א-ספאח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אַ-סַּפַّאח אַבּוּ אלְ-עַבַּאס עַבְּדַאללַּהּ בְּן מֻחַמַּד (ערבית: السفاح أبو العباس عبد الله بن محمد; תרגום הלקב: שופך הדם; 721 - 754) היה הח'ליף הראשון לבית עבאס. שושלתו שלטה מ-750 ל-1258 והוא שלט משנה זו ועד מותו ב-754.

אבו אל-עבאס היה ראש אחד מענפי שבט בנו האשם (בני האשם), אשר טענו לקשר להאשם, סב-סבו של מחמד, דרך אל-עבאס, דודו של הנביא. לבנו האשם הייתה תמיכה מצד השיעים אשר קיוו שהמשפחה שממנה יצאו מחמד ועלי תוציא מתוכה מנהיג גדול אחר, או מהדי אשר ישחרר את האסלאם. מדיניות בית אומיה כלפי מוסלמים לא-ערבים וכלפי השיעים לא הצליחו לשכך את ההתנגדות בקרב מיעוטים אלה.

הרקע לעלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות זו הובילה למרד בתקופת שלטונו של הח'ליף השאם בכופה, עיר מרכזית בדרום עיראק. בשנת 736 השיעים בעיר ארגנו מרד והחזיקו בעיר עד 740. המרד הונהג על ידי זיד אבן עלי, נכדו של חוסיין וחבר אחר בשבט בנו האשם. צבאות אומייה הצליחו לדכא את המרד בשנת 740, אך המרד עצמו סימל את חוסר השקט בעולם המוסלמי.

אבו אל-עבאס התמקד בח'וראסאן, אזור חשוב מבחינה אסטרטגית במזרח איראן. ב-743 פרצה מלחמת אחים בעולם המוסלמי, לאחר מותו של הח'ליף הישאם. אבו אל-עבאס, בסיוע השיעים, הח'וארג' ותושבי ח'וראסאן, הוביל את כוחותיו לניצחון על בני אומייה והדיח בסופו של דבר את הח'ליף האחרון לבית אומייה, מרואן השני בשנת 750.

במהלך מלחמת האחים, נפוצו בקרב חלק מהשיעים אמונות אפוקליפטיות-משיחיות, לפיהן אבו אל-עבאס הוא המהדי. בספרות המוסלמית של תקופה זו קיימים חישובי קיצים שונים, לפיהן המלחמה היא הקרב הסופי בין הטוב לרע, ולראייה, בית אומייה נלחם תחת דגלים בצבע הלבן, צבע האבל בתרבות הפרסית בעוד שבית עבאס נלחם תחת דגלים שחורים.

שלטונו של אבו אל-עבאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לבסס את שלטונו ולמנוע תפיסת כוח מחודשת של בית אומייה, הוא הזמין את כל החברים הנותרים בבית אומייה לארוחת ערב, במהלכה הכה את כולם למוות. אירוע זה הקנה לו את הכינוי "א-ספאח" – שופך הדם. בן שושלת אומייה היחיד ששרד את המתקפה, עבד אל רחמן הראשון, נמלט לאנדלוסיה, ושם המשיך את השושלת ל-300 שנים נוספות.

אחרי הניצחון על בית אומייה, עסק אבו אל-עבאס בעיקר בייצוב שלטונו ובניית הח'ליפות. למרות כינויו ומדיניותו כלפי בני אומייה, מדיניותו באופן כללי הייתה מאופיינת בסובלנות ופתיחות יחסית כלפי מיעוטים – יהודים, נסטוריאנים ופרסים היו מיוצגים בממשלו. אל-עבאס עודד חינוך ונייר הגיע לאימפריה האסלאמית בתקופתו. סדנאות ייצור הנייר הראשונות הוקמו בסמרקנד ועבדו בהן סינים אשר נלקחו כשבויים בקרב טלס.

מדיניות מהפכנית זו של אבו אל-עבאס הגיעה גם לצבאו. בניגוד למדיניותם של בני אומייה, אל-עבאס התיר (ואף עודד) את גיוסם של לא-מוסלמים ולא-ערבים לצבא. אחד ממפקדי צבאו החשובים היה אבו מוסלים, פרסי ובן לאב מאמין זורואסטרי, ששירת בצבאו עד 755.

עם זאת, השיעים, אשר תלו בו תקוות משיחיות וקיוו כי ימנה את האמאם לח'ליף, נחלו אכזבה צפויה. תומכי אבו אל-עבאס בין השיעים חשו מבודדים.

א-ספאח מת מאבעבועות שחורות בשנת 754. אחיו, אל-מנצור, ירש את הח'ליפות.

הקודם:
- (ר' שושלת בית אומיה)
הח'ליפים לבית עבאס
750 - 754
הבא:
אל-מנצור