייר, לכאורה לכבוד "הונהּ הרב"; בפועל, היא הייתה בתו של נפח, שהלווה לחתנו 300 ליש"ט. אחיו הצעיר של ריצ'רד, ויליאם, התחתן עם אחותה של קתרין, אן; רבים מילדי שני הנישואים נשאו את השם "קמפטון".[14][9]
ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אייווי קמפטון־ברנט גדלה בהוב ובלונדון. היא התחנכה בבית, עם שני אחים, עד גיל 14. היא למדה באדיסקומב קולג', הוב, בשנים 1898–1901, ולאחר מכן למדה במשך שני סמסטרים בשנים 1901–1902 בהווארד קולג', בדפורד, ואז למדה לימודי תואר ראשון בלימודים קלאסיים באוניברסיטת לונדון. לאחר סיום לימודיה, חינכה ארבע אחיות צעירות בבית המשפחה.[15] אימהּ שלחה את כל ילדיה החורגים לפנימייה ברגע שהתאפשר לה. לדברי המלומד פטריק ליונס, "אימהּ של קמפטון־ברנט, משנתאלמנה, סיפקה לה מודל מוקדם לשורה של דמויות בריוניות באופן שערורייתי בזירה הביתית שהופיעו בספריה, כגון סופיה סטייס מוכת היגון והתובענית (בספר "אחים ואחיות", 1929), או הרייט האסְלֶם חסרת הבושה (בספר "גברים ונשים", 1931), שמכריזה בגילוי לב: "אני רואה את פני ילדיי, והכאב שבהם מניע אותי ללכת רחוק יותר, ודוחף אותי לגרוע יותר".
ארבע מאחיותיה של אייווי מרדו בחיי הבית ב־1915 ועברו ללונדון, והתגוררו בדירה עם הפסנתרנית מיירה הס. אייווי הצליחה לנהל את הרכוש המשפחתי שהיה בנאמנות, המורכבת מירושות שני ההורים, לאחר מות אמה.[15][16]
בתיאור המְחַברת במהדורות המוקדמות של ספריה בהוצאת ספרי פינגווין הופיעה פיסקה שחיברה קמפטון־ברנט בעצמה:
"חיי כה נטולי אירועים מיוחדים, עד שכמעט שאין לי מידע למסור. התחנכתי עם אחי ואחיותי בכפר, ולאחר מכן למדתי בקולג' הולווי, והשלמתי תואר בלימודים קלאסיים. חייתי עם המשפחה שלי בצעירותי, אבל במשך רוב חיי הייתה לי דירה משלי בלונדון. אני נפגשת הרבה עם חברים רבים, לא כולם עוסקים בכתיבה. ובאמת אין יותר מה לומר".
תיאור זה פוסח, למשל, על העובדה שאחיה האהוב, גאי, מת מדלקת ריאות; אח אחר, נואל, נהרג בקרב על הסום, ושתי אחיותיה הצעירות, סטפני פרימרוז וקתרין, התאבדו יחד בנטילת ֶורונאל בחדר השינה הנעול שלהן ביום חג המולד, 1917. לאף אחד משנים־עשר ילדי המשפחה לא היו ילדים, וכל שמונה הבנות לא נישאו מעולם.[17]
קמפטון־ברנט בילתה חלק ניכר מחייה כבת לוויה של מרגרט ג'ורדן (1876–1951), מומחית בולטת בתחום האמנויות הדקורטיביות וההיסטוריה של הרהיטים, שחיה בדירתה של קמפטון־ברנט בקנזינגטון מ־1919. כשהופיע הספר "כמרים ומורים" ב־1925, אמרה ג'ורדן שכלל לא ידעה שחברתה כותבת רומן.[15]
לאחר מות ג'ורדן בשנת 1951, הייתה קמפטון־ברנט ככל הנראה בזוגיות עם מאדג' גרלנד, עורכת ווג הבריטי בדימוס ומייסדת בית הספר לאופנה בקולג' המלכותי לאמנות. גרלנד תיארה את הזוגיות כ"אחד הדברים המאושרים ביותר בחיים ארוכים ורוויי סבל". הן טיילו יחד ובילו חגים יחד עד מותה של קמפטון־ברנט. גרלנד נחשבת לסבית לפי הביוגרפית שלה, ליסה כהן, אם כי חייה הפרטיים היו מוסתרים ברובם, בשל מעמדה בחברה.[18]
תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קמפטון־ברנט זכתה בתואר אבירות בדרגת Dame Commander של מסדר האימפריה הבריטית בשנת 1967.
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קמפטון־ברנט לא החזיקה בכל אמונה דתית; א"נ וילסון כינה אותה, בעקבות הביוגרפיה מאת ספרלינג, "אתאיסטית ויקטוריאנית נחושה".[19] היא מתה בביתה בקנזינגטון ב-27 באוגוסט 1969 וגופתה נשרפה.[15]
יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלבד ספרה "דולורס" (1911), רומן מסורתי שדחתה מאוחר יותר כמשהו ש"כותבים בתור ילדים", עוסקת הסיפורת של קמפטון־ברנט בסיטואציות ביתיות במשקי בית גדולים, אשר, לכל דבר ועניין, תמיד נראים שייכים לתקופה האדוארדית. תיאור החולשות האנושיות למיניהן עובר כחוט השני ביצירתה, וכל המשפחות המתוארות ברומנים שלה לא מְתַפקדות בדרך זו או אחרת: הורים נאבקים בילדים, או יריבויות בין אחים אשר מייצרות מאבקי כוח זדוניים, אף כי סמויים.[20]
החל מספרה "כמרים ומורים" (1925), סיגלה לעצמה קמפטון־ברנט סגנון אישי ביותר: הסיפורת שלה מסתמכת במידה רבה על דיאלוג פורמלי, טִקסי (בניגוד חריף לעלילות, המלודרמטיות לעיתים קרובות),[20] ודורשת תשומת לב מתמדת מצד הקורא: לא פעם ביצירתה מוזכר מידע חשוב כלאחר יד בחצי משפט, והיא נוהגת בסימני הפיסוק רישול מכוון. התוצאה היא יצירת עולם בדיוני קלסטרופובי במכוון, שבמרכזו חקירה פסיכולוגית של השימוש לרעה בכוח ושל התנכלות, שניהם בקנה מידה קטן.[21]
התקבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירתה של קמפטון־ברנט זכתה להערכה לאורך השנים. על "כמרים ומורים" פסק הניו סטייטסמן: "זה עוצר נשימה, מדהים. זה לא דומה לשום דבר אחר בעולם. זו יצירה גאונית."[22] באוסף המסות שלה L'Ère du soupçon (1956), שהוא מעין מניפסט מוקדם ל"רומן החדש" הצרפתי, שיבחה נטלי סארוט את קמפטון־ברנט כ"אחת מגדולי הסופרים שהיו באנגליה אי פעם".
אליזבת בואן אמרה על "הורים וילדים", הספר מתקופת מלחמת העולם השנייה, "לקרוא בימים אלה עמוד דיאלוג של קמפטון־ברנט זה לחשוב על צליל טאטוא הזכוכית, באחד הבקרים הלונדוניים האלה אחרי הבליץ".[23] למעלה מ־30 שנה מאוחר יותר, כתב פטריק ליונס "אלו רומנים שנונים ולעיתים קרובות תובעניים, מלאים דמויות ספקניות שמדברות במימרות ומקדישות זמן רב לניתוח מדויק של דברי אחרים".[15]
כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Dolores (1911)
- Pastors and Masters (1925)
- Brothers and Sisters (1929)
- Men and Wives (1931)
- More Women Than Men (1933)
- A House and Its Head (1935)
- Daughters and Sons (1937)
- A Family and a Fortune (1939)
- Parents and Children (1941)
- Elders and Betters (1944)
- Manservant and Maidservant (1947)
- Two Worlds and Their Ways (1949)
- Darkness and Day (1951)
- The Present and the Past (1953)
- Mother and Son (1955)
- A Father and His Fate (1957)
- A Heritage and Its History (1959)
- The Mighty and Their Fall (1961)
- A God and His Gifts (1963)
- The Last and the First (לאחר מותה, 1971)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Hilary Spurling: Ivy: The Life of I. Compton-Burnett (1995). Combines two volumes originally published separately in 1974 and 1984. (ISBN 978-1860660269).
- Cicely Greig: Ivy Compton-Burnett: a memoir. London: Garnstone Press, 1972. ISBN 0-85511-060-0ISBN 0-85511-060-0
- Frederick R. Karl: "The Intimate World of Ivy Compton-Burnett", A Reader's Guide to the Contemporary English Novel (1961), pp. 201–219.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אייווי קמפטון-ברנט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אייווי קמפטון-ברנט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Oates, Joyce Carol (9 בדצמבר 1984). "The English Secret Unveiled". The New York Times. נבדק ב-2018-03-01.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, p. 37
- ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, p. 29.
- ^ Rowland Rees, Mayor of Dover profile [doverlife.co.uk] Accessed 7 April 2016.
- ^ Stewart, J. I. M. (19 ביולי 1984). "The chair she sat on- J. I. M. Stewart reviews 'Secrets of a Woman's Heart' by Hilary Spurling". London Review of Books. נבדק ב-2018-03-01.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, p. 21.
- ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, p. 15
- ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, p. 19.
- ^ 1 2 3 J. H. Clarke: Life and Work of James Compton Burnett, M. D., with an account of the Burnett Memorial, Homeopathic Publishing Company (on behalf of the Burnett Memorial Committee), 1904, pp. 4–5.
- ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, p. 277.
- ^ Ivy Compton-Burnett and her Art, Mittal Publications, 1986, p. 4.
- ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, pp. 19-20
- ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, pp. 1, 18, 19 and 21.
- ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, p. 15.
- ^ 1 2 3 4 5 Patrick Lyons, "Burnett, Dame Ivy Compton- (1884–1969)", ODNB entry. Retrieved 9 July 2014.
- ^ Hilary Spurling: Ivy When Young: The Life of I. Compton-Burnett 1884–1919, Gollancz, 1974, p. 207.
- ^ Viki K. Janik, Modern British Women Writers: an A-to-Z guide. ISBN 978-0-313-31030-0
- ^ Cohen, Lisa (2012). All We Know: Three Lives. New York: Farrar, Straus and Giroux. p. 328. ISBN 978-0-374-53448-6.
- ^
An Wilson, As if by magic, Spurling's young Ivy appears, The Telegraph, 25 February 2008
- ^ 1 2 D. Daiches (ed.), The Penguin Companion to Literature 1 (1971) p. 114.
- ^ I. Ousby, ed., The Cambridge Guide to Literature in English (1993) p. 197.
- ^ Quoted in Spragge, Elizabeth (1975). The Life of Ivy Compton-Burnett. George Braziller. p. 73. ISBN 978-0807606858. נבדק ב-1 במאי 2018.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Quoted in Charles Burkhart (ed.), The Art of I. Compton-Burnett (London: Gollancz, 1972), p. 55.
