רוזה גינוסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רוזה גינוסר
Rosa Ginossar.jpg
רוזה גינוסר (גינצברג) בכניסה לבית המשפט בירושלים, 1930
לידה 14 ביולי 1890
הומל, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בינואר 1979 (בגיל 88)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רוזה גינוסר (גינצברג) (14 ביולי 1890, הומל, רוסיה (רוסיה הלבנה) – 10 בינואר 1979, ירושלים) הייתה פעילת ציבור ומשפטנית ישראלית, יושבת ראש ונשיאת ויצ"ו העולמית, האישה הראשונה בארץ ישראל שעסקה בפרקטיקה משפטית ופתחה משרד עורכי דין עצמאי. נחשבת לאישה עורכת הדין הראשונה בארץ ישראל.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזה (שושנה)[1] הכהן נולדה ב-14 ביולי 1890 בעיר הומל שברוסיה (רוסיה הלבנה; כיום בדרום-מזרח בלארוס), בתם של מרדכי בן הלל הכהן, ממנהיגי העלייה השנייה, פובליציסט וסופר פורה, איש תנועת חובבי ציון[2] ושפרה-בתיה לבית פבזנר, בת אברהם נתן נטע פבזנר, סוחר ועסקן בן הומל, מזקני חובבי ציון ברוסיה.[3]

התחנכה חינוך עברי וגדלה בבית אמיד, שבו שררה אווירה ציונית שעוצבה ברוח ההשכלה. לתקופת ילדותה ונעוריה, לצד קשריה המשפחתיים והחברתיים, ולרעיונות שספגה במהלכה, הייתה השפעה חשובה על חייה ומאבקיה עם השנים. לימים העידה כי משפחתה הייתה חלק מן "המשפחות של האריסטוקרטיה הציונית של רוסיה בפרוס המאה", ועל עצמה בתור מי שגדלה "באווירה של חיבת ציון, ויכוחים על הציונות ועל ארץ ישראל".[4]

בשנת 1906, והיא כבת 16, נסעה בגפה לעיר אודסה כדי ללמוד בגימנסיה. שם התהדקו היחסים בינה לבעלה לעתיד, שלמה גינוסר (גינצברג), בנו של אחד העם (אשר גינצברג), קרוב משפחה רחוק שאותו הכירה עוד בימי ילדותה.

בפריז ובלונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1907 עלו הוריה לארץ ישראל, וב-1908, כאשר סיימה את לימודיה, הגיעה בעקבותיהם לביתם במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו ביפו. באותה תקופה שלמה גינוסר הגיע גם הוא ארצה ושכנע אותה לבוא עמו לפריז ללמוד משפטים, בעוד הוא ילמד פילוסופיה. הזוג עשה דרכו לפריז בשנת 1908. את חופשותיה מהלימודים בילתה בפריז, בבית אחד העם בלונדון, או בבית הוריה בארץ ישראל.

ב-19 באוקטובר 1913 קיבלה את הדיפלומה, ולאחר מכן עבדה שמונה חודשים אצל עורכי דין פריזאיים, ובמשך שלוש וחצי שנים עבדה כמזכירה אצל עורכי דין רוסים, ששימשו אז יועצים משפטיים לשגרירות הרוסית בפריז.[5] היא לימדה צרפתית בגימנסיה לצד עבודה צדדית במלצרות בבית התה באולם ההתעמלות של בית הספר לבנות.[6]

השניים חיו יחדיו בלא שנישאו. הוריה היו מעוניינים לראות את הזוג תחת החופה, אך התייחסו לעניין במידה רבה של סובלנות. לעומתם, אחד העם היה נחרץ יותר, וכאשר רצה הזוג לעבור ללונדון, התנה את מגוריהם בביתו בכך שיינשאו.[7] במרץ 1916 שלחה מכתב להוריה ובו הודיעה להם על הנישואין. הנתק בין ארץ ישראל לאירופה בימי מלחמת העולם הראשונה עשוי להסביר מדוע לא נערך הטקס בנוכחות כל בני המשפחה, אך ככל הנראה לא הייתה זו הסיבה היחידה.[8] אחד עשר ימים לפני שקיבל הכהן את המכתב מבתו, שלח אחד העם מכתב לשלמה בנו והפציר בו להינשא לרוזה. הוא לא ניסה להסתיר את זעמו כלפי בנו, שראה בנישואין 'אקט אלים' שיש להתנגד לו. אחד העם דחה על הסף את טיעוני בנו, שהציג טיעונים פילוסופיים נגד מוסד הנישואין. במחצית שנת 1917 נישאו רוזה ושלמה גינוסר בשווייץ, ועברו לגור בבית אחד העם בלונדון במשך ארבע שנים.[9]

פעילות ציונית וייסוד ויצו העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הצהרת בלפור הפכה בריטניה למרכז העשייה הציונית, ובה נקבע המשרד הציוני המרכזי. גם הסניף הראשון של ויצ"ו הוקם בלונדון, ומשעברה גינוסר בשנת 1917 עם בן זוגה לביתו של אחד העם, הפכה שותפה לעשייה בשני הגופים. היא הייתה מזכירת הכבוד הראשונה של ויצ"ו, וכמו כן עזרה בהקמת הסניף בלונדון ב-1920. גם לאחר עלייתה לארץ ישראל ב-1922 יחד עם בן-זוגה וחמה המשיכה למלא תפקידים שונים בארגון.[9]

המאבק המשפטי על זכות הנשים לשמש כעורכות דין בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גינוסר שיערה שזכות הנשים לעסוק במשפטים, שכבר התקבלה זמן רב קודם לכן בפריז שבה למדה, וזמן לא רב קודם לכן בלונדון, שבה התגוררה, תתקבל גם בארץ ישראל.[10] אך ב-1922, כשפנתה לראשונה לשלטונות המנדט הבריטי וביקשה לעמוד לבחינת עורכי הדין הזרים במטרה לקבל רישיון לעריכת דין בארץ ישראל, נענתה בשלילה בנימוק שהיא "אינה אדם" (Person).[9] מאחר שפקודת עורכי הדין אפשרה ל"אדם" לעמוד לבחינה ונשים לא נכללו בהגדרה זו, הן היו מנועות מלגשת לבחינה. כמו כן, הבריטים רצו להימנע מלהרגיז את הפלסטינים בארץ, שהתנגדו למהלך.[11]

רוזה גינוסר יחד עם דינה הכהן וחנה רופין, שתיים מבנותיו של מרדכי בן הלל הכהן. 1928

במהלך השהות בביתו של אחד העם והעבודה במשרד הציוני בלונדון הרחיבה את חוג מכריה, ואלה סייעו לה במאבקה. בעבורה היה זה במידה מסוימת המשך ואף הרחבה של החשיפה לעולם המנהיגות הציונית, לה זכתה עוד בצעירותה. ביתו של אחד העם היה מרכז ציוני בלתי רשמי, ותקופת שהותה בו אפשרה לה לפגוש אם לא בשועי עולם אזי בשועי הציונות. אלו דמויות שנטלו לימים חלק חשוב במאבקה המשפטי, ביניהם נורמן בנטוויץ', שהיה היועץ המשפטי של ממשלת המנדט והארי סאקר, שייצג אותה בחלק מההליכים המשפטיים ושימש כמאמנה בתקופת ההתמחות אותה השלימה באותם ימים.[12]

במהלך שמונה שנים נאבקה למימוש זכות זו. היא זכתה לתמיכה מצד התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל.[13] העליות והמורדות שידעה היו תלויות בעיקר בנסיבות חיצוניות כגון חילופי השלטון בבריטניה וחילופי גברי בממשל הבריטי בארץ ישראל. ככל שהתקדם מאבקה נשאבה לתוכו יותר ויותר, וכך גם התפתחה בה בהדרגה הנחישות והשכנוע העמוק בצדקת דרכה.[11]

ב-1929, כתבה מכתב שהופנה לקולונל ג'וזאיה קלמנט וג'ווד (חבר פרלמנט בריטי מטעם מפלגת הלייבור, תומך נלהב בקידום העניין הציוני), בו ביקשה את עזרתו ובעלה מספר טיעונים הקשורים בסכסוך היהודי-ציוני הערבי-פלסטיני, בעמדות פמיניסטיות וביחס הבריטים לנושא. אחד מטיעוניה היה כי כמה מחבריה החשובים של מפלגת הלייבור הביעו את תמיכתם והערכתם במאבק לזכויות נשים כאשר ביקרו בפלשתינה באותה תקופה.[14] נראה כי בשלב זה כבר הייתה גינוסר מודעת לכך, שעמידתה מסמלת שני מאבקים - פמיניסטי וציוני, והיא השכילה לעשות בכך שימוש ולרתום לצידה בדרך שני מחנות חשובים. ווג'ווד כתב לה שמשרד המושבות הבטיח להורות לשלטונות המנדט לשנות את החוקים כדי שהיא תוכל להתקבל כעורכת דין.[15]

ניצחונה במאבק והתגובות לו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1929 היא הגישה תביעה נגד השלטונות בדרישה לאפשר לה להרשם כעורכת דין[16] ובית המשפט העליון המנדטורי הורה לה להגיש שוב את בקשתה שכן בקשתה הקודמת הוגשה בשנת 1922 במציאות שונה.[17] בהתאם לכך, הגישה גינצבורג בקשה נוספת והיא סורבה על ידי השלטון ביוני 1929.[18]

גינצבורג שבה לבית המשפט העליון וב-15 בפברואר 1930 ניתן פסק הדין לעתירה שהגישה לבג"ץ המנדטורי ובו נקבע כי לנשים ישנה הזכות לעסוק בעריכת דין בארץ ישראל.[19] פסק הדין נודע בירושלים ועורר עניין רב. ביישוב נשאו אותה על כפיים. הכותרת הראשית בעיתון הארץ בישרה בחגיגיות: "אישה רשאית להיות עורך דין בארץ ישראל". עדה פישמן וגולדה מאיר בירכו אותה בשם מועצת הפועלות על ניצחונה: "הפועלת העברית, אשר מתוך מאמצים עצמיים מתמידים היא סוללת לה את דרכה בחיים ובעבודה – דרך העובד העברי להקמת חברה עובדת חופשית – רואה בשמחה מיוחדת את דרך כיבושך הרב בשטח פעולה חדש וכה חשוב לאישה בא"י".[20]
התאחדות נשים עבריות ראתה בהישג של גינוסר אחד מהישגיה החשובים של ההתאחדות.[21] לימים, כאשר כיהנה כנשיאת ויצו, הרבתה לספר על מאבק זה והציגה אותו כמאבק שניהלה למען זכויות נשים.[22]

לאחר הניצחון המשפטי והשלמת המטלות הפרוצדורליות השונות הוסמכה לפניה פרידה סלוצקין, שהשלימה את לימודיה בבית הספר המנדטורי למשפטים[23] שכבר היו ברשותה המסמכים המתאימים. כך ניטלה מגינוסר הבכורה מבחינה כרונולוגית, אך זה לא גרע ממעמדה כעורכת הדין הראשונה.[24] ב-24 ביולי 1930 הוסמכה גינוסר (גינצברג) כעורכת דין בטקס רשמי.

פרקטיקה משפטית בתקופת היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1931 פתחה משרד משלה. היא הייתה האישה הראשונה שעסקה בפרקטיקה משפטית, והראשונה שפתחה משרד עורכי דין עצמאי. המשרד שכן בבניין ג'נרלי ברחוב הנסיכה מרי בירושלים. כשרחל אוסורגין, בתו של אחד העם, הגיעה ארצה, החלו לעבוד בשותפות. אף שהן סברו כי רק נשים יימנו עם לקוחותיהן, התברר אחרת. גינוסר (גינצברג) בחרה במשפטים הקשורים בהגירה לארץ ישראל, עשייתה הציונית הוליכה אותה לעסוק בהיבטים המשפטיים של עליה, כגון השגת סרטיפיקטים למאות פליטים יהודיים מגרמניה.[25] לא אחת ניצלה את קשריה החברתיים והיכרותה עם פקידים אנגלים גבוהים כדי לזכות במשפטים אלה.

פרישתה מפרקטיקה משפטית ופעילות בויצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמת העצמאות והמצור על ירושלים ארגנה דיור ליהודים שפונו משכונות מסוכנות. במשרדה טיפלה גם בענייני ויצו.[26] המעורבות בארגון ויצו הביאה עמה עיסוק בלתי מבוטל בתיקי אימוץ ילדים.
לאחר המלחמה הציע שר החוץ משה שרת לשלמה גינוסר לצאת בשליחות המדינה ולשמש ציר ישראל ברומא. מבחינתה, משמעות הדבר הייתה לעזוב את המשרד לתקופה ממושכת. ממכבש הלחצים שהופעל עליה ניתן לשער שהיססה לעזוב את הארץ ואת המשרד לאחר כחמש עשרה שנות פעילות משפטית. אנשי משרד החוץ הבטיחו לסייע לה להפעיל את משרדה גם בתקופת שהותה ברומא, והיא נאותה לצאת. בשנת 1949 יצא הזוג לאיטליה, לאחר ששינו את שם משפחתם לשם עברי לבקשתו של שר החוץ שרת והחליפו את "גינצברג" ב"גינוסר".

עם שובם ב-1951 נבחרה ליושבת ראש הנהלת ויצו העולמית וחדלה לעבוד כעורכת דין. אוסורגין ועורך הדין צבי הילר המשיכו להפעיל את המשרד עד לפירוק השותפות בשנת 1957 עם פטירתה של אוסורגין.[27] היא המשיכה את פועלה הציבורי בארגון ויצו, הייתה יו"רנ ויצ"ו[28] ובשנת 1963 מונתה לנשיאת ויצו. היא לחמה על זכות האישה לעסוק בכל תפקיד ציבורי, על זכותן של נשים לייצוג שווה בכל גופי השלטון, ונגד הכנסת המשפט העברי כחוק המדינה – בידיעה שהדבר יזיק לזכויות הנשים.
במאי 1974 הוענקה לה אזרחות הכבוד של ירושלים.[29] בדצמבר 2014 אישרה ועדת השמות של עירית ירושלים קריאת רחוב על שמה.[30] בחייה לא זכתה להכרה ציבורית.[31]

נפטרה ב-10 בינואר 1979 ונטמנה באחוזת הקבר של בני משפחת אביה בבנימינה.[32]

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמנתה עם ממשפחה גדולה של פעילי ציבור בתנועה הציונית, ביישוב העברי בארץ-ישראל ובימי המדינה. אחד מאחיה היה דוד הכהן, מראשי חברת סולל בונה עוד לפני הקמת המדינה, ואחרי הקמתה כיהן כשגריר בבורמה וחבר כנסת מטעם מפא"י. בתו עדה נישאה לאהרון ידלין, שר החינוך בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, והבת השנייה, אסתר, נישאה לעוזי נרקיס, אלוף פיקוד מרכז במלחמת ששת הימים.
חנה הכהן, אחותה של רוזה נישאה לארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארצישראלי" של ההסתדרות הציונית. כרמלה, בתם של חנה וארתור רופין, נישאה ליגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל. אחי אביה של רוזה – יצחק הכהן, היה אביה של רוזה הכהן, אמו של יצחק רבין. מצד אמה הייתה אחיינית של שמואל יוסף פבזנר, מחלוצי המהנדסים והתעשיינים בארץ ישראל, מבוני חיפה העברית, שהיה גם גיסהּ של גינוסר, שכן היה נשוי לבתו של אחד העם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אביה, מרדכי בן הלל הכהן, הקפיד לכנותה שושנה הכהן. לא מן הנמנע שמקור ההשראה לשמה הוא בשמה של אחותה שנפטרה. על מצבתה של האחות חקק הכהן בין היתר את המילים: "דרך כל ירק, פלסה לה נתיבה השושנה" (מרדכי בן הלל הכהן, עולמי, ספר שני (תרפ"ז), בתוך: כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין").
  2. ^ אייל כתבן ורות הלפרין-קדרי, "'כשהאישה נעשית עורך דין", על התפתחותה של זהות פמיניסטית', בתוך: אייל כתבן, מרגלית שילה, רות הלפרין-קדרי (עורכים), חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2010, עמ' 253–292.
  3. ^ דוד תדהר (עורך), "שושנה (רוזה) גינוסר (גינצבורג)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2894
  4. ^ רוזה גינוסר, 'לזכר חברה', רוזיה יבנין – דמותה ומפעלה (תשכ"א), בתוך: כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 265.
  5. ^ כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 271.
  6. ^ מרדכי בן הלל הכהן, מלחמת העמים (יומן), א (תשמ"א), עמ' 37.
  7. ^ מכתבים ממרדכי בן הלל הכהן, 1.10.12 (הומל), ארכיון אחד העם, בתוך: כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 271.
  8. ^ בתוך: כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 271.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 אייל כתבן, רות הלפרין-קדרי, רוזה גינוסר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
  10. ^ בתוך: כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 280.
  11. ^ 11.0 11.1 בתוך: כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 282.
  12. ^ בתוך: כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 275. ראו גם: זיכרונות שרוזה מעלה מאחד העם, הארכיון הציוני המרכזי.
  13. ^ מרגלית שילה, המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה 1917-1926, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2013, עמ' 289-290.
  14. ^ מכתב מרוזה גינוסר לקולונל וודג'ווד, מיום 10 ביולי 1929, בתוך: כתבן, הלפרין קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 282.
  15. ^ Palestine laws to be changed, שיקגו סנטינל, 30 באוגוסט 1929
  16. ^ A portia for Palestine, פלסטיין בולטין, 24 בינואר 1929
  17. ^ פסק דין בשאלת אשה עורך דין בא"י, דבר, 3 באפריל 1929
  18. ^ Woman's right to practice law, פלסטיין בולטין, 20 ביוני 1929
  19. ^ האשה רשאית לשמש עורך דין בא"י, דבר, 16 בפברואר 1930
  20. ^ מכתב מיום 19.2.30 ממועצת הפועלות, בחתימת גולדה מאירסון ועדה פישמן, הארכיון הציוני המרכזי.
  21. ^ שילה, המאבק על הקול, עמ' 290.
  22. ^ אריה דיין, עו"ד גינצברג קובעת תקדים, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2005
  23. ^ First woman advocate of Palestine, פלסטיין בולטין, 27 במרץ 1930
  24. ^ כתבן, הלפרין קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 289.
  25. ^ כתבן, הלפרין קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 289-290.
  26. ^ בתוך: כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 290.
  27. ^ בתוך: כתבן, הלפרין-קדרי, "כשהאישה נעשית עורך דין", עמ' 291.
  28. ^ ועידת וויצ"ו העולמית תיפתח במוצאי שבת, דבר, 28 בפברואר 1957
  29. ^ אייל כתבן ורות הלפרין קדרי, רוזה גינוסר, נשים על המפה, אתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר.
  30. ^ מעכשיו אמרו: רחוב שרה עזריהו, עדה גלר, רוזה גינצברג גינוסר, אתר עירית ירושלים.
  31. ^ דיין, "עו"ד גינצברג קובעת תקדים", הארץ.
  32. ^ רוזה גינוסר תובא היום למנוחות בבנימינה, מעריב, 11 בינואר 1979, רוזה גינוסר – למנוחות, דבר, 12 בינואר 1979.