אלימות נגד יהודים במרכז אירופה ובמזרחה, 1944–1946

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

האלימות האנטי-יהודית במרכז אירופה ובמזרחה, בעקבות נסיגת כוחות הכיבוש הגרמנים הנאצים והגעת הצבא האדום הסובייטי בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, נקשרה בחלקה לאנרכיה שלאחר המלחמה ולכאוס כלכלי שהחריף עקב הסטליניזם בשטחי הרפובליקות הסובייטיות ובשטחי מדינות לוויין שנוספו לתחום השליטה של ברית המועצות. התקפות אנטישמיות הפכו תכופות בעיירות סובייטיות שנפגעו במלחמה, בשווקים, בחנויות שהתרוששו עקב המלחמה, בבתי ספר ואף במפעלים ובמוסדות ממלכתיים. מכתבי מחאה נשלחו למוסקבה מכמה עיירות רוסיות, אוקראיניות ובלארוסיות על ידי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי שהיה מעורב בתיעוד השואה.

אלימות נגד יהודים בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטונות הסובייטים לא הצליחו לשנות את התעמולה האנטי-יהודית של היטלר, כתב אל"ם דוד דרגונסקי. גורמים אנטישמיים מקרב משתפי הפעולה הנאצים לשעבר בברית המועצות קיבלו במקרים רבים אחריות וסמכות על מפעלים ורשויות מדינתיים רשמיים. שלמה מיכאלס, יו"ר הוועד היהודי האנטי-פשיסטי שנרצח במינסק בינואר 1948, כתב כי בתים יהודיים שהוחרמו מבעליהם בתקופת השואה, לא הוחזרו לבעליהם. בברדיצ'ב, מוגילב-פודולסק, באלטה, ז'מרינקה, ויניצה, חמילניק, רפלובקה העתיקה (אנ') וכן בעיירות רבות אחרות נאלצו יהודים להישאר באזורי גטאות לשעבר, למען ביטחונם האישי. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי היה מטרה לפגיעתן של הרשויות הסובייטיות במסגרת מאבקן נגד הקוסמופוליטיות במחצית השנייה של שנות הארבעים וכן בליל רצח המשוררים.[1][2]

רצח מיכאלס סימן את תחילת הדיכוי בהיקף ארצי של יהודים שהואשמו בריגול ובפשעים כלכליים. מספר חודשים לאחר רצח מיכאלס נעצרו דמויות יהודיות אחרות. מערכה ציבורית נגד הציונות החלה בסתיו 1948. בסוף העשור נעלמו יהודים מהדרג העליון של המפלגה ברפובליקות הסובייטיות.[3] לאחר מכן נערך משפט הרופאים בשנים 1952–1953, בליווי פרסומים אנטישמיים בתקשורת[4] וכן מאות חקירות בעינויים.[5] מרבית מדינות ברית המועצות לא הכירו במעורבותן של משטרות העזר המקומיות בשואה.[6][7][8] רוב 300,000 אנשי השוצמנשפט (אנ') בשטחים הכבושים על ידי גרמניה בברית המועצות[9][10] חזרו לחייהם הקודמים, כולל אנשי משמר העם של בלארוס (אנ') שהשתתפו בפעולות בהן נרצחו כ-30,000 יהודים[11] ואנשי משטרת העזר האוקראינית שהיו אחראים להשמדת 150,000 יהודים באזור ווהלין.[12] חרושצ'וב הצהיר כי היהודים אינם רצויים באוקראינה.[13]

ב-4–7 בספטמבר 1945 [14] הוכו בקייב כמאה יהודים, מתוכם 36 אושפזו וחמישה מתו מפצעיהם.[15] ברובצובסק (אנ') שברוסיה התרחשו מספר תקריות אנטישמיות בשנת 1945.[16]

אלימות נגד יהודים במדינות לוויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההשתלטות הסובייטית על פולין "ניתן היה לייחס רק חלק ממות היהודים לאנטישמיות", כתב יאן טומאש גרוס.[17] הרוב נגרם כתוצאה מההתקוממות האנטי-קומוניסטית נגד הממשלה הפרו-סובייטית החדשה.[18] באלימות האנטי-יהודית בפולין בשנים 1944–1946 נרצחו לפחות 327 יהודים.[19] ועם זאת, בפוגרום קיילצה ב-4 ביולי 1946 בעיר קיילצה שבפולין, שסיבותיו היו אנטישמיות בבירור (עלילת דם), נרצחו 47 מתוך 163 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו. בפוגרום קרקוב באוגוסט 1945 נרצחה יהודיה ונפצעו מספר יהודים.

מאות יהודים ניצולי השואה ששבו לבתיהם ברומניה נרצחו.[20][21] אירועים אנטי-יהודיים, לעיתים על סמך האשמות בעלילות דם, התרחשו בהונגריה בתריסר מקומות,,[22][23][24] למשל בקונמדרס ובמישקולץ ("פוגרום מישקולץ" (אנ')).

בטופולצ'אני שבסלובקיה נפצעו 48 יהודים בספטמבר 1945 ב"פוגרום טופולצ'אני" (אנ'). מספר יהודים נרצחו בקולבאשוב (אנ') בדצמבר. 13 אירועים אנטי-יהודיים התרחשו ב-1 באוגוסט 1946. הגדול ביותר היה בעיר סילינה, שם נפצעו 15 בני אדם.[25] מאורעות אנטישמיים התרחשו בברטיסלבה באוגוסט 1946 ובאוגוסט 1948, ומהומות אנטי-יהודיות פרצו במספר מוקדים אחרים.[26]

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרות אלפי יהודים ניצולי השואה התרכזו לאחר השואה בגרמניה, אוסטריה ואיטליה, במחנות עקורים. רבים מהם ביקשו לחזור לבתיהם במזרח אירופה, כדי לחפש קרובי משפחה שאולי שרדו את השואה וכן כדי לנסות להשיג שרידי רכוש, בתים וקרקעות שהיו בבעלותם. הידיעות על הפוגרומים במזרח אירופה גרמו לרבים מהם לשנות את תוכניותיהם ולחתור לפתרונות חלופיים, בעיקר הגירה לארצות שמעבר לים (ארצות הברית, ארגנטינה ואוסטרליה) או עליה לא חוקית לארץ ישראל שתחת המנדט הבריטי. כמו כן גרמו הפוגרומים לעשרות אלפי יהודים לברוח ממזרח אירופה במסגרת "הבריחה" ולהתרכז במחנות העקורים במערב אירופה.[27]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Medvedev, Zhores (2003). Сталин и еврейская проблема: новый анализ [Stalin and the Jewish Question: New Analysis]. Moscow: Prava Cheloveka. עמ' 148. ISBN 5-7712-0251-7. 
  2. ^ Pinkus, Benjamin (1984). The Soviet Government and the Jews 1948-1967: A Documented Study. Cambridge: Cambridge University Press. עמ' 183–184. ISBN 0-521-24713-6. 
  3. ^ Zvi Y. Gitelman (2001). The Black Years and the Gray, 1948-1967. A Century of Ambivalence: The Jews of Russia and the Soviet Union, 1881 to the Present (Indiana University Press). עמ' 144–154. 
  4. ^ Brent, Jonathan; Vladimir P. Naumov (2003). Stalin's Last Crime: The Plot Against the Jewish Doctors, 1948-1953. New York: HarperCollins. עמ' 4. ISBN 0-06-019524-X. 
  5. ^ Sebag-Montefiore, Simon (2005). Stalin: The Court of the Red Tsar. New York: Vintage Books. עמ' 636. ISBN 1-4000-7678-1. 
  6. ^ Meredith M. Meehan (2010). "Auxiliary Police Units in the Occupied Soviet Union, 1941-43: A Case Study of the Holocaust in Gomel, Belarus". United States Naval Academy. עמ' 44. 
  7. ^ Alexandra Goujon (28 באוגוסט 2008). "Memorial Narratives of WWII Partisans and Genocide in Belarus". France: University of Bourgogne. עמ' 4. אורכב מ-המקור ב-5 August 2016. 
  8. ^ John-Paul Himka and Joanna Beata Michlic. "Bringing the Dark Past to Light. The Reception of the Holocaust in Postcommunist Europe". University of Nebraska Press. עמ' 16. ISBN 0803246471. אורכב מ-המקור ב-2015-10-22. 
  9. ^ Dean, Martin (2003). Collaboration in the Holocaust: Crimes of the Local Police in Belorussia and Ukraine, 1941-44. Palgrave Macmillan. עמ' 60. ISBN 9781403963710. 
  10. ^ Andrea Simon (2002). Bashert: A Granddaughter's Holocaust Quest. Atonement (Univ. Press of Mississippi). עמ' 225. ISBN 1578064813. 
  11. ^ Eugeniusz Mironowicz (2014). "Okupacja niemiecka na Białorusi" [German occupation of Belarus]. Historia Białorusi od połowy XVIII do XX w. [History of Belarus, mid 18th century until the 20th century] (בPolish, Belarusian). Związek Białoruski w RP, Katedra Kultury Białoruskiej Uniwersytetu w Białymstoku (Internet Archive). אורכב מ-המקור ב-September 27, 2007. בדיקה אחרונה ב-12 ביולי 2014. 
  12. ^ Alexander Statiev (2010). The Soviet Counterinsurgency in the Western Borderlands. Cambridge University Press. עמ' 69. 
  13. ^ Benjamin Pinkus. The Jews of the Soviet Union: The History of a National Minority. Anti-Semitism. עמ' 219. ISBN 0521389267. 
  14. ^ "State-sponsored Anti-Semitism in Postwar USSR. Studies and Research Perspectives; Antonella Salomoni". Quest. Issues in Contemporary Jewish History / Questioni di storia ebraica contemporanea. בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2012. 
  15. ^ Amir Weiner. Making Sense of War: The Second World War and the Fate of the Bolshevik Revolution. Princeton University Press. 2008. p. 192.
  16. ^ War, Holocaust and Stalinism: a ... - Google Książki. Books.google.pl. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2010. 
  17. ^ Gross, Jan T. (2005). "After Auschwitz: The Reality and Meaning of Postwar Antisemitism in Poland". in Jonathan Frankel. Studies in Contemporary Jewry. Oxford University Press. ISBN 0-19-518224-3. 
  18. ^ August Grabski. "Central and Eastern European Online Library (CEEOL); page 11, note 7 of current document" (PDF). Book review of Stefan Grajek, "Po wojnie i co dalej? Żydzi w Polsce, w latach 1945−1949", translated from Hebrew by Aleksander Klugman, המכון ההיסטורי היהודי, Warsaw 2003 (p. 95) (בפולנית). Kwartalnik Historii Żydów, Recenzje (Jewish History Quarterly; Reviews). עמ' 240. 
  19. ^ Engel, David (1998). "Patterns Of Anti-Jewish Violence In Poland, 1944-1946" (PDF). Yad Vashem Studies Vol. XXVI. יד ושם. עמ' 32. 
  20. ^ Minicy Catom Software Engineering Ltd. www.catom.com (4 ביולי 1946). "Institute for Global Jewish Affairs – Global Antisemitism, Anti-Israelism, Jewish Studies". Jcpa.org. אורכב מ-המקור ב-2010-06-13. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2010. 
  21. ^ ז'אן אנצ'ל, "The Return of the Survivors from Transnistria," in David Bankier, ed., The Jews Are Coming Back (Yad Vashem, 2005), 241.
  22. ^ Antisemitism: a historical ... - Google Książki. Books.google.pl. 30 בינואר 1939. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2010. 
  23. ^ Petö Andrea. "Népbiróság és vérvád az 1945 utáni Budapesten" (PDF). אורכב מ-המקור ב-2011-07-21. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2010. 
  24. ^ Kenez, Peter (2001). "Antisemitism in Post World War II Hungary - violence, riots; Communist Party policy | Judaism | Find Articles at BNET". Findarticles.com. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2010. 
  25. ^ "CS Magazin". CS Magazin. בדיקה אחרונה ב-8 באפריל 2010. 
  26. ^ Mgr. Ivica Bumova, PhD. "Protizidovske vytrznosti v Bratislave v historicksom kontexte". Studie Pamat Naroda. 28 (27 / 100) in PDF. The Jewish demands to return lost property caused and open resistance of a certain part of Slovak community. The frustration was transformed into anti-Jewish riots that took place in Bratislava and several other cities and villages... 
  27. ^ על הבורחים ממזרח אירופה למחנה העקורים לנדסברג ועל הימנעותם של עקורים בלנדסברג מלחזור למזרח אירופה עקב הפוגרומים, באתר יד ושם