אסכולת ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דיוקן עצמי (1924) מאת ראובן רובין, אוסף מוזיאון ישראל.

אסכולת ארץ ישראל או האסכולה הארצישראלית הוא כינויה של אסכולת אמנות שפעלה בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. סגנון הציור של הקבוצה הושפע מן האמנות המודרנית האירופית, ובעיקר מן הציור הפוסט אימפרסיוניזם. סגנון זה היווה אנטיתזה לסגנון ולאסכולה שנלמדו באקדמיית 'בצלאל' באותה עת. בין נציגיה הבולטים של אותה אסכולה היו ראובן רובין, נחום גוטמן, ציונה תג'ר, ישראל פלדי ואחרים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1919- 1925 הגיעו לארץ ישראל העלייה השלישית והעלייה הרביעית, ובין העולים היו אנשי תרבות יוצאי יהדות פולין מתחומי התרבות השונים (תיאטרון, מוזיקה, אומנות וכו') שהביאו ארצה את בשורת האמנות המודרנית. בתקופה זו חלו שינויים משמעותיים בספרות ובאומנות – אלו הפכו למודרניים יותר, מתוך הרצון להתאים לחייו של האדם העברי המודרני. מוסדות תרבות רבים נפתחו בארץ, והחלה להיווצר תרבות עברית מקומית.

גם בתחום האומנות החל חיפוש אחר דרכים וצורות ביטוי חדשות, ומתוך כך קמה אסכולת ארץ ישראל – אמנים צעירים שלמדו בבצלאל לא הסכימו עם הנהלת בית הספר וצוות המורים על הסגנון והנושאים בהם צריכה האומנות הארצישראלית לעסוק, ולכן הם מרדו בבית הספר בכך שעזבו אותו ופיתחו את הציור הארצישראלי החדש.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאסכולת ארץ ישראל ולאסכולת בצלאל היו מספר חילוקי דעות בהשקפת עולמם. קבוצת האסכולה הארצישראלית טענה שהגישה של בצלאל מיושנת, מתמקדת בעבר מבחינת בחירת הנושאים ולא מחוברת למציאות הארצישראלית הקיימת. כן טענו כי אומנות בצלאל מתמקדת בעיקר באומנות שימושית, מקובעת בטכניקה האקדמית המסורתית ואינה פתוחה לסגנונות האירופאיים המודרניים. בעיני אמני אסכולת ארץ ישראל, ייצגה אסכולת בצלאל את היהודי הגלותי ממנו הם שאפו להתנתק.

היישוב היהודי בשנות העשרים היה חדור אמונה שתקומתו וגאולתו של עם ישראל תבוא מהתחברות מחודשת של האדמה, התחברות שתעשה דרך עבודה חקלאית. המודל אותו שאפו החלוצים לחקות היה מודל החיים של הפלאחים הערבים בארץ. ערכים אלו של האידאולוגיה החלוצית באו לידי ביטוי באופן ישיר באמנות אסכולת ארץ ישראל – היצירות באו להציג את העבודה החלוצית בארץ ואת התפתחותה. האומנים שאפו להתנתק מן היהודי הגלותי ולשוב אל היהודי המזרח תיכוני הקדום, עובד האדמה. מטרת אסכולת ארץ ישראל הייתה ליצור אומנות מקומית ייחודית שתשקף את החיים העכשוויים בארץ ישראל, את נופיה ודמויותיה, ותבטא את האידיאלים ואת הערכים של החלוצים שהגיעו ממזרח אירופה: עבודה, הגשמה, גאולת האדמה ובניין הארץ.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפייני אסכולת ארץ ישראל:

  • נושאי הציור – לרוב אלו היו תיאורי נוף שלווים בהם שולבו סיטואציות חיים יומיומיות של האיכרים הערבים בארץ. הצגת האיכרים הערבים נבעה מהרצון לשחזר את דמותו של היהודי הקדום שחי בארץ בתקופת התנ"ך – בניגוד לדמות היהודי הגלותי. הם ראו בערבים קרובים לאבות עם ישראל משום שהם חיים בארץ דורות רבים, ולכן בעצם דמויות הערבים היוו קישור לארץ ולאבות.
  • סגנון הציור – מתוך רעיון ההתחדשות הלאומיות והשאיפה לשחזר את העולם המזרחי הראשוני, הסגנון באומנות אסכולת ארץ ישראל הוא פרימיטיבי וראשוני, בהתאם לנושאי הציור: הפלחים הערבים. סגנון זה מתנגד לטכניקה האקדמית המסורתית של "בצלאל". הפרימיטיביזם מבטא את הראשוניות של החיים היהודיים החדשים בארץ ישראל.
  • שימוש בצבעי שמן נקיים הישר מהשפופרת, על משטחים נרחבים. לרוב דמויות חזיתיות ומלאות הבעה. קווי מתאר מודגשים ועזים. צבעוניות בהירה ועזה.
  • מקורות השפעה והשראה – שילוב בין סגנונות העבר וסגנונות מודרניים, מה שמקשר בין העבר לבין ההווה. מקורות ההשפעה מגוונים: האמנות הנאיבית ובעיקר אנרי רוסו, הפרימיטיביסטים, הציור המצרי, האקספרסיוניסטים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]