איסור חזרה למצרים

איסור החזרה למצרים הוא איסור הלכתי הקובע כי, לאחר יציאת מצרים אין ליהודים לשוב לדור במצרים עוד. הרמב"ם קובע בספר המצוות כי המצווה היא לאו דאורייתא וכך משמע גם בחינוך.

מקור

בהקשר לדיני המלך אומרת התורה:

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס,
וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד

— ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ז

מתוך דברי הפסוק בנוגע להלכות המלך, למדנו על איסור נוסף (מלבד האיסור על רבוי סוסים), על החזרה מצרימה: "לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד".

במכילתא מוזכרים שני פסוקים נוספים^{[דרושה הבהרה]}:

• פסוק הקובע כי "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (ספר שמות, פרק י"ד, פסוק י"ג).
• פסוק המופיע בסוף הקללות שבמשנה תורה, ובו נאמר כי "וֶהֱשִׁיבְךָ ה’ מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ" (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ס"ח).

יהדות מצרים לאחר יציאת מצרים

אף שלכאורה האיסור מפורש, מוצאים אזכורים במקורות קדומים המעידים על קהילה יהודית במצרים, ונמנה להלן כמה מהן. יתרה מן התעודים, קיימת נבואה בישעיה בה אומר הפסוק "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם".

ידוע על קהילות שהתקיימו באזור אלפנטין שבמצרים, ומאוחר יותר באלכסנדריה, שם התיישבו יהודים רבים לאחר חורבן הבית הראשון.

הגמרא מזכירה את מקדש חוניו, שהיו בנו של שמעון הצדיק, שנבנה לשם ה' באלכסנדריה. יוסיפון, שאף הוא מזכיר את עניין המקדש, כותב שהוא עמד למשך 343 שנה.

גם בתיאורים מאוחרים יותר אנו מוצאים קהילות ותלמידי חכמים במצרים. אולי המפורסם שבהם הוא הרמב"ם, ויש שתרצו שייתכן שהרמב"ם היה מוכרח לעמוד שם מפני שהיה רופא למלך מצרים.

גם רב סעדיה גאון נולד במצרים, ומאוחר יותר היגר לבבל, שם חי את עיקר חייו. הרדב"ז, היה הרב הראשי של מצרים למשך ארבעים שנה, עד שעלה לירושלים ובסוף ימיו עבר לצפת.

בגניזת קהיר קיימים מסמכים המעניקים לנו תמונת מצב של חיים יהודיים במצרים ברצף לאורך מאות רבות. קהילות גדולות המשיכו להתקיים בה עד לשנת 1950 (תש"ט), אז גורשו כמעט כל היהודים, ומרביתם עלו למדינת ישראל.

כיצד להסביר התיישבות מאוחרת

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי, וכן כל הקטע נטול מקורות. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (28 במאי 2023)

מפרשים שונים דנו במגבלות על האיסור לשבת במצרים כדי ליישב את מנהג ישראל שגרו במצרים לאורך הדורות, על אף האיסור:

• יש אומרים שאחרי שסנחריב בלבל את האומות, ואין המצרים במקוריים במקומם, הותר האישור לפי שסוברים שהאיסור הוא לדור עם האומה המצרית ולא על ארץ מצריים.
• יש האומרים שהאיסור הוא לא לדורות אלא רק צווי לשעתו לפי שהיו אז שטופי זימה
• יש אומרים שרק באותה דרך, כלומר מארץ ישראל למצרים אסור לחזור אבל משאר ארצות מותר.
• יש אומרים שרק בזמן שישראל על אדמתם חל האיסור ולא בזמן הגלות שנדחים בכל קצוות הארץ, ולכן למצריים ולכל חוץ לארץ דין שווה.
• יש אומרים שאם אין דעתו להשתקע שם אין בכך איסור.

איסור בעם או בארץ

בספר דברים מדובר על הדרך, "לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד", "לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ". ונראה שהאיסור תלוי במקום, היינו "ארץ מצרים". מאידך, הפסוק בפרשת בשלח מדבר על העם המצרי- "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם", ולכאורה הוא גדר נפרד, שיש איסור לשהות עם העם המצרי ואולי אפילו אינו בארץ מצרים, ובפרט שהעניין בפסוק מתרחש בים-סוף ומדבר בלשון הווה (היום), אשר אינו במצרים.

מפשט הפסוקים יוצא שהם שני איסורים, עם גדרים נפרדים, אחד על העם המצרי ואחד על ארץ מצרים, ובכל אחד מהם לבדו עוברים באיסור. ייתכן אף לפרש שהאיסור אינו חל אלא אם מתקיימים שני התנאים, ואם יחסר אחד מהם, כגון ארץ מצרים כשאין העם המצרי נמצא שם, או קבוצה מהעם המצרי שנמצאים במקום אחר אין בכך איסור. וכך משמע מהמכילתא שמביאה בפשטות את שלושת הפסוקים "בג' מקומות הוזהרו ישראל" ונראה שהוא איסור אחד עם כמה גדרים.

מתי עובר על האיסור

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא כתיבה לא אנציקלופדית.

כתב הרמב"ם (מלכים ה'): "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה".

והקשה המנחת חינוך למה לא ילקה על לאו זה, אם בשעת הליכתו חשב להשתקע? וצריך לומר, שאין האיסור תלוי במעשה ההליכה אלא במחשבת ההשתקעות, ולכן נחשב כלאו שאין בו מעשה.

מדברי הרמב"ם ייתכן ליישב השאלה הגדולה המתבקשת, איך ישב הרמב"ם עצמו במצרים? ייתכן שבתחילה הלך לשם שלא על מנת להשתקע, אלא שהוצרך להישאר שם מסיבות שונות, וכל הזמן ששהה שם ברציפות, לא היה בדעתו להשתקע, וציפה לזמן שיוכל לצאת משם.

נסיעה למטרת עסקים

הרמב"ם מסיים את דברים בהלכות מלכים: "אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי (סוף פרק חלק): לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ".

ההקשר התורני המוזכר לריבוי סוסים עבור מלך ישראל, קשה אף על הירושלמי. לכאורה מדובר בהקשר עסקי, של רכישת סוסים עבור המלכות? רש"י, בפירושו בספר דברים, מזכיר את רכישת הסוסים במצרים, אולם בפירושו למסכת סנהדרין כותב ש"הסוסים באים ממצרים לארץ ישראל, וצריך לשלוח שלוחים לקנות לו סוסים, ועוברים בלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". אך כאמור, לפי הירושלמי, נראה שאין בכך כל איסור, כיון שהדבר נעשה לשם סחורה.

הרמב"ן מעלה קושיה זו, ומיישב שהאיסור המבואר בפסוק הוא משום שכדי להוציא סוסים ממצרים היה צורך במי שיגור בארץ במצרים: "הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס … שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים ... והיו לו [=לשלמה המלך] שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו".

בשו"ת חיים שאל מציע יישוב נוסף, לפיו אמנם מותר לרדת מצרימה לצורך עסקים, אך הדבר נכון רק בנוגע לעסקיו של האדם עצמו, שכן בהיותו טרוד בעסקיו לא יהא האדם נגרר אחר תועבות מצרים. בניגוד לכך, כאשר אדם יורד למצרים עבור עסקי אחרים (ולא עסקי עצמו), אינו טרוד כל כך בעניין העסקים, והוא עשוי להימשך אחר תועבות הארץ. בכך יש אפוא איסור על ירידה למצרים כדי להשיג סוסים עבור המלך.

כיון שירד למצרים לצורך עסקים (בהיתר), כתב הרדב"ז ששוב לא יהיה איסור מלא מן התורה על המשך השהייה במצרים, גם אם ישתקע שם. הוא מוסיף שאמנם גם בכך יש איסור, אך לא הקפידו עליו מפאת הצורך להתפרנס, שלא היה אפשרי במקומות אחרים.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.