אומברטו אקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אומברטו אקו
Umberto Eco
אקו במאי 2005
אקו במאי 2005
לידה 5 בינואר 1932
אלסנדריה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בפברואר 2016 (בגיל 84)
מילאנו, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת טורינו עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
זרם סמיוטיקה
תחומי עניין ביקורת תגובת הקורא
עיסוק פילוסוף, סופר, סמיוטיקאי, מבקר ספרות, היסטוריון של ימי הביניים, מומחה ספרות, מרצה באוניברסיטה, תסריטאי, מחבר רומנים, מתרגם, מסאי, איש חינוך, היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ ג'ויס, קאנט, פירס, אקווינס, דויל, בורחס
מדינה איטליה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות On Ugliness, Apocalypse Postponed, Come si fa una tesi di laurea, המטוטלת של פוקו, Misreadings, שם הוורד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס צ'זארה פבזה (2011)
פרס סטרגה (1981)
אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (1996)
פרס אוסטריה לספרות אירופית (2001)
פרס נסיך אסטוריאס לתקשורת ולמדעי הרוח (2000)
מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות
עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר
מפקד מסדר האמנויות והספרות
קצין בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Renate Ramge (24 בספטמבר 1962–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Umberto Eco signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
umbertoeco.it
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אומברטו אקואיטלקית: Umberto Eco; ‏5 בינואר 193219 בפברואר 2016) היה חוקר סמיוטיקה, פילוסופיה ותרבות ימי הביניים, סופר ומתרגם איטלקי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקו נולד בעיר אלסנדריה במחוז פיימונטה שבצפון איטליה. ילדותו עברה עליו בערי צפון איטליה, בימי המאבקים הרצופים בין הקומוניסטים ובין אנשי "החולצות השחורות", תומכי הפשיזם האיטלקי. עבודת הדוקטורט שהגיש לאוניברסיטת טורינו התמקדה באסתטיקה של תומאס אקווינס. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 היה מעורב בארגונים אמנותיים וספרותיים שונים, ועבד בערוצי תקשורת המונים. בתקופה זו היה ממחברי השאלות לתוכניות הטריוויה של הטלוויזיה האיטלקית, והחל לפרסם את הטור "היומן הקטן" ביומון "Il Verri".

אחד מפרסומיו הראשונים, "היצירה הפתוחה" (Opera Aperta ,The Open Work) מ-1962, דן בהבחנות שבין מרחבי משמעות שנוצרים בטקסטים: אקו הבחין בין טקסטים "פתוחים" שמעודדים קיום פרשנויות רבות (כגון "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס), לבין טקסטים "סגורים" שמכוונים את הקורא לעבר טווח מצומצם של משמעויות (כגון "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי). עבודה זו קירבה את אקו אל קבוצת היוצרים האיטלקיים "Gruppo '63", שהתעניינה ביכולת ליצור מרחב קומבינטורי של הבעות ביצירה ספרותית ופלסטית (בדומה לחבורת אוליפו הצרפתית).

עיסוקיו של אקו בתחומי התקשורת מסמנים את המעבר שחל בכתיבתו האקדמית. עבודותיו הבאות, ובעיקר "תפקידו של הקורא" (The Role of the Reader) ו"תאוריה של הסמיוטיקה" (Theory of Semiotics) הן ניסיון ליצירתן של מתודות כלליות לניתוח טקסטים, ללא הבחנה בין "תרבות גבוהה" ו"נמוכה". מתקופה זו זכו למעמד מיוחד בעיקר שני חיבורים: הניתוח הסטרוקטורלי של סרטי ג'יימס בונד[1] וההקדמה שחיבר אקו עבור הוצאתו האיטלקית של הקומיקס "פינאטס".

גישתו הטקסטואלית של אקו יוצרת דו-שיח עם התאוריה האסתטית מבית מדרשו של בנדטו קרוצ'ה (Croce) ועם השתלשלויותיה ההיסטוריות, בעיקר אלו שבאו לביטוי בתנועת הביקורת החדשה. עבור אקו, משמעותו של טקסט אינה נקבעת על ידי הטקסט "כפי שהוא לעצמו". עם זאת, הדגש שהושם על ידי התאורטיקנים של הביקורת החדשה על מרחב משמעויות ופרשנויות מקבילות הוא רכיב חשוב בתאוריות של אקו: עבורו הקורא מייצר פרשנות, או פרשנויות, מתוך המרחב האופייני שהטקסט מכונן.

בספרו "בחיפוש אחר השפה המושלמת" הביע תמיכה בשפה הבינלאומית אספרנטו, אם כי לא דיבר אותה.

חיבורים מאוחרים יותר מסמנים מעבר נוסף בכתיבתו של אקו - מפתיחתו של הטקסט לחופש פרשני פונה אקו אל הדרכים שבהן הטקסט יוצר צמצום מבני של דרכי הקריאה האפשריות ("פרשנות ופרשנות יתר" - Interpretation and Over-Interpretation). כדי לבסס עמדה זו נדרש אקו ל"קורא האידיאלי", קורא שמשחזר מערכות קשרים מקסימליות בפרשנותו לטקסט. אקו גיבה את מחקריו אלו בהתעמקות במכניזמים "עודפים" של קריאה ובפרשנויות "פרנואידיות", כאשר בכך הוא מציב גבולות לחופש הקריאה. במסגרת זו ערך אקו מחקר היסטורי ותאורטי של ההנחות הפרשניות העומדות בבסיסן של פרשנויות "לא-לגיטימיות", כפי שאלו משתקפות בכתבים אוקלטיים ובטקסטים עם אג'נדות פוליטיות חריגות.

הדים לעבודותיו התאורטיות מצויים גם בסוגת הכתיבה הבאה שבה התנסה - הרומן הספרותי. הרומן הראשון של אקו, "שם הוורד" (1980; Il Nome della Rosa). על ספר זה זכה בפרס הספרותי האיטלקי הבכיר פרס סטרגה, המקביל לפרס מאן בוקר בשפה האנגלית וגם בפרס מדיסיס לסופר זר לשנת 1982. רומן זה הוא המשך אינטגרלי לכתיבתו האקדמית של אקו: הנושאים העיקריים ברומן מתמקדים בהקבלה בין הבלש ובין הקורא, ובדרכם של השניים לכפות על המציאות, או על הטקסט, נרטיבים "מוגזמים"[2]. הספר תורגם לכ-30 שפות ומכר למעלה מ-10 מיליון עותקים[3]. הוא גם עובד לסרט מצליח בכיכובו של שון קונרי ב-1987[4].

בשנת 1988 יצאה לאור ספרו השני, "המטוטלת של פוקו"[5]. הנושא העיקרי בספר הוא הפופולריות של תאוריות הקונספירציה לאורך השנים, ושכיחותן של דעות פסבדו־דתיות ופסבדו־מדעיות.

ספריו הבאים "האי של יום האתמול" ו"באודולינו" ביססו את מעמדו כאחד הסופרים העולמיים המובילים לקראת סוף המאה ה-20.

אקו כיהן כראש החוג לתקשורת של אוניברסיטת בולוניה ושימש יושב ראש איגוד הסמיוטיקנים העולמי.

בשנת 2011 היה אורח הכבוד ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים[6].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לטייל עם דג סלמון ומאמרים אחרים, תרגם אריה אוריאל, כנרת, 1997.
  • להמציא את האויב וחיבורים נוספים, תרגם אריה אוריאל, כנרת זמורה ביתן, 2016.
  • הפשיזם הנצחי, תרגם יונתן פיין, הוצאת תשע נשמות, 2019[14].

ספרי עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרשנות ופרשנות יתר, נכתב בשיתוף ריצ'רד רורטי, ג'ונתן קאלר וכריסטין ברוק-רוז, תרגם יניב פרקש, הוצאת רסלינג, 2007.
  • תולדות היופי, תרגם אריה אוריאל, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010[15].
  • תולדות הכיעור, תרגום ועריכה מקצועית: ד"ר שרה לוטן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2013[16].
  • תולדות האגדות - סיפורם של מקומות אגדיים, תרגום שרה לוטן, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016[17].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו, כרך ב', תרגמה אנה ברויר, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אומברטו אקו בוויקישיתוף

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על תבניות הסיפר בספרי ג’יימס בונד
  2. ^ רחל נאמן, מורה נבוכים ל'שם הוורד', כותרת ראשית, 23 באפריל 1987
  3. ^ אלון אלטרס, עונשה של הצלחה ספרותית, מעריב, 5 בדצמבר 1990
  4. ^ עדנה פיינרו, קולנוע - האינקוויזיציה כקריקטורה, "העולם הזה", גיליון 2590 מ-22 באפריל 1987, עמוד 20
    אהרון דולב, את הספר חייבים לקרוא, מעריב, 30 באפריל 1987
    מאיר שניצר, הוא לא ידע את שמה, והוא גם לא יידע, חדשות, 17 באפריל 1987
  5. ^ מיכל אלפון, אומברטו אקו מכה שנית, כותרת ראשית, 19 באוקטובר 1988
  6. ^ חגית פלג רותם, ‏אומברטו אקו מבקר בארץ: "חרם אינטלקטואלי הוא ביטוי לגזענות", באתר גלובס, 23 בפברואר 2011
    מיה סלע, אומברטו אקו: "חרם הוא צורה של גזענות", באתר הארץ, 24 בפברואר 2011
  7. ^ מרב יודילוביץ', אומברטו אקו: דוקטור של כבוד, באתר ynet, 3 ביוני 2002
  8. ^ שלומית שחר, האני־המספר וכותב ההיסטוריה - "שם הוורד" מאת: אומברטו אקו; תרגום; עמנואל בארי; זמורה־ביתן, כותרת ראשית, 8 ביולי 1987
  9. ^ ביקורת ספר: המטוטלת של פוקו – אומברטו אקו, כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית
  10. ^ ביקורות:
    יוסף שוורץ, סטפנה סבין, בחיפוש אחר האשליה המושלמת, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2001
    יוסף דן, למה הגנוסטיקאיות מפריסות פרסה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2002
    אביעד קליינברג, חכם גדול, סופר קטן, באתר ynet, 30 באוקטובר 2005
    רחביה ברמן‏, אקו והבאנימן, באתר וואלה!‏, 23 באוקטובר 2005
    אהוד פירר, האמת, ורק האמת, באתר "האייל הקורא"
    באודולינו, אומברטו אקו
  11. ^ יוסף דן, זיכרונותיו של מי ששכח את הכל, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2006
  12. ^ אריק גלסנר, על "בית העלמין של פראג", מאת אומברטו אקו, באתר "מבקר חופשי", 31 באוקטובר 2012
  13. ^ ביקורות:
    אתר למנויים בלבד אביעד שטיר, שלל הקונספירציות ברומן האחרון של אומברטו אקו, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2016
    עופרה עופר אורן, "מספר אפס": האם הסופר קרא את ספרו, בבלוג "סופרת ספרים", 17 במאי 2016
    יונתן גרוסמן‏, מתקפת תרבות: "מספר אפס" של אומברטו אקו הופך את הדרמה העיתונאית לחוויה מייגעת, באתר וואלה!‏, 16 ביוני 2016
  14. ^ עופרה עופר אורן, "הפשיזם הנצחי": קריאת חובה, בבלוג "סופרת ספרים", 5 במרץ 2019
  15. ^ ביקורות:
    ספי הנדלר, יריד הספרים בירושלים | אומברטו אקו, "תולדות היופי", באתר הארץ, 16 בפברואר 2011
    שולמית קיסרי, תולדות היופי, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 29 באפריל 2011
    אריאנה מלמד, יופי טופי, באתר ynet, 19 בינואר 2011
    אורי הולנדר, פרלודים | כרטיס כניסה שעוצב בקפידה אל גן השעשועים של היופי, באתר הארץ, 27 במאי 2011
  16. ^ אתר למנויים בלבד עמרי הרצוג, מדוע קשה להסיר את המבט מהכיעור, באתר הארץ, 22 במרץ 2013
  17. ^ אתר למנויים בלבד דוד רפ, הזמנה למסע יוצא דופן בעקבות מקומות אגדיים, באתר הארץ, 25 באפריל 2017