אמנואלה הרטום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אֶמָנוּאֶלֶה הַרְטוֹם (לפעמים השם הפרטי מתועתק כ-עמנואל ושם המשפחה כ-ארטום; באיטלקית: Emanuele Artom, ‏23 ביוני 19157 באפריל 1944) היה היסטוריון ופרטיזן יהודי-איטלקי.

נולד בעמק אאוסטה שבאיטליה. למד היסטוריה, לימודים קלאסיים ופילולוגיה באוניברסיטת טורינו (אנ'), תרגם כתבים היסטוריים עתיקים לאיטלקית, וקידם פעילות תרבותית בקהילה היהודית. היה פעיל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית "מפלגת הפעולה" (Partito d'Azione) (אנ'). לאחר פלישת הנאצים לאיטליה והקמת רפובליקת סאלו ב-1943, הצטרף למחתרת האנטי-פאשיסטית האיטלקית. "צדק וחירות" (Giustizia e Libertà) (אנ') ול"בריגדת גריבלדי". השתתף בקרבות באזור בארג'ה (Barge) (אנ') בעמק פליצ'ה (Valle Pellice), ובעמק ג'רמנסקה (Valle Germanasca). בינואר 1944 התמנה לקומיסר פוליטי של הדיוויזיה החמישית של "צדק וחירות".

במהלך פעילותו כפרטיזן הוא כתב יומן בו הוא תיאר את פעילות הפרטיזנים ככלל, ואת פעילות הפרטיזנים היהודים בפרט. הוא חשף ביומן את קשייו ורגשותיו כאינלקטואל יהודי ופרטיזן נוכח המלחמה בפשיזם ונאציזם.[1]

ב-25 במרץ 1944 נתפס הרטום על ידי הנאצים, הוא עונה עינויים קשים וב-7 באפריל מצא את מותו בבית הכלא של טורינו. לא ידוע אם נתלה או שמת כתוצאה מהעינויים.

עיריית טורינו קראה על שמו את אחד מרחובות העיר, וקהילה היהודית בטורינו קראה על שמו את בית הספר היהודי בעיר, וספרייה בבית הכנסת. בכל שנה מתקיימת תהלוכה לזכרו בטורינו על ידי הקהילה היהודית.

חייו כאינטלקטואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד למשפחה אינטלקטואלית בורגנית יהודית בטורינו. גדל על ברכי אידיאלים ליברלים של חופש וצדק, לצד שמירה על מסורת יהודית[2]. אביו, אמיליו הרטום (אנ'), היה פרופסור למתמטיקה, פילולוגיה ומומחה לתנ"ך, וגם פעיל אנטי-פאשיסטי ידוע. אמו, עמליה, הייתה גם היא מתמטיקאית, וניהלה את בית הספר התיכון היהודי בעיר טורינו. היה לו אח אחד בשם אניו, שנהרג בתאונה בטיול בהרים ב-1940.

למד בטורינו בבית הספר הקלאסי מאסימו ד'אדזליו את הפילוסופיה של ההיסטוריה של קרוצ'ה. הוא היה תלמידו של המורה אוגוסטו מונטי (אנ'), והושפע מאוד מהתנגדותו של מורו לפשיזם. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, עבר ללמוד ב-1933 בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת טורינו (אנ'). הוא התמחה בלימודים רומנטיים ופילולוגיה אצל פרופ' דבנדטי (Debenedetti), וסיים את לימודיו בהצטיינות ב-1937. מחקרו עסק בשקיעתה של ממלכת החשמונאים, בהנחייתו של ההיסטוריון והארכאולוג מריו אטיליו לוי.[2]

בשל אימוץ חוקי הגזע באיטליה ב-1938, ובשל העובדה שסירב להצטרף למפלגה הפאשיסטית ולארגונים פאשיסטיים, לא יכול היה לעבוד כהיסטוריון באוניברסיטה. הוא הקדיש את זמנו למחקר היסטורי עצמאי, ותרגם לאיטלקית את כתביהם של פוליביוס ושל הרודוטוס.

במקביל למחקריו, ניהל בטורינו יחד עם אחיו, אניו, מרכז תרבות יהודי. בפעילויות המרכז השתתפו צעירים רבים מהקהילה היהודית בעיר וסביבותיה, שנפגעו מרדיפות אנטישמיות. בעזרתו, החלו הצעירים לחקור את תחושת הזהות וההשתייכות שלהם כיהודים. המוכרים שביניהם היו הסופר פרימו לוי ואחותו אנה, והרופאה והפסיכולוגית ד"ר לוצ'יאנה ניסים.

לאחר מותו של אחיו אניו בתאונה בהרים ב-1940, החליט להקדיש זמן רב יותר למחקריו. בזמן השואה, הוריו הצליחו לברוח לשווייץ ולהינצל.

חייו כפרטיזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע על השתתפות יהודים בלחימת הפרטיזנים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות הפרטיזנים באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה התרכזה בשני אזורים עיקריים: בצפון איטליה, הוקם ארגון צבאי שכלל מספר בריגדות – "בריגדת גריבלדי" ובריגדת "צדק וחירות", כשכל אחת מהן מונה בין 6,000 ל-7,000 לוחמים. עיקר הלחימה התקיים בעמקים ובהרים של אזור האלפים בפיימונטה ובאאוסטה. במרכז איטליה, לחימת הפרטיזנים התרכזה ברומא, נאפולי, אברוצו, וטוסקנה.[3]

אחוז גבוה של יהודי איטליה לקחו חלק בלחימת הפרטיזנים באיטליה. כ-1,000 יהודים מתוך אוכלוסייה של פחות מ-30,000 יהודים שנותרו באיטליה באותה התקופה, ולא עזבו או נשלחו להשמדה (מספר זה כולל ילדים וקשישים רבים). ההשתתפות היהודית בלחימה בלטה לחיוב. הפרטיזנים היהודים לקחו חלק במשימות הכי מסוכנות, ובכל קשת התפקידים במחתרת. הם פעלו כאנשי קשר בין המחתרת האיטלקית, המחתרת הצרפתית, הרזיסטאנס וצבאות בעלות הברית; הפעילו עיתונות מחתרתית ותחנות רדיו; עזרו לשבויי מלחמה לברוח ממחנות שבויים; ביצעו מעשי חבלה; סייעו לנרדפי השלטון הנאצי והפאשיסטי.[3]

הפרטיזן היהודי הראשון שנהרג בלחימה נגד הנאצים היה סרג'יו דיינה (Diena), יהודי בן 23, אף הוא מטורינו וחבר ב"צדק וחירות". דיינה נהרג ב-4 בדצמבר 1943, ולאחר מותו קיבל את מדלית הכסף על גבורתו בקרב.[4] היהודים האיטלקים שילמו מחיר כבד על השתתפותם בפעילות המחתרתית נגד הנאצים. 100 מהם נפלו בקרבות עקובים מדם, ואחרים עונו למוות בכלא או הוצאו להורג. הפרטיזנים היהודים הגיעו מכל שכבות האוכלוסייה. היו ביניהם: רופאים, עורכי דין, מכונאים, פרופסורים באוניברסיטה, סטודנטים, פועלים ופקידים. מספר הנשים היהודיות הפרטיזניות היה גבוה גם כן. בפיקוד האזורי השלישי של הדיוויזיה השנייה של "צדק וחירות" היו 30 נשים יהודיות. חשוב לציין שמרבית הפרטיזנים היו נולדו וחונכו על ברכי המשטר הפאשיסטי.[3]

פעילותו הפרטיזנית של הרטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרטום ראה עצמו כפטריוט איטלקי אמיתי, בהשפעת כתביו של קרוצ'ה, ברוח המאבק הליברלי לאיחוד איטליה של המאה ה-19 (ה-Risorgimento). לכן, ראה בהתנגדות לפאשיזם, במיוחד לאחר חקיקת חוקי הגזע ב-1938, כמעשה פטריוטי מהמעלה הראשונה. הוא טען שמטרת הלחימה בנאצים ובפאשיסטים היא לא רק מאבק על שחרור, אלא גם מאבק על ההתחדשות הדמוקרטיה, החופש והצדק.[2]

בעקבות חוקי הגזע, החל בפעילות פוליטית נגד הפאשיזם, אך הוא הצטרף רשמית למפלגה הסוציאל-דמוקרטית "הפעולה הפוליטית". לשורות הפרטיזנים הוא הצטרף רק לאחר פלישתה של גרמניה הנאצית לאיטליה בספטמבר 1943 ובעקבות הקמתה של רפובליקת סאלו. הוא הצטרף למחתרת האנטי-פאשיסטית האיטלקית "צדק וחירות" (Giustizia e Libertà) בשורות "בריגדה גריבלדי", קבוצת פרטיזנים קומוניסטית בפיקודו של פומפיאו קולג'אני. הוא לחם בבארג'ה, בעמק פליצ'ה ובעמק ג'רמנסקה, שם רבים מהפרטיזנים היו יהודים. אזור זה אף כונה "האלפים היהודים", על ידי חברי המתחרת. שמו במחתרת היה "אאוג'ניו אנסלדי".[2]

בינואר 1944, הוא מונה לתפקיד קומיסר פוליטי במחתרת. במסגרת תפקידו, הוא נע בהרים בין יחידות פרטיזנים שונות, במטרה לחזק את שורות הלוחמים מבחינה מוראלית ואידאולוגית, זאת למרות, שמבחינה פיזית, המסעות בהרים היו קשים לו מאוד. הוא מעולם לא הצליח להתרגל לתנאי החיים בהרי האלפים, שבהם פעלו הפרטיזנים. כמו כן, מסעותיו היו כרוכים בסכנה גדולה שייתפס על ידי הנאצים במעבר בין היחידות השונות.

נפילתו בידי הנאצים ורציחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 במרץ 1944 החלו הגרמנים, בשילוב עם יחידות אס אס איטלקיות, במצוד נרחב נגד הפרטיזנים באזור שבו שהה הרטום. היחידה שלו נסה מפני הנאצים, עד שב-25 במרץ כלו כוחותיו, והוא נתפס על ידי הנאצים יחד עם עוד פרטיזן יהודי צעיר מטורינו, רוג'רו לוי. יתר החברים ביחידה הצליחו להימלט.

במהרה, גילו הנאצים כי הרטום הוא יהודי וקומיסר פוליטי. הם החליטו שלא לרצוח אותו מיד, אלא לענות אותו עינויים קשים במשך ימים ארוכים. הם רצו להשתמש בו כדוגמה למה שיקרה לכל מי שישתף פעולה עם הפרטיזנים או יפעל נגד הגרמנים, זאת על מנת לזרוע פחד בקרב האוכלוסייה האיטלקית. עינויים אלה נחשבו כחריגים גם בהשוואה לפרטיזנים אחרים שנתפסו. הוא צולם באופן משפיל על גבי פרד, עם מטאטא מתחת לזרועו, כובע על ראשו, ופנים נפוחות. התמונה הוצגה לראווה בשבועון התעמולה הנאצית "דר אדלר" (אנ'), שתורגם גם לאיטלקית, עם הכיתוב "שודד יהודי". ב-31 במרץ, הועבר לבית הכלא החדש בטורינו (Nuove), שם מת לאחר כשבוע, ב-7 באפריל, כתוצאה מעינויים או כתוצאה מהוצאתו להורג בתלייה. שניים מחבריו אולצו לקבור אותו במהירות במהלך הלילה, על גדות נהר הסאנגונה (Sangone) (אנ'). למרות כל המאמצים שהושקעו לאחר המלחמה, גופתו לא נמצאה מעולם.[2]

היומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך פעילותו כפרטיזן, כתב הרטום יומן. בחלק הראשון של היומן, סוקר הרטום את התקופה מינואר 1940 עד 10 בספטמבר 1943, תחת השלטון הפאשיסטי והרדיפות האנטי-יהודיות עד לפלישת גרמניה. בחלק השני, סוקר הרטום את התקופה מנובמבר 1943 ועד סוף פברואר 1944, ונוגע לחוויה של הרטום כפרטיזן.

יומן זה זכה להכרה באיטליה כאחד הטקסטים התיעודיים והספרותיים המתארים באופן המוצלח ביותר את רגשותיהם ומחשבותיהם של פרטיזנים באיטליה בזמן המלחמה. היומן משמש דוגמה יוצאת דופן להשפעת הרדיפות הגזעניות של הנאצים והפאשיסטים על עולם הרוח היהודי-איטלקי. הוא מצייר את דמותו של הפרטיזן הלוחם בנאצים, ומאפשר לקוראים הצצה לחיים הפרטיים של פרטיזנים רבים, ולא רק של הגיבור. היומן חושף את ציפיותיהם, אכזבותיהם, צורכיהם הרגשיים, ואף המיניים של הפרטיזנים.[5]

היומן פורסם חלקית לראשונה בשנת 1954 תחת הכותרת "שלושה חיים". בשנת 1966, פורסמה מהדורה נוספת תחת הכותרת "עמנואל הרטום – יומנים", בעריכת אלואיזה רוונה ופאולה דה-בנדטי על ידי המכון המרכזי לדוקומנטציה יהודית בת זמננו (CDEC), מוסד התיעוד המרכזי של יהודי איטליה במילאנו.[1] ב-2008 יצאה מהדורה נוספת בעריכת גורי שוורץ, תחת הכותרת "יומנו של פרטיזן יהודי".[6] היומן כולל הקדמה ביוגרפית על חייו של הרטום.

הנצחתו של אמנואלה הרטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום המלחמה, ב-25 באפריל 1945, הוענקה להרטום לאחר מותו תעודת הוקרה מטעם הכוחות האנטי-פאשיסטיים על השתתפותו במאבק הצבאי נגד "אויבי האנושות והמולדת".[7]

בטורינו, העיר בה גדל ולמד, נקרא רחוב על שמו. ב-1984, במלאת 40 שנה לרציחתו, הוצבה אנדרטה לזכרו בפארק סאנגונה, בהשתתפות ותיקי הפרטיזנים, ואנשי הקהילה היהודית בעיר. בית הספר היהודי בעיר נקרא על שמו, וכן ספרייה בבית הכנסת של הקהילה.[8]

החל משנת 2011, מקיימת הקהילה היהודית בטורינו תהלוכה לזכרו של הרטום בתאריך רציחתו. התהלוכה יוצאת מרציף 17 (Binario 17) של תחנת הרכבת המרכזית של טורינו, פורטה נואבה (אנ'), ממנו נשלחו יהודי טורינו להשמדה, עוברת ברחובות העיר, מגיעה לבית הספר היהודי בעיר, ומסתיימת בכיכר "פרימו לוי" שלמרגלות בית הכנסת. לאחר התהלוכה מתקיים טקס בו לוקחים חלק ראש עיריית טורינו, נשיא הקהילה היהודית, חברי הקהילות היהודיות בפיימונטה, ותלמידים ממספר בתי ספר בעיר.[9]

בשנת 2012, הופק סרט תיעודי בשם "אמנואלה הרטום: עדות לחברה עתידית" (Emanuele Artom, a testament for a future society) על ידי פרצ'נסקו מומברטי על חייו של הרטום. הסרט מבקש לתאר את מסעו האינלטקטואלי והפוליטי של הרטום דרך פעילות המחתרתית, ובעזרת יומנו, בו הוא תיאור דמויות עימן נפגש. המספר בסרט מקריא ציטוטים מתוך היומן. ציטוטים אלה מהווים עדות חיה לכוחות ההתנגדות האנטי-פאשיסטיים באיטליה לחברה של אחרי המלחמה.[10]

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Collaborazione al Grande Dizionario Enciclopedico, a cura di G. Trucco, Utet, Torino 1935-1938.
  • L'industria dell'oro presso i Salassi, in «Bollettino Storico-Bibliografico Subalpino», n. 1-2 (1935), pp. 1–6.
  • Su Alessandra regina dei Farisei, in «Atti della Reale Accademia delle Scienze di Torino», vol 71 1935-36, pp. 222–228.
  • Recensione a G. Donna, Gli Ictimuli e la Bessa, in «Bollettino Storico-Bibliografico Subalpino», n. 3-4 (1936), pp. 489–491.
  • Una carta di franchigia nel secolo XIV a favore degli uomini di Arnaz, in «Bollettino Storico-Bibliografico Subalpino», n. 1-2 (1936), pp. 163–183.
  • Recensione a L. Giordano, Publio Elvio Pertinace l'imperatore piemontese, in «Bollettino Storico-Bibliografico Subalpino» n. 1-2 (1936), pp. 207–208.
  • Notizie, in «Bollettino Storico-Bibliografico Subalpino», n. 1-2 (1937), pp. 140–141; 144, 145, 426, 428, 430.
  • Un'antica leggenda degli Ebrei d'Egitto, in «La nostra bandiera», 16 febbraio 1936.
  • Elena o della parodia (con G. Bonfiglioli), Edizioni dell'Eridiano, Torino 1937.
  • Principi di storia e cultura ebraica (dispense litografate) Torino 1941 (ristampa anastatica a cura della Scuola Ebraica di Torino nel 1961).
  • Erodoto, Euterpe o l'Egitto (traduzione, cura e nota introduttiva), Einaudi, Torino 1945.
  • Gli ebrei sotto il dominio degli angioini e dei durazzeschi, «La Rassegna Mensile di Israel», n. 2 (1949), pp. 80–84;
  • Gli ebrei in Italia nell'età delle dominazioni straniere e della Controriforma, ivi, n. 10 (1949), pp. 456–467.
  • Gli ebrei del Settecento, ivi, n. 1 (1950), pp. 23–31.
  • Tre conferenze (1937-1941), in B. Treves (a cura di), Tre Vite. Dall'ultimo ‘800 alla metà del ‘900, Casa Editrice Israel, Firenze 1954, pp. 243–249.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Emanuele Artom, Diari, gennaio 1940-febbraio 1944, Milano: Centro di documentazione ebraica contemporanea, 1966 (באיטלקית)
  • Maria de Blasio Willhelm, The Other Italy: Italian Resistance in World War II, W. W. Norton & Company, 1988
  • Yuri Shul, They Fought Back: The Story of Jewish Resistance in Nazi Europe, Schocken Books New York 1975

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Artom, Emanuele (1966). De Benedetti, Paola; Ravenna, Eloisa, eds. Diari, gennaio 1940-febbraio 1944 (באיטלקית). Milano: Centro di documentazione ebraica contemporanea. 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Maria de Blasio Willhelm, The Other Italy: Italian Resistance in World War II, W W Norton & Company, 1988, עמ' 77-79
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Yuri Suhl, They Fought Back: The Story of the Jewish Resistance in Nazi Europe, Schocken Books New York, 1975, פרק The Destruction and Resistance of the Jews in Italy by Masimo Adolfo Vitale, עמ' 298-303
  4. ^ http://www.infocenters.co.il/gfh/multimedia/Photos/Idea/34597.jpg
  5. ^ CDEC - La Fondazione Centro di Documentazione Ebraica Contemporanea
  6. ^ פאולו טאג'יני, ביקורת על הספר, באתר ISTREVI
  7. ^ תעודת הוקרה לפרטיזן היהודי-איטלקי עמנואלה הרטום, שנפל במאבק על שחרור איטליה, ארכיון בית לוחמי הגטאות
  8. ^ טקס הסרת הלוט מעל מצבת הזיכרון לפרטיזן היהודי-איטלקי עמנואלה הרטום, ארכיון בית לוחמי הגטאות
  9. ^ Caracciolo, Pier Francesco (31 במרץ 2017). "La marcia in ricordo di Artom, il giovane partigiano ebreo" [המצעד לזכר הרטום, הפרטיזן היהודי הצעיר]. La Stampa (באיטלקית). בדיקה אחרונה ב-17 ביולי 2017. 
  10. ^ Emanuele Artom, a testament for a future society - trailer 1, vimeo.com