אלדו מנוציו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלדו מנוציו

אלדו פיו מָנוּציוֹ הזקן[1], או בשמו הלטיני, אלדוס פיוס מנוקיוס, או אלדוס פיוס מנוטיוסאיטלקית: Aldo Pio Manuzio; בלטינית נהג לחתום Aldus Mannucius, אחר כך Manucius ולבסוף Aldus Pius Manutius;‏ 1449 בסיאנו - 6 בפברואר 1515 ונציה) היה מלומד הומניסטי איטלקי שפעל בוונציה והפך לדפס ומוציא לאור מפורסם, מייסד בית הדפוס האלדיני בוונציה שנודע באיכות הגרפית ובדרך כלל, בדיוק הדפסותיו. נקרא "הזקן" כדי להבדילו מנכדו, אלדו מנוציו הצעיר.

אלדו מנוציו הזקן המציא את הדפוס הנקרא "איטלקי", קבע את השימוש המודרני בנקודה ופסיק ופיתח את המראה המודרני של הפסיק. הנהיג פורמט קטן וזול של ספרים עטופים בוולום, שדמו לספרים בכריכה רכה של ימינו.

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלדו מנוציו למד לטינית ברומא אצל גספרינו דה ורונה ודומיציו קלדריני, ויוונית בפרארה אצל גוארינו דה ורונה. ב-1482 שהה במירנדולה אצל חברו ללימודים, ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה. כשפיקו דלה מירנדולה עבר לגור בפירנצה, מצא למנוציו עבודה כמורה של שני אחייניו, הנסיכים מקארפי, אלברטו השלישי פיו וליונלו פיו. מנוציו ואלברטו פיו שמרו על קשר ידידות כל חייהם, וייתכן מאוד כי אלברטו פיו מימן מאוחר יותר את ההדפסות הראשונות של אלדו מנוציו (אולי חמשת הכרכים של כתבי אריסטו). באותה תקופה הבשילה שאיפתו העיקרית של אלדו לשמר את הספרות וההגות היוונית וגם את מורשת הספרות הרומית בעזרת מהדורות מודפסות. בשנת 1490 הוא התיישב בוונציה, והקים בה את בית הדפוס שלו. עיר זאת הייתה אז, חוץ מיעודיה המסחריים, מרכז החשוב ביותר ללימודים קלאסיים הודות לכתבי היד והספרים היווניים של הספרייה המרצ'יאנית שהוקמה על ידי הקרדינל בסריונה כאכסניה לאוספי ספריו. בוונציה קישר מנוציו יחסי עבודה וידידות עם אנשי רוח ואמנים מקומיים בני תקופתו ועם רבים מקרב חכמי יוון שנפלטו מביזנטיון אחרי כיבוש העיר על ידי הטורקים ב-1453.

הקשרים האינטלקטואליים האיתנים האלה הובילו בסופו של דבר בשנת 1502 להקמת "החוג האלדיני" או ה"אקדמיה אלדינה" שפעלה בבית הדפוס והוקדשה ללימודי תרבות יוון. אקדמיה זו, שהפכה את ונציה ל"אתונה שנייה"[2] ויכלה להתגאות בכך שעם חבריה נמנו אחדים מגדולי הדור כמו ארסמוס מרוטרדם, פייטרו במבו ותומאס לינאקר וכן מרקו מוזורו ושיפיונה פורטגרי המכונה "קרטרומאקו". האקדמיה אלדינה קבעה לעצמה את המטרה לקדם את חקר הקלסיקונים היוונים באיטליה ובאירופה. חבריה השתדלו לשוחח ביניהם רק ביוונית, ובמקרים של הפרת הכללים או עשיית שגיאות, הם התחייבו כעונש לתרום קנסות לקרן משותפת ששימשה לארגון מפגשיה החגיגיים.

בית הדפוס בוונציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל בית הדפוס של אלדו מנוציו

בשנת 1494 אלדו מנוציו פתח את בית הדפוס ברובע סנטו אגוסטינו של ונציה. המוטו שלו, "Festina lente" ("תזדרז לאט") או "affrettati con calma" ("תזדרז ברוגע") הופיע לראשונה ב-1498 על מהדורה של כתבי פוליציאנו. הוא מיוצג על ידי סמל מצויר: עוגן ודולפין, אותו מצא מנוציו על מטבע רומי עתיק שתרם לו פייטרו במבו. העוגן סימל את האיתנות, והדולפין - את המהירות. ספריו נפוצו במהרה בכל רחבי אירופה המערבית ונודעו כ"מהדורות אלדיניות".

בשנת 1505 התחתן אלדו מנוציו עם מריה, בתו של אנדראה טורזאנו (או טורזאני) מאזולה, שהצליח לרכוש את בית הדפוס שהוקם בוונציה על ידי ניקולס ג'נסון. טורזאנו שיתף בניהול בית הדפוס הזה לא רק את אלדו, אלא גם את פיירפרנצ'סקו ברבריגו, בנו של הדוג'ה בפועל באותן השנים, אגוסטינו בארבאריגו. כך קמו שניים מבתי ההוצאה לאור החשובים של ונציה. עבור מפעלו של אלדו הפצת השפה והפילוסופיה היוונית הייתה יעד ראשון, לפני הרווח הכלכלי. דאגתו הראשונה הייתה לשמור על סטנדרט איכות גבוה ככל האפשר של מהדורותיו, שנחשבו על ידי הביבליופילים לאוצרות של ממש, ולהבטיח זמינות מרבית של הספרים בחוגים רחבים ככל האפשר של קוראים.

על שיווק הספרים שהדפיס אלדו הופקדו יוונים. השפה יוונית שימשה בשיחות לא רק באקדמיה אלדינה אלא גם בביתו של מנוציו ואף בהוראות שנתן לעובדי הדפוס ולכורכים. לפחות שלושים יוונים הועסקו כמגיהים, כחוקרי כתבי יד וקליגרפיות ששימשו כמודל לגופנים.

מפעל הוצאות לאור - הלוגו Venetiis, in aedibus Aldi[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד מ"היפנרוטומאכיה פוליפילי", ספר שהודפס בבית הדפוס של אלדו מנוציו, ונציה, בדצמבר 1499

בשנים 1498-1495 פרסם אלדו מנוציו את כתבי אריסטו ב-5 כרכים. בדצמבר 1499 הוציא לאור ספר חריג מאוד לעומת שאר תוצרתו המפורסמת: "היפנרוטומאכיה פוליפילי" או "קרב האהבה של פוליפילו בחלום", רומן המיוחס בדרך כלל לנזיר הדומיניקני פרנצ'סקו קולונה, וכתוב בהשראת דנטה ובוקאצ'ו. הספר יצא מלווה באיורים קסילוגרפיים והיה, גם בשל תחכום השפה המערבת איטלקית ולטינית, לאחד הלהיטים של הספרות ההומניסטית האיטלקית.

ב-1500 פרסם מנוציו שורה של ספרים קטני-מימד וזולים, שהשתמשו לראשונה בכתב הנטוי (corsivo) שהומצא על ידי פרנצ'סקו גריפו מבולוניה. גריפו עבד אז במפעליו של מנוציו. הגופנים בכתב הזה נקראו "אלדינים" ודמו לאותיות של כתבי היד היווניים ששימש כמקור. באותה שנה פרסם מנוציו תחת עריכתו של פייטרו במבו את הספר "כתבי מר פרנצ'סקו פטרארקה בשפה האיטלקית" (Le cose volgari di M. Francesco Petrarca). מאוחר יותר, לאחר מותו של מנוציו, גם ה"קצונונייר" של פטרארקה ראה אור בבית הדפוס האלדיני. בשנת 1501 פורסמה מהדורתו לכתבי ורגיליוס בכתב הנטוי שהפך לדגם לחיקוי בכל בתי הדפוס. יתרה מזו, הספר הוצא "in ottavo", כלומר בפורמט קטן בהרבה מהספרים המפוארים שנקראים "in folio". בעוד שבספרים מסוג "in folio" דף אחד מקופל פעם אחת ויוצר שני עמודים, בספרים מסוג "in quarto" הדף מקופל פעמיים כדי ליצור 4 עמודים, ובספרים מסוג "in ottavo" דף אחד מקופל שלוש פעמיים ויוצר 8 עמודים. הפורמט "אנכירידיון" הפך את הספרים, לראשונה, לידידותיים לידיים, קלים וניידים. בקיץ 1502 הוצאה לאור מהדורת מחזות של סופוקלס שהייתה הסנונית הראשונה בסדרת הדפסות ערוכות בקפידה של כתבי המחברים היוונים הקדומים. ארסמוס מרוטרדם פנה בעצמו לאלדו מנוציו ויצר איתו לקשר ידידות ושיתוף פעולה פורה. בשנת 1508 מנוציו פרסם את ה-"Adagia" ("מימרות") של ההוגה ההולנדי.

אלדו הלך לעולמו ב-6 בפברואר 1515 אחרי שהוציא לאור כ-130 מהדורות ספרים ביוונית, לטינית ואיטלקית ("השפה הוולגרית", כלומר שפתו של העם), כולל כתבי בני זמנו כמו ארסמוס, אנג'לו פוליציאנו או פייטרו במבו, אגרותיה של קתרינה מסיינה ומעל לכל, הסופרים וההוגים קלאסיים, מאריסטו עד תוקידידס, מהרודוטוס עד קיקרו, מסופוקלס עד לוקיאנוס, הומרוס, אובידיוס, קאטולוס, ורגיליוס ורבים אחרים.

אחרי מותו, חמיו ושני גיסים המשיכו את מפעלו עד ששני בניו, אחד מהם ההומניסט פאולו מנוציו, הגיעו לפרקם. בית הדפוס האלדיני חדל לפעול בשנת 1590 אחרי הדור השלישי, שנציגו היה אלדו מנוציו הצעיר.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלדו מנוציו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם האיטלקי אלדו מנוציו הוא למעשה שם ששוחזר בדיעבד על בסיס שמו בלטינית. יש גם המשערים כי נקרא במקור מנדוציו
  2. ^ Peter Ackroyd Venice Pure City Vintage Books London 2010 עמוד 260