אם הקירות האלה היו יכולים לדבר 2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אם הקירות האלה היו יכולים לדבר 2
If These Walls Could Talk 2
If These Walls Could Talk 2.jpg
בימוי ג'יין אנדרסן
מרתה קולידג'
אן הייש
הפקה מרי קיין
תסריט ג'יין אנדרסן
סילביה סישל
אלקס סישל
אן הייש
שחקנים ראשיים ונסה רדגרייב
(מישל ויליאמס
קלואי סביני
שרון סטון
אלן דג'נרס
מוזיקה בזיל פולידוריס
צילום פול אליוט
רובי גרינברג
פיטר דמינג
מדינה ארצות הברית
אולפן HBO
הקרנת בכורה 5 במרץ 2000
משך הקרנה 96 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט רומנטי, סרט להטב"י עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים אמי
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אם הקירות האלה היו יכולים לדבר 2 הוא סרט מבית HBO משנת 2000. הסרט הוא מעין המשך לסרט "אם הקירות האלה היו יכולים לדבר" משנת 1996 - כמו בסרט הראשון, שלושה סיפורים מתרחשים באותו הבית בתקופות שונות. בסרט המקורי שלושת הקטעים סיפרו את קורותיהן של שלוש נשים סביב נושא הפלות; סרט זה עוקב אחר זוגות לסביות. את הקטעים השונים ביימו ג'יין אנדרסון, מרתה קולידג', ואן הייש.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1961[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוג נשים זקנות, אידית (ונסה רדגרייב) ואבי (מריאן סלדס) יושבות באולם קולנוע, ורואות את הסרט "שעת הילדים", לו עלילה לסבית. גבר ואישה יוצאים מהקולנוע בשאט נפש, וקבוצת נערים צוחקים כשהם רואים את אידית ואבי מחזיקות ידיים. מאוחר יותר, בבית בו הן חיות יחד מזה שלושים שנה, השתיים צוחקות יחד, ומבטאות את אהבתן אחת לשנייה. הסצנה היא ביתית - כל אחת ועיסוקיה - אידית במטבח ואבי בגינה צופה בציפורים. כשאבי מנסה לראות גוזל שנולד בשובך, היא נופלת מן הסולם. בבית החולים, האחיות והרופאים מתעלמים מאידית, שמבקשת שוב ושוב לדעת מה שלומה של אבי. היא ישנה בחדר ההמתנה, אך גם בבוקר האחיות במשמרת לא מודעות לנוכחותה, ואינן יודעות מה קרה לאבי. כשהן בודקות, הן מגלות שאבי נפטרה במהלך הלילה, וגופתה כבר פונתה לחדר המתים.

אידית מתקשרת לאחיינה של אבי, טד (פול ג'אמטי), כדי לבשר לו על מותה. לפני שהוא מגיע לבית, היא מסירה כל ראיה לכך שהיא ואבי חיו כזוג - היא העבירה את דבריה לחדר השני, והסירה תמונות שלהן יחד מהקירות. כשטד מגיע, הוא מציין שהבית היה רשום בשמה של אבי. אידית מספרת שהיא שילמה את המשכנתה כל השנים, וטד מבטיח לה "סידור הוגן", ומציע שתמשיך לחיות שם בתמורה לשכר דירה. אידית חוזרת על כך ששילמה על הבית, ושאבי הייתה רוצה שתישאר בו. טד, בהשפעת אשתו, שבינתיים החלה כבר להסיר מהבית חפצים בלי לשאול של מי הם, נמלך בדעתו, ומחליט למכור את הבית. הקטע מסתיים כשמשפחתו של טד נכנסים לאוטו עמוסים בחפצים, וטד מבטיח להיות בקשר עם אידית בקרוב לגבי הסידורים.

1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינדה (מישל ויליאמס) היא סטודנטית באוניברסיטה, וחיה בבית יחד עם עוד שלוש נשים אחרות, כולן לסביות ופעילות פמיניסטיות. הן מגיעות למפגש פמיניסטי בקמפוס, והחברות הסטרייטיות שם מאשימות אותן שהן גורמות להן לבעיות מול הנהלת האוניברסיטה, שלא מאפשרת להן לקיים בתחומיה מפגשים "מסיבות מוסריות". הקבוצה מוסרת לחברות שהן לא יכולות לכלול נושאים של לסביות בפעילות שלהן, ואלה יצטרכו לחכות "לטובת הכלל". לינדה מזכירה לדוברת שהיא הקימה יחד איתה את הארגון הפמיניסטי, כדי להלחם על זכויות כל הנשים, ושהיא עמדה לצידה במאבק על אמצעי מניעה, למרות שהיא עצמה אינה זקוקה להן. הקבוצות לא מגיעות להסכמה, וארבע החברות יוצאות בסערה.

הן הולכות לבר לסביות שהן לא מכירות, ונדהמות לגלות שהוא "דור ישן", כזה שהנשים הפוקדות אותו מגלמות תפקידי מגדר ברורים של בוץ' ופם. בעיניהן, הדבר נראה אנכרוניסטי ונוגד את הפמיניזם. הן צוחקות על איימי (קלואי סביני), אישה צעירה בבר העונבת עניבה. איימי מזמינה את לינדה לרקוד, וזו מסרבת, אך רק כי חברותיה מסתכלות עליה בעיניים שופטות. כשהחברות מחליטות ללכת, לינדה נשארת, ורוקדת עם איימי. מאוחר יותר, איימי מרכיבה את לינדה על האופנוע שלה עד ביתה, והשתיים מתנשקות. איימי, שנתנה ללינדה את חולצתה מפני הקור, מבטיחה לחזור למחרת לקחת אותה.

כשאיימי מגיעה למחרת, החברות בשיאו של ויכוח עם הנציגה של הקבוצה הפמיניסטית, ולינדה חשה מבוכה ומתנהגת באופן מנוכר לאיימי. איימי עוזבת. חברותיה של לינדה צוחקות עליה, ושואלות אותה כיצד אפשר לצפות שיתייחסו אליהן ברצינות כפמיניסטיות כאשר נשים כמו איימי בסביבה. הן לא מבינות למה אישה תרצה להתלבש כמו גבר, כאשר כל המאבק שלהן הוא למגר תפקידי מגדר סטריאוטיפיים מסוג זה.

לינדה הולכת לביתה של איימי כדי להתנצל. השתיים מקיימות יחסי מין. בבוקר, לינדה מוצאת תמונה של איימי כשהיא הייתה ילדה, ולבושה כבן, ושואלת אם היא אמורה להיות האישה ביחסים, ואיימי הגבר. איימי אומרת בבוז שלא, ומאשימה את לינדה בכך שהיא פשוט פוחדת שאנשים ידעו מה היא אם יראו אותן ביחד.

לינדה, שכבר התאהבה באיימי קשות, מזמינה אותה לארוחת ערב בבית המשותף, ומשביעה את חברותיה שייתנו לה צ'אנס. אך הערב מתנהל באווירה של מבוכה, ומשם רק מתדרדר כאשר אחת החברות מבקרת את לבושה של איימי, ומנסה לאלץ אותה ללבוש בגדי נשים. איימי עוזבת את הבית בטריקת דלת, ולינדה, נסערת, רצה אחריה. היא אומרת לאיימי שהיא אף פעם לא התביישה בה, אלא רק בעצמה. השתיים משלימות וצועקות לעולם (ולשכנים החטטניים של איימי) שהן לסביות.

2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית גרות כעת פראן (שרון סטון) וקאל (אלן דג'נרס). השתיים רוצות להביא יחד תינוק לעולם. פראן מתכוונת להרות מתרומת זרע, והשתיים נתקלות במכשולים בדרך - בהתחלה תכננו לקבל תרומת זרע מזוג הומואים, אך כאשר אלו הביעו הסתייגות מההסכם המקורי לפיו לא יהיו חלק מחיי התינוק, הנשים החליטו לבטל. הן מחליטות שעדיף תורם אנונימי, ומתקשרות עם בנק זרע. במהלך תהליך הבחירה, קאל מתקשה לקבל את העובדה שאין היא יכולה להכניס את פראן להריון.  

כשפראן מבייצת, ממהרת קאל לאסוף את הזרע מן הבנק ולהזריע את פראן. אך הניסיון לא צולח. השתיים יושבות בפארק וצופות בילדים מבית הספר הסמוך, ותוהות אילו בעיות יעמדו בפני הילד או הילדה שלהן - כמה דעות קדומות ובריונות יהיו מנת חייה. הן מביעות תקווה שהאהבה הגדולה שלהן אחת לשנייה ולילדה שלהן תספיק, ושבאופן כללי, שבעתיד תהיה יותר קבלה חברתית. אחרי שלושה ניסיונות, הן מבקרות אצל רופאה כדי שתסייע להן עם התהליך, וזמן קצר לאחר מכן, מגלות שהן בהריון. הסרט מסתיים כאשר השתיים רוקדות ומתחבקות באופן אינטימי ומלא שמחה במטבחן.

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

1961[עריכת קוד מקור | עריכה]

1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס אמי
    • שחקנית משנה מצטיינת במיני-סדרה או סרט - ונסה רדגרייב (זכייה)
    • סרט טלוויזיוני מצטיין (מועמדות)
    • תסריט מצטיין במיני-סדרה או סרט (מועמדות)
    • ליהוק מצטיין במיני-סדרה או סרט (מועמדות)
  • גלובוס הזהב
    • שחקנית המשנה הטובה ביותר בסדרה, מיני-סדרה או סרט טלוויזיוני - ונסה רדגרייב (זכייה)
  • פרסי NAACP IMAGE
    • שחקנית מצטיינת בסרט טלוויזיוני, מיני-סדרה או ספיישל דרמה - ניה לונג (מועמדות)
  • גילדת שחקני המסך
    • הופעה מצטיינת של שחקנית בסרט טלוויזיוני או מיני-סדרה - ונסה רדגרייב (זכייה)
  • פרס Satellite
    • שחקנית מצטיינת בסרט טלוויזיוני, מיני-סדרה, או ספיישל דרמה - ונסה רדגרייב (מועמדות)
  • פרס נשים בקולנוע קריסטל + לוסי
    • פרס לוסי (2000) ליוצרים ולשחקנים של אם הקירות האלה היו יכולים לדבר  ואם הקירות האלה היו יכולים לדבר 2, בהכרה למצוינות וחדשנות ביצירה שמיטיבה עם התפישה לגבי נשים במדיום הטלוויזיוני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]