בית הספר המנדטורי למשפטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כאשר כבשו הבריטים את ארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה הם שמרו על חלקים נרחבים מהמשפט העות'מאני, אך הקימו מערכת משפט ואיישו אותה בעיקר בשופטים בריטיים. שופטים אלה, שרובם לא ידעו טורקית, ערבית או עברית, היו זקוקים למתווכים מקומיים, אנשים שיכלו לשוחח עם הצדדים למשפט, אך ידעו גם כיצד להתנהג בבית משפט בריטי: דיברו רק כאשר פנו אליהם, חקרו עד לפי כללי סדר הדין הבריטיים, ולא הוכתמו באתוס המושחת של המשטר העות'מאני הקודם.

בית הספר המנדטורי למשפטים (או בית הספר הממשלתי למשפטים), Jerusalem Law Classes, הוקם בשנת 1921 כדי לשמש להכשרתם המקצועית של משפטנים, שנדרשו לסייע לבריטים בניהול מערכת המשפט של ארץ ישראל. הוא שכן במבנה בית הספר אוולינה דה רוטשילד - בית ספר תיכון דתי לבנות ששכן בארמונות החבשים ברחוב מליסנדרה בירושלים. הסטודנטים למשפטים למדו בבניין לאחר שעות הלימודים של תלמידות בית הספר.

אופי הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הלימודים כללה מיומנות בשפה האנגלית, היכרות עם המשפט האנגלי ושליטה בדין האנגלי. רוב המרצים היו פקידי המנדט הבריטי.

אופי ההשכלה המשפטית ב"שיעורים למשפט": ראשית, היה מדובר בהשכלה בעלת אופי מקצועי, ולא אקדמי. פקידי הממשלה הבריטיים ראו את ה"תיווך המשפטי" כתחום "טכני", וסיווגו את הלימודים במוסד כעיסוק ב"הכשרה מקצועית", ולא כעיסוק "חינוכי" (בניגוד לבלשנות או למדעים מדויקים). בית־הספר עצמו לא נחשב מעולם בעיני פקידים בריטיים, באנגליה או בארץ־ישראל, כמוסד אקדמי. אף־על־פי שמשך הלימודים בו היה ארוך למדי (שלוש או ארבע שנים), לא הוענק לסטודנטים תואר אוניברסיטאי. מאפיין נוסף של ההכשרה המשפטית בשיעורים למשפט היה תפיסת המשפט כתופעה אוטונומית. מטרת "השיעורים למשפט" הייתה, להכשיר עורכי דין, לא לתת לסטודנטים הכשרה בהיסטוריה ובפילוסופיה של המשפט, וגם לא לספק להם כלים מתחום מדעי החברה להבנת המשפט בהקשרו החברתי.

ההסבר הפוליטי הקושר בין חינוך משפטי וקולוניאליזם בריטי מבהיר את טבעו ה"מקצועי" של החינוך המשפטי שהציעו "השיעורים למשפט", את התפיסה האוטונומית של המשפט שעליה התבסס "השיעורים למשפט" ואת הדגש שהושם במשפט האנגלי. בארץ־ישראל, כמו במושבות בריטיות אחרות, התקבלו החלטות משפטיות חשובות על ידי מחוקקים ושופטים בריטיים, ואילו הילידים מילאו לרוב רק תפקידים שוליים ונמוכי דרגה במערכת המשפט. נוסף על כך, אחת ההצדקות המרכזיות של ההתפשטות הקולוניאלית האירופית הייתה שהאירופים הביאו את ברכות ה"קדמה" וה"ציוויליזציה" (המזוהות עם התרבות האירופית) לעולם לא־אירופי פרימיטיבי ומפגר. יצירתו והפצתו של דימוי המשפט כנייטרלי וניתן להעברה סייעה לשכנע את תלמידי המשפטים המקומיים כי נורמות ופרוצדורות אירופיות ניתנות להתאמה לשימוש מקומי, וכי התאמה כזו מוצדקת ורצויה, היות שאין הן מייצגות התערבות בלתי־מוצדקת של המעצמה הקולוניאלית במנהגים המקומיים, אלא הן חלק מניסיון ראוי־לשבח של השליט הכובש להעלות את המשפט המקומי לרמה גבוהה יותר.[1]

פעילות בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהל בית הספר מראשיתו עד שנת 1933 היה ד"ר פ. גודבי[2]. בין מורי בית הספר היו ד"ר משה זמורה שלימד משנת 1923[3], השופט גד פרומקין[4], שופט השלום יצחק נופך[5] אליהו מני[6], צבי עלי בקר[7] וחוסיין אל-ח'אלידי שהרצה על רפואה משפטית[8].

השיעורים בבית הספר היו שיעורי ערב[9]. בשנת 1930 למדו בבית הספר כ-110 תלמידים, כמחציתם יהודים וכמחציתם ערבים[10]. בשנת 1934 נמנו כ-230 תלמידים בבית הספר[11]. בשנת 1935 הצטרפו כ-80 תלמידים לשנה א'[12].

בשנת 1930, פרידה סלוצקין הייתה האישה הראשונה שסיימה את בית הספר והוסמכה כעורכת דין ארצישראלית[13].

רוב השיעורים, לפחות באחד המסלולים, היו בעברית[13]. לצורך כך, עם הקמת בית הספר, הוקמה ועדה של ועד הלשון העברית בהשתתפות אליעזר בן-יהודה, אהרן מאיר מזי"א וליפשיץ, להטבעת מונחים בענייני משפט[14].

בשנות ה-30 נפתחו שיעורי המשפט בבית הספר לסירוגין פעם בשנתיים: בשנה אחת נתנו שיעורי שנה א' ושנה ג' ובשנה העוקבת נתנו שיעורי שנה ב' ושנה ד'. החל משנת 1931 הורשו גם נשים להשתתף בשיעורים[15]. בשנת 1935 נוספה שנה חמישית לצורך קבלת רישיון עריכת דין[12].

הלימודים התקיימו בשתי רמות: לימודים לתעודה שכללו רק לימוד המשפט הארצישראלי ולימודים לדיפלומה שכללו גם ענייני משפט אנגלי וכללי[16].

הלימודים התקיימו בבנין בית המשפט העליון במגרש הרוסים בירושלים[17].

עם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל בשנת 1948 נסגר בית הספר המנדטורי. חלק ממורי בית הספר עברו ללמד בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. משרד המשפטים של מדינת ישראל הקים ועדה בראשות צבי עלי בקר לארגן לימודי המשך ובחינות סיום לתלמידים, שלימודיהם נפסקו באמצע[18].

ערב הקמת המדינה היוו בוגרי בית הספר המנדטורי למשפטים חלק ניכר מקהיליית עורכי הדין היהודיים בארץ ישראל.[19]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אסף לחובסקי, "החינוך המשפטי בארץ-ישראל המנדטורית", עיוני משפט כה (2) 291 (2001).
  2. ^ שינויים בשיעורי המשפט, דבר, 23 בפברואר 1932
  3. ^ מסיבה לד"ר מ. זמורה, דבר, 26 בינואר 1939
  4. ^ קשה עתה לעמוד במחיצתם, דבר, 22 ביולי 1942
  5. ^ ד"ר יצחק נופך, דבר, 24 ביוני 1929
  6. ^ מרצים בשיעורי המשפט, דואר היום, 8 במאי 1933
  7. ^ בחברה ובמשפחה, הבוקר, 21 ביולי 1942
  8. ^ איזור מושלמי א', דבר, 26 בספטמבר 1934
  9. ^ בית הספר למשפטים, דבר, 19 ביוני 1936
  10. ^ בשיעורי המשפט של הממשלה, דבר, 19 בספטמבר 1930
  11. ^ ללא תלמידים חדשים בשיעורי המשפט, דואר היום, 22 באוקטובר 1934
  12. ^ 12.0 12.1 בשיעורי המשפט הממשלתיים, דבר, 12 בנובמבר 1935
  13. ^ 13.0 13.1 First woman advocate of Palestine, פלסטיין בולטין, 27 במרץ 1930
  14. ^ A request has been made, בני ברית מסנג'ר, 25 בפברואר 1921
  15. ^ בשעורי המשפט הממשלתיים, דבר, 2 באוגוסט 1931
  16. ^ שעורי המשפט בירושלים - גרעין למוסד אקדמי?, דבר, 14 במאי 1929
  17. ^ שיעורי המשפט בירושלים, דבר, 8 בפברואר 1938
  18. ^ תלמידי שעורי המשפט יוכלו לסיים לימודיהם, חרות, 3 במרץ 1949
  19. ^ מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב, הרצל והמשפט הישראלי