אליהו גלעדי
אליהו גלעדי (1915 - 1943) היה ממנהיגי הלח"י, והוצא להורג על ידי הלח"י.
אליהו גלעדי נולד בשנת 1915 בטרנסילבניה. התחנך בבוקרשט בירת רומניה. היה חבר בתנועת בית"ר, ועלה לארץ ישראל בשנת 1937 באמצעות תנועת ההעפלה של בית"ר. בארץ הצטרף לאצ"ל. עם הפילוג באצ"ל בשנת 1940, על רקע אי הסכמתו של אברהם שטרן (יאיר) להפסיק את המלחמה בבריטים בעת שלחמו בגרמניה הנאצית, הצטרף גלעדי לאנשי שטרן בעת שאלו יסדו את מחתרת הלח"י (שנקראה בראשיתה בשם "אצ"ל בישראל").
גלעדי נחשב על ידי חבריו כ"נועז עד כדי טירוף". הבולשת הבריטית (ה-CID) הצליחה לתפוס אותו, והוא נכלא במחנה המעצר במזרעה. אחרי הירצחו של אברהם שטרן ב-12 בפברואר 1942, היה הלח"י נתון במשבר. מנהיגיו, אליהו גלעדי ויצחק שמיר היו נתונים במעצר. מבין מנהיגי הארגון נותר חופשי רק יהושע כהן, שעבר ממקום מסתור אחד לשני. ב-2 בספטמבר 1942 הצליחו גלעדי ושמיר לברוח מן המעצר. השניים נפגשו עם שרידי הנהגת הלח"י בראשותו של יהושע כהן והחלו בפעולות לארגונו מחדש של הארגון.
עד מהרה נתגלעו חילוקי דעות חריפים בין שני הבורחים. לפי עדותו של נתן ילין-מור, גלעדי כמעט המיט שואה על המחתרת. לדבריו חתר גלעדי לחיסול חשבונות פנימיים בתוך לח"י ומחלוקות בין ארגוני המחתרת בכוח הנשק, ותכנן מעשי פרובוקציה שהיו כרוכים בהרג המוני של יהודים. לדברי ילין-מור הציע גלעדי להעסיק חברות לח"י כזונות, ופעם אף איים באקדח על שמיר. לדעת ילין-מור הושפעו כוונותיו ומעשיו של גלעדי מהלך הרוח הניהליסטי של המהפכנים הרוסיים הקיצוניים של המאה ה-19, שלא ייחסו ערך לחיי אדם.
לדעת חוקר הלח"י יוסף הלר הייתה המגרעת הגדולה של גלעדי אי יכולתו לקבל מרות. לדבריו, באביב 1943 החל גלעדי להתמודד מול שמיר על הנהגת הלח"י. שמיר רצה להפעיל את אנשי הלח"י במבצע תעמולה נרחב ביישוב, באימונים ובצבירת כוח עד שיתאושש הארגון ויחזור לפעילות נגד הבריטים. גלעדי לעומתו צידד במה שכינה "החרמת כספים", דהיינו מעשי שוד, פריצות וגניבות, וכן תמך בחיסול מנהיגים פוליטיים של תנועות יריבות, אנשי אצ"ל, מפקדי ההגנה וראשי מפלגות ציוניות, ואף היווה סיכון לחייו של שמיר עצמו. לשני האנשים היו תומכים וחסידים והארגון עמד בפני פילוג. לדברי הלר תלו אנשי שמיר את התאבדותו של אחד מאנשיהם ביוני 1943, בלחץ שגלעדי הפעיל עליו.
שמיר הצליח לשכנע את אנשיו כי יש לחסל את גלעדי. במועד בלתי ידוע, במחצית השנייה של 1943, הוזמן גלעדי לצפות באימוני נשק בחולות בת ים. בבואו למקום הרגו אותו חבריו והטמינו את גופתו בחולות. הגופה לא נתגלתה מעולם.
לאחר הרצח כינס יצחק שמיר 13 מפעילי לח"י בחולות בת ים ודיווח להם על מעשיו של גלעדי ועל הוצאתו להורג. בהצבעה רטרואקטיבית אישרה הקבוצה פה אחד את המעשה. בהמשך אישרו אף אנשי לח"י שבמאסר את ההריגה. גם נאמניו של גלעדי השלימו לבסוף עם המעשה.
ברשימת חללי הלח"י שבאתר הלח"י [1] נכתב: "אליהו גלעדי (שאול) - נפל בנסיבות טרגיות בתש"ג".
בדף לזכרו של גלעדי באתר "יזכור" של משרד הביטחון נכתב: "אליהו לא נידון על ידי חבריו בעוון בגידה - הוא היה קרבן טראגי של לחימה בתנאי מחתרת – ו-38 שנה לאחר שהוצא להורג, נכלל שמו של אליהו ברשימת הנופלים במלחמות ישראל".
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
- יוסף הלר לח"י: אידאולוגיה ופוליטיקה 1949-1940. הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1989.
- נחום ברנע יורים ובוכים. הוצאת זמורה ביתן מודן, 1981 עמ' 40.
- Nachman Ben-Yehuda, Political Assassinations by Jews: A Rhetorical Device for Justice, State University of New York Press, 1992