אלדו ברייבנטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלדו ברייבנטי
Aldo Braibanti
לידה 17 בספטמבר 1922
פירונצואולה ד'ארדה, על יד פיאצ'נצה, אמיליה רומאניה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באפריל 2014 (בגיל 91)
קסטל'ארקואטו, אמיליה רומאניה, איטליה (הרפובליקה האיטלקית) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1937
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלדו ברייבנטיאיטלקית: Aldo Braibanti;‏ 17 בספטמבר 19226 באפריל 2014) היה משורר, מסאי, פילוסוף, תסריטאי, מחזאי, במאי ואמן חזותי איטלקי. ברייבנטי דגל בהשקפות קומוניסטיות ואנטיפשיסטיות ולחם כפרטיזן בהתנגדות המחתרתית האיטלקית בימי המשטר הפשיסטי. בתום המלחמה חזר לפעילות יצירתית. ברייבנטי התמסר לאמנויות, לקולנוע, לתיאטרון ולספרות, ובנוסף לתחום המירמקולוגיה והאקולוגיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייבנטי נולד ב-1922 ביישוב פיורנצואולה ד'ארדה על יד פיאצ'נצה. אביו היה רופא והבן ליווה תכופות את אביו בביקורי הבית ברחבי המחוז פיאצ'נצה. אלדו נחשף במהרה למרכזיות עולם הטבע וגילה עיניין רב באקולוגיה ובהגנת הסביבה. הוא הוקדם על ידי עולם החי, ובייחוד על ידי ההתנהגות החברתית של חרקים כמו נמלים, דבורים - וטרמיטים. כילד שגדל בימי המשטר של מוסוליני, התחנך במשפחה נאורה שהתנגדה בתקיפות לכל כפייה אוטוריטרית ודתית.[1] בין הגילים שבע לשמונה התחיל ברייבנטי לכתוב את שיריו הראשונים. בבית הספר הקדים להתעניין ביצירות המשוררים האיטלקים כגון דנטה אליגיירי, פרנצ'סקו פטרארקה, ג'וזואה קרדוצ'י, ג'ובאני פסקולי וגבריאלה ד'אנונציו ומעל לכל רותק על ידי כתבי ג'אקומו לאופרדי ואוגו פוסקולו. די מהר התחיל את פעילות כיוצר שירה, תוך כדי ויתור על החריזה ועל מסורות סגנוניות על מנת לכתוב בחרוזים חופשיים. כתב יצירה תיאטרונית ניסיונית "אמנריס", דיאלוגים פילוסופיים ראשונים "אשמורת על ההר" ואת המנוני הטבע הראשונים השלו. אחרי לימודים בתיכון "ג'ויה" בפיאצ'נצה,[2] בין 1937–1940 למד ברייבנטי בתיכון הקלאסי רומניוזי בפארמה. כתלמיד מצטיין זכה ללימודי חינם. ב-27 בנובמבר 1939 כתב והפיץ כרוז שבו קרא לחבריו ללימודים ולהתאחד והתארגן נגד הרודנות הפשיסטית. אחרי סיום התיכון, עבר לפירנצה ונרשם שם ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה. באותה תקופה התאהב בדמויות של לאונרדו דה וינצ'י, ג'ורדנו ברונו ומעל הכל ברוך שפינוזה. הוא התחילליצתור קולאז'ים ואסמבלז'ים. התעמק גם בחקר המדעי של חיי הנמלים.

פירנצה ותנועת ההתנגדות האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי פריצת מלחמת העולם השנייה חיפש ברייבנטי מגעים עם אינטלקטואלים דיסידנטים ועם חברי התנועה האנטיפשיסטית "צדק וחירות" ("ג'וסטיציה א ליברטה"), שרבים מהם יצאו לגלות צרפת. ב-1943 יחד עם ג'אנפרנקו סרפתי, טרזה (קיקי) מטאי, רנצו בוסוטי ואחרים הצטרף למפלגה הקומוניסטית האיטלקית המניע לבחירתו הייתה מיזוג של שאיפות פוליטיות וחברתיות. הזדהה עם מלחמת המעמדות של הפועלים ומצא תשובה באידאולוגיה של הקומוניסטים כמפלגת מעמד הפועלים. ברייבנטי נעצר פעמיים על ידי השלטון. בפעם הראשונה ב-1943 בעקבות ראזיה משטרתית בחיפוש אחרי אוגו לה מלפה, לימים מזכיר המפלגה הרפובליקנית האיטלקית. הוא שוחרר מהמעצר ב-25 ביולי אחרי הדחתו של בניטו מוסוליני. ב-1944 נעצר שנית יחד עם סנדרו סוזיני, מריו ספינלה וצמירו מלאס (אמיליו) על ידי "בנדה קוך - קריטה (כנופיית קוך - חסד Banda Koch-Carità), מיליציה פשיסטית ידועה לשמצה באלימותה. כתביו מלפני 1940 הוחרמו על ידי המתנדבים האיטלקים ב-ואפן אס אס ואבדו לעד.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 ברייבנטי נמנה עם מארגני הפסטיבל העולמי של הנוער והסטודנטים שהתקיים בשנה הבאה בפראג והיה לראש הנוער הקומוניסטי בטוסקנה. ב-1947 עזב את הפעילות הפוליטית והתפטר מתפקידיו תוך כדי פרסום שיר במגזין "il Ponte" שהתחיל במשפט " אין זה גט כריתות אלא פרידה בלבד". הוא דחה את הקריאה שיחזור לפעילות במפלגה בטענה "אינני פוליטיקאי". במקום זאת סיים ברייבנטי את תארו בפילוסופיה תאורטית עם עבודה על המושג "גרוטסקי", ששיקף בעיניו "משבר של אידיאל", ו"באמצע בין הטרגי לקומי".

המעבדה לאמנות בקסטל'ארקואטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרישה מהפוליטיקה תאמה את החלטתו להתמסר לאמנות. ב-1947 ייסד ברייבנטי קומונת אמנים במגדל פרנזה (Torrione di Farnese) של קסטל'ארקואטו, בה הקים מעבדת אמנות יחד עם רנצו בוסוטי וסילבנו בוסוטי, רוברטו ג. סלווטורי, פיורצו ג'ורג'י. ניסוי זה נמשך שש שנים והתאפיין ביצירה קיבוצית של שירים, תיאטרון, יצירות אמנות חזותית וכלל סדנה לקרמיקה. היצירות של הקבוצה ממגדל פרנזה הוצגו ב-1953 בטריאנלה של מילאנו ובגלריות לאמנות אוונגרדית באירופה. במגדל עסק ברייבנטי בעיקר בשירה, בכתיבת מחזות ותסריטים. הוא המשיך לחקור את חיי הנמלים, בנה תילי נמלים, והתעניין מקרוב במציאות האקולוגית של התקופה. הטקסטים נקבצו בארבעה כרכים של "Il Circo ("הקרקס" 1960). הוא התחיל גם מיזם של סרט ראשון Pochi stracci prima del sole שנשאר בלתי גמור. כעבור שנים המשיך בתחום הזה עם הסרטים 'Orizzonte degli eventi, Morphing" והתסריטים "Il pianeta difronte וConversazioni con un chicco di riso'. (שיחות עם גרגיר אורז) בסופו של דבר ההנהלה הדמוקרטית-נוצרית של קסטל'ארקואטו לא חידשה את חוזה השכירות והביאה לקץ הקומונה של ברייבנטי ורעיו.

השנים ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1956 השתתף ברייבנטי בעבודות הקונגרס הלאומי של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית עם נאום שנוי במחלוקת שבו גינה את הסטליניזם. הוא ויתר על חברותו במפלגה תוך שמירת יחסי ידידות עם חבריו הוותיקים מהמחתרת. ב-1960 אאוג'ניו קסין שאותו הכיר בימי המחתרת בפירנצה, סידר בהוצאה לאור שוורץ את פרסומם של ארבעת הכרכים של Il Circo (שירים, מסות, מחזות) ושל "Guida per un'esposizione" (מדריך לתערוכה). באותה תקופה תרגם ברייבנטי מספרדית לאיטלקית את יומן מסע של כריסטופר קולומבוס ופרסם אותו גם כן בהוצאה לאור שוורץ. ב-1962 עבר לגור ברומא והתחיל לעבוד כבמאי תיאטרון. שיתף פעולה עם הצעיר כרמלו בנה, חידש את שיתוף הפעולה עם סילבנו בוסוטי וויטוריו ג'למטי. יחד עם האחים פיירג'ורג'ו ומרקו בלוקיו השתתף בהקמת המגזין הרבעון "Quaderni Piacentini" (מחברות פיאצ'נצה). שיתוף הפעולה עם ג'למטי בא לידי ביטוי בגרסה הרדיופונית של המחזה שלו "Le Ballate dell'Anticrate " ששודרו ברדיו 3 ב-1979. בשנים 1967–1968 עבד ברייבנטי על מבצע תיאטרוני מורכב שכותרתו הייתה "Virulentia Virulentia" ("ארסיות ארסיות") בעשרה "כרכים" (Bandi) שבחן את היחס בין סוגסטיה לאלימות, ובין סוגסטיה גלויה לסוגסטיה נסתרת". לדבריו היה זה שרשרת של הצגות מונוגרפיות שבסוף יצרה תסריט של משחק מראות. כל מיצג של "וירולנציה" התרחש, לדבריו, במרחבים לא תיאטרוניים שונים כמעין תמונות חיות, שבהם החלשת הריכוז ומדיטציה יצרו סדרה של "מסלולים חופשיים", שדרכם הטקסט נבנה מחדש".

באותן השנים גם התיאטרון החי ותיאטרון המעבדה של יז'י גרוטובסקי ביקרו בסדירות באיטליה. אף על פי שעבודתם הייתה מאוד שונה מזו של ברייבנטי, היא הטביעה חותם על שפתו וביצירת מצבים שבהם למלים תפקיד של "מחווה". על בסיס "וירולנציה" נוצר הסרט " Transfert per camera verso Virulentia " בשיתוף פעולה עם אלברטו גריפי, וסדרת מסות תחת הכותרת "Impresa dei prolegomeni acratici". ב-1974 כתב ברייבנטי את המלים לשיר The Sheep Who Wanted to be a Horse (הכבש שרצה להיות סוס) בתקליט "Bestiario" של מריה מונטי, מיזם אלקטרו-אקוסטי פורץ דרך שעובד על ידי אלווין קוראן. האלבום הוצא לאור ב-2018 על ידי UnseeWorlds וזכה לשבחים כ"סמל כמעט מושלם של הטריטוריה המרתקת שנוצרה מתוך הישתוף הפעולה של המשורר הרדיקלי אלדו ברייבנטי כמחבר המלים, העיבודים והסינתסייזר של אלווין קוראן (Musica Elettronica Viva), הסקסופון הבריטון של רוברטו לאנרי (Prima Materia) וכן בסקסופון סופרן של סטיב לייסי האגדי"

המשפט ברייבנטי 1968-1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייבנטי היה הומוסקסואל באופן גלוי. בקיץ 1960 שהה בקומו בחברת חשמלאי בן 18, פיירקרלו טוסקני. כעבור שנתיים חי ברומא עם ג'ובאני סאנפרטלו, אז בן 21, אותו הכיר קודם לכן ב-1959 בקסטל'ארקואטו. הצעיר עזב את האוניברסיטה הקתולית של מילאנו ואת משפחתו כדי לחיות עם ברייבנטי ברומא ולעסוק בציור. הוריו, אנשים אמידים, קתולים אדוקים ושמרנים, אסרו עליו לפקוד חוגי שמאל ואמנים. ההומוסקסואליות לא נחשבה באיטליה עבירה לפי החוק. נגד הומוסקסואל יכלו אז להשתמש בסעיף אחר בחוק - הסעיף 603 בנוגע ל-plagio "גניבת נפש "או מעין "שטיפת מוח". היה זה מושג מימי הביניים ששימש בזמנו את קודקס החוקים הפשיסטי של אלפרדו רוקו ונוצל לצורך דיכוי. ב-12 באוקטובר 1964 הגיש איפוליטו סאנפרטלו, אביו של ג'ובאני, תלונה בפרקליטות הרפובליקה ברומא נגד ברייבנטי כשעילת התלונה הייתה העבירה של plagio ברייבנטי נחשד ב"שעבוד נפשו של אדם אחר במטרות זדוניות", "תוך נישולו מכל שיפוט חופשי ויוזמה".[3] ברייבנטי הואשם בשטיפת מוחם של שני הצעירים שחיו איתו אחרי שנת 1960. פיירקרלו טוסקני העיד נגדו. בעוד ג'ובאני סאנפרטלו לא,.[2] בשלב החקירה ארגנה המשפחה של ג'ובאני את חטיפת הבן. הוא אושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי בוורונה ונכפו עליו ועשרות שוקים באינסולין ונזעי חשמל. הוא הוחזק בניתוק מידידיו ועורכי דין. על אף האלימות שהופנתה נגדו הוא סירב להאשים את ברייבנטי או לאשר שסבל מכפייה פיזית או נפשית מצידו. ג'ובאני שוחרר אחרי 15 חודשי אשפוז לסוג של מעצר בית זמני בבית הוריו וציוו עליו להתנזר מקריאת ספרים ממאה השנים האחרונות. למרות הכל סאנפרטלו העיד במשפט שלא שועבד על ידי ברייבנטי. הליכי המשפט נמשכו ארבע שנים והמשפט היה להצגת העיר. ברייבנטי הובא באזיקים והתובע חקר בחקירות נגדיות שורה של עדים מתוך כוונה ליצור דמוניזציה של כל היבט בחייו. שום דבר לא נשכח:רעיונותיו הפילוסופיים, פעילותו האמנותית, השקפותיו הפוליטיות, מחקרו המדעי, ואף מראהו הפיזי. ברייבנטי נידון לתשע שנות מאסר אולם אחרי ערעור העונש הומתק לארבע שנות מאסר. בפועל ישב בכלא שנתיים, כששנתיים הופחתו מהעונש בזכות השתתפותו במחתרת האנטיפשיסטית. התחיל לרצות את העונש ב-12 בדצמבר 1969.[3] במשפט נוצלו לרעה היותו קומוניסט לשעבר והומוסקסואל ("פדראסט" בפי התובעים). ברייבנטי נחשב לבלתי ניתן להגנה ולהוכחה ניצחת שהקומוניסטים משחיתים את נפשם של הצעירים האיטלקים ואת הערכים המשפחתיים המסורתיים. פסק הדין נגדו עורר הדים בעיתונות הבינלאומית שהבליטה את העיוות שבהרשעתו ובדרך שמערכת המשפט האיטלקית טיפלה בו. דמויות חשובות בחיי התרבות של איטליה כמו אלברטו מורביה, אלזה מורנטה, אומברטו אקו, פייר פאולו פזוליני, מרקו בלוקיו, אדולפו גאטי, ג'וזפה קיארי הוקיעו את המשפט ואת גזר הדין. במיוחד בלטה בבקורת המפלגה הרדיקלית בראשות מרקו פאנלה. בעקבות משפט ברייבנטי התעורר פולמוס חריף והסעיף השנוי במחלוקת של "plagio" שיעבוד נפשי על ידי הזולת, שנוצל לרעה, בוטל ביוני 1981 על ידי בית הדין החוקתי של איטליה. המשפט נחשב בעיני רבים לניסיון אחרון של הסדר החברתי הישן לכפות את ערכיו מול הגל ה"מהפכני" של 1968.

שנות המאסר ופעילותו אחרי 1971[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם במאסר המשיך ברייבנטי לכתוב שירה, כתב את המחזה "L'altra ferita " (הפצע האחר), גרסה מודרנית ל"פילוקטטס" מאת סופוקלס שהוצג ב-1970 בבימויו של פרנקו אנריקז, עם מוזיקה אלקטרונית מאת פייטרו גרוסי ותפוארה מאת עמנואל לוצאטי. כתבים אחרים נכללו בקובץ מסות שפורסם ב-1970 על ידי וירג'יניה פינצי-גיזי, בכותרת "Le Prigioni di Stato. (בתי הכלא של המדינה). אחרי השחרור מבית הכלא ברייבנטי חידש את עבודתו על ה"Virulentia" אבל נטש אותה מהר לטובת המחזור תיאטרוני "Le ballate dell'Anticrate". בו זמנית כתב וביים דרמה רדיופונית רבת מיצגים בשם "Lo scandalo dell'imaginazione" (שערוריית הדמיון) (1979) והמחזה הרדיופוני "Le stanze di Azoth" (חדריו של אזוט) ששודר גם כן בתחנת RAI3. כתב בהמשך מחזות נוספים - "l Mercatino", שהוצג בקליארי, "Theatri epistola" (תיאטראות אגרת) שהוצג בסני בשנות ה-1980. ב-1979 לרגל תערוכת אסמבלאז'ים בפירנצה, פרסם את הקטלוג "Objets trouvés"(פריטים שנמצאו). כעבור זמן קצר כתב שבעה קטעי פרוזה למגזין Legenda ב-Impresa dei prolegomeni acratici" (1988)" חקר ברייבנטי סוגיות שונות, לרבות בקורת היסטורית וביסוס של מדע החינוך על יסודות חדשים. לדבריו תיאר את משבר ההתפתחות שהביאו אותו "מחוץ לפסיכואנליזה הקלאסית" וכיוון אותו אל "פירוש יותר ביולוגי של ההתנהגות". הספר מצביע על משבר השפה. לדבריו "השפה היא צילום של אדם. כמו אדם, כל המלים נולדות, חיות ומתות". ב-1985 כתב ברייבנטי תסריט לסרט "Blu cobalto " מאת ג'אנפרנקו פירוה דונאטי בכיכובם של אנה "ונאיוטו ואנריקו גצי. הסרט שהוצג בפסטיבל הסרטים בוונציה קיבל פרס מטעם הפדרציה האיטלקית לקולנוע עצמאי. באותן השנים יצר את סרט הווידאו "L'orizzonte degli eventi " (אופק האירועים). ב-1991 פרסם עת "Pilgrimage to Rijnsburg " (עלייה לרגל לריינסבורג), במחלקה למוזיקה של הביאנלה של ונציה. ב-1998 הוציא לאור, "Un giallo o mille" (סיפור בלשים אחד או אלף) שכלל טקסטים שיריים וקולאז'ים. ב-2001 בהוצאת אמפיריה פורסם הקובץ "Frammento Frammenti" שכלל את מרבית שיריו שנכתבו בין השנים 1941–2001

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2005 סולק ברייבנטי מדיתרו בוויה דל פורטקו די אוטביה ברומא, שבה חי למשך ארבעים שנה, באזור הגטו היהודי לשעבר. ב-2006 בעקבות קובלנה בפרלמנט על רקע מצב בריאותו השביר, בימי ממשלת רומנו פרודי קיבל קצבה שנתית (15 אלפים אירו בשנה) בהתאם לחוק באקלי. עם זאת ב-2008 נדרש שוב ברייבנטי לעזוב את הדירה עם כל חפציו וספרייתו. בעזרת המשפחה עבר לגור בשנותיו האחרונות בקסטל'ארקואטו. בתקופה הזאת ניסה להשלים יצירות חדשות - Catalogo degli amuleti, (קטלוג הקמעות), Nuovo dizionario delle idee correnti (לקסיקון חדש לרעיונות עכשוויים), וסרט הווידאו Quasi niente (כמעט כלום). ברייבנטי נפטר בשנת 2014 מדום לב בגיל 91.

דמותו ויצירתו במדיה האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2012 - ג'וזפה מריני ביים מחזה בהשראת המשפט אלדו ברייבנטי
  • 2016 - ראיון עם ברייבנטי - מאת פטריציה פצ'יני - פורסם באוצאת קרמיניאני, בכותרת Fuori tempo, Intervista ad Aldo Braibanti,
  • 2018 - ריקרדו פרטולילו - תזה על יצירתו של ברייבנטי - הפכה לספר - בהוצאת Annales
  • 2020 - סרט תיעודי מאת כרמן ג'רדינה ומסימיליאנו פלמזה - על המשפט ברייבנטי - זכה בפרס Nastro d'Argento (סרט הכסף)
  • 2022 - Il signore delle formiche "אדון הנמלים" סרט עלילתי בבימוי ג'אני אמליו, RAI Cinema

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Il circo e altri scritti, 4 volumi (raccolta di opere di teatro, poesie, saggi), Atta, 1960 – (הקרקס וכתבים אחרים; קובץ מחזות, שירים, מסות)
  • Guida per esposizione, Atta, 1960 – (מדריך לתערוכה)
  • Le prigioni di Stato, Feltrinelli, 1969 – (בתי הכלא של המדינה)
  • Aldo Braibanti: objets trouvés, Firenze, Bezuga, 1979 – (אלדו ברייבנטי: פריטים שנמצאו)
  • Catalogo della Mostra tenuta a Firenze nel 1979
  • Impresa dei prolegomeni acratici, Editrice 28, 1989
  • Pellegrinaggio a Rijnsburg, nella sezione musicale del Catalogo della Biennale di Venezia 1991 – (עלייה לרגל לריינסבורג)
  • Frammento frammenti: 1941-2003, Empiria, 2003 – (קטע קטעים)

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cristoforo Colombo, Il giornale di bordo, Schwarz, 1960 (קולומבוס - יומן מסע) תרגום מספרדית לאיטלקית

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Transfert per kamera verso Virulentia – בבימוי אלברטו גריפי, בביצוע התיאטרוני של ברייבנטי 1967
  • Orizzonte degli eventi – (אופק האירועים) בימוי ותסריט
  • Il pianeta di fronte – (כדור הלכת ממול) בימוי ותסריט
  • Colloqui con un chicco di riso – תסריט
  • Morphing – בימוי ותסריט, אנימציות מאת לאונרדו קאראנו, 1995
  • Blu cobalto – תסריט בבימוי ג'אופרנקו פיורה דונאטי, עם השחקנים אנה ונאיוטו ואנריקו גצו, 1985

תוכניות רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lo scandalo dell'immaginazione – נכתב ובוים עבור RAI
  • Le ballate dell'Anticrate – נכתב ובוים עבור RAI
  • Le stanze di Azoth – נכתב ובוים עבור RAI
  • La capsula del tempo – (לא הוקלט, קיים הטקסט)

מאמרים במגזינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייבנטי כתב למגזינים הבאים:

  • IMPRINTING sperimentazione e linguaggio 1975-79
  • La Civiltà Delle Macchine
  • Marcatré
  • Quaderni Piacentini
  • Sipario
  • Aut-Trib 17139

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stefano Raffo - Aldo Braibanti, Emergenze: conversazioni con Aldo Braibanti Vicolo del pavone, Piacenza, 2003

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Stefano Raffo עמ' 49
  2. ^ 1 2 הספד ב"לה רפובליקה" 2014
  3. ^ 1 2 A.Mancini