יעקב ישראל דה האן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ד"ר יעקב ישראל דה האן
תעודת אזרחות זמנית של דה האן משנת 1922

ד"ר יעקב ישראל דה האן (Jacob Israël de Haan;31 בדצמבר 1881, סמילדה, דרנתה, הולנד30 ביוני 1924, אור לכ"ט בסיוון תרפ"ד, ירושלים) היה משפטן, עיתונאי, משורר וסופר בשפה ההולנדית, יהודי יליד הולנד, פעיל ציוני שהתחרד בארץ ישראל ופעל בהמשך נגד התנועה הציונית. היה קורבן של מה שנחשב כרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בזמן המודרני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Amsterdam Antoniesluis 2017.jpg


ONRUST

Die te Amsterdam vaak zei: ‘Jeruzalem’
En naar Jeruzalem gedreven kwam,
Hij zegt met een mijmrende stem
‘Amsterdam. Amsterdam.’


אי-שקט

מי שבאמסטרדם אמר "ירושלים"
וירושלימה הגיע בכוח אותם
הגאים, הוא אומר בכליון-העיניים
"אמסטרדם, אמסטרדם".

"מרובעים", 1924. שיר זה מופיע על לוח הזיכרון לזכרו של דה האן באמסטרדם.

דה האן נולד בשנת 1881 בכפר סמילדה (Smilde), במחוז דרנתה שבצפון-מזרח הולנד. משפחתו הייתה דתית ובה 18 ילדים. אביו יצחק אייזיק הלוי היה חזן ומורה בעל מזג סוער ונאלץ להחליף מדי פעם את הקהילה שאותה שירת, עד שהשתקע בעיר זאנדם (Zaandam) שליד אמסטרדם. אחותו של יעקב, קרי ון ברוכן, הייתה סופרת שכתבה בין היתר את הספר "הבית הקטן שליד התעלה", המספר על בית הוריה. דה האן נטש את הדת בגיל צעיר והפך לחילוני. בבחרותו למד בסמינר להכשרת מורים. נשא אישה נוצרייה שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים. הוא היה מרקסיסט ובשנת 1903 הצטרף לתנועה הסוציאל-דמוקרטית ההולנדית והיה לאחד מראשי דובריה. נודע כעורך דין ועסק גם בעיתונאות ובכתיבת שירה. שלט בשפות רבות. דה-האן היה הומוסקסואל. הוא לא הצהיר על כך ברבים, אך חשף עובדה זו בכתביו.

בשנת 1912 נסע לרוסיה הצארית כדי לחקור את תנאי המאסר בבתי הסוהר שם. עם שובו פרסם את הספר "בתי סוהר רוסיים", על התנאים התת-אנושיים שמצא במוסדות אלו. לאחר שובו מרוסיה חל בו מפנה אידאולוגי נוסף והוא שב להיות יהודי דתי, ולאחר מכן גם ציוני. ב-1916 הגיש את הדוקטורט שלו במשפטים שעסק בהיבטים בלשניים וסמנטיים של החוק והמשפט, והחל ללמד משפטים באוניברסיטת אמסטרדם. אחרי מלחמת העולם הראשונה החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בשנת 1919 כציוני ורצה להשתלב בתנועה הציונית. עד מהרה התברר לו כי איש אינו מעוניין בשירותיו – לא במוסדות היישוב וגם לא באוניברסיטה העברית, שהייתה אז בשלבי הקמה. הוא ביקש לשמש כקונסול הולנד בירושלים ונדחה על ידי שלטונות הולנד. ב-1921 עמד בראש התלמוד תורה הספרדי "דורש ציון".

מאוכזב ומתוסכל, חל שוב מהפך בחייו, והוא הצטרף לחוגים הקנאיים של העדה החרדית, מתנגדי החילוניות והציונות. דה האן הפך למקורבו של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית.

בשנותיו בירושלים המשיך ביחסיו עם גברים, שאותם מצא בקרב צעירים ערבים ממזרח ירושלים, אם כי הסתיר את הדבר מחבריו החרדים. עולמו זה התבטא בספר שיריו בסגנון המרובעים שבשל כך נקרא "המרובעים". הספר יצא לאור בהולנד מעט לפני מותו, בשנת 1924.

באותה עת התפרנס, נוסף על ההכנסות מפרסום שירתו, מכתיבת כתבות לעיתון ההולנדי הנפוץ "Algemeen Handelsblad", שעסקו בתיאור החיים בארץ והיו פופולריות בהולנד, ומעבודתו כמרצה למשפטים בבית הספר למשפט ולכלכלה של ממשלת המנדט בארץ ישראל.

פעילותו המדינית בשירות העדה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה האן העמיד את כישוריו לרשות העדה החרדית. הוא תרגם את תזכיריה ואת תזכירי אגודת ישראל לאנגלית והושיט לאגודה ייעוץ משפטי. במשך הזמן הפך למנהל המדיני הרשמי של האגודה, וזאת ללא כל תמורה.

דה האן היה דמות יוצאת דופן בסביבתו, אירופאי משכיל ומודרני בלב העדה החרדית. עד מהרה הפך לקיצוני יותר מראשי החרדים; הוא נאבק ביישוב הציוני המאורגן, פתח במסע נגד המסים שהנציב העליון אישר לוועד העיר של יהודי ירושלים לגבותם ופעל לביטול המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא ניהל מאבק עיקש נגד הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק והגיש נגדו תלונות ותביעות משפטיות תכופות. מתנגדיו האשימוהו גם שפעל על מנת לסכסך בין היישוב היהודי לבין הערבים.

דה האן הרכיב משלחת חרדית בראשות הרב זוננפלד שיצאה ב-23 ביוני 1923 לעבר הירדן, להתייצב בפני האמיר עבדאללה (לימים המלך עבדאללה הראשון מירדן), ולהיפגש עם אביו של עבדאללה, חוסיין בן עלי, שביקר אז בעבר הירדן. המשלחת הייתה משקל-נגד למשלחת ציונית בראשות הקולונל פרדריק קיש שיצאה להיפגש עם אנשי השושלת ההאשמית. משלחתו של דה האן הגישה תזכיר לפיו אגודת ישראל היא גוף עצמאי המייצג יהודים רבים ברחבי העולם ולכן יש לקבל ממנו חוות דעת נפרדות בשאלות העומדות על הפרק. עוד הביע התזכיר רצון בשלום ובשיתוף פעולה בין כל התושבים לבניין הארץ[1].

דה האן תקף באופן קבוע את הציונות ואת מנהיגיה. את הרב קוק ואת מנהיגי היהדות הדתית לאומית של תנועת המזרחי תיאר כפושעים. בשנת 1923 ביקר בארץ איל ההון מקס איטקן, הברון הראשון מביוורברוק (Beaverbrook), בעליו של העיתון "דיילי אקספרס". דה האן נפגש עמו, ובעקבות הפגישה התיר לו הלורד לפרסם את מאמריו האנטי-ציוניים בעיתונו.

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם תהומי, אחד החשודים המרכזיים ברצח דה האן

דה האן אמור היה לצאת ללונדון ב-1 ביולי 1924 עם משלחת מטעם העדה החרדית, כדי לפעול נגד אישור החוק למתן מעמד לקהילות היהודיות בארץ ישראל, שלדעת העדה החרדית היה בו כדי לתת יתרון ליישוב הציוני. השמועה אמרה שבכוונתו לפעול בלונדון גם לביטול הצהרת בלפור (דה האן עצמו הכחיש[2] טענות על פעילות בכיוון הזה, שעלו בעקבות פגישה קודמת). ב-30 ביוני 1924, כשיצא דה האן לרחוב יפו לאחר תפילת מנחה בבית הכנסת שבחצר בית החולים שערי צדק, נורה שלוש פעמים על ידי אקדח. הרוצח נמלט. זהות הרוצח, סייעניו ושולחיו לא נתגלתה למשטרת המנדט ותיק החקירה נסגר.

היסטוריונים שחקרו את אירוע ההתנקשות סבורים שאברהם תהומי (זילברג), איש "ההגנה" ולימים ממקימי האצ"ל, יזם את הפעולה. הוא פנה לממונה עליו, זכריה אוריאלי, והלה אישר לו את הפעולה לאחר התייעצות עם בכירים ממנו – יש אומרים עם יוסף הכט, שעמד בראש "ההגנה", ויש אומרים עם יצחק בן צבי. בספר תולדות ההגנה מופיעה עדותו של הכט שהוא יזם את הפעולה, ורק אחריה הודיע לבן צבי. הביצוע הוטל על תהומי ועל אברהם גיורא קריצ'בסקי. גם בערוב ימיו, עשרות שנים אחרי הרצח, סירב תהומי להודות בפה מלא שביצע את מעשה הרצח, אם כי בראיון לשלמה נקדימון ב-1983 הודה באחריות מסוימת למעשה ובכך שבוצע בידי "ההגנה". בשנת תשט"ז פורסם בשבועון העולם הזה שרחל ינאית בן צבי הייתה שותפה לתכנון. תהומי הכחיש זאת במכתב לעיתון[3].

אחרים סבורים שאת הרצח ביצע תא מחתרתי בשם 'המפעל', בעל מאפיינים המזכירים את מחתרת 'הקיבוץ'[4]. תא זה, שהורתו ב'חבורת אודסה', התגבש בשנים 1923–1924, ומנה 13 חברים מקרב קבוצת השרון, אנשי העלייה השלישית שזוהו עם מפלגת הפועל הצעיר. מפקד התא היה אליהו בן חורין (בינדר) והוא שהוציא את פקודת החיסול. צוות החיסול כלל את תהומי, היורה, ואת זאב משי[5].

תוצאות הרצח והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח דה האן נחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה, וזעזע את היישוב. בעיתונות פורסמו מאמרי הסתייגות חריפים. הפובליציסט אורי קיסרי כתב ב"דבר", כשנה וחצי לאחר הרצח:

אני לא ראיתי בו מלשין שפל וקטן-נפש, אך אדם עמוק, משורר וחקרן שהרע והטוב משמשים בו בערבוביה, ושלבסוף בעקב חיים שבורים ורצוצים, בעקב ענויי נשמה נרדפת, גבר בו הרע על הטוב. … דה-האן הלשין לשם שמים, כך לפחות האמין הוא. דעתו לא הייתה צלולה ביותר ואין להטיל עליו אחריות רבה על מעשיו

אורי קיסריהזכרת נשמות, דבר, 28 בדצמבר 1926 (בחלקו השני של המאמר, המוצג לאחר לחיצה על "בעמוד הבא" שבקצהו השמאלי התחתון)

בלט בחריפותו הפובליציסט איש תנועת העבודה משה בילינסון, שכתב: "דגל התנועה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים, ולא בדם חייבים, אחרת - תהא תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו דמים. הדם תמיד מתנקם ואם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע". עם זאת, כתב חוקר מדע המדינה שלמה אבינרי:

באור זה רואה אני גם את ההשתקה סביב רצח דה-האן, שהיה כנראה הרצח הפוליטי הראשון בארץ. דה-האן היה, בלי ספק, אדם שחיבל במפעל הציוני, אבל רק הלך רוח מיוחד יכול להגיע מכאן עד להחלטה לרצוח אותו ועד לנכונות רוב ההנהגה היישובית - פרט לכמה יוצאים מהכלל כמו בילינסון וגליקסון - לקבל ולהפיץ את הבדיה שערבים רצחו אותו, ואף להדגיש את החשדות בקשר לסטיותיו המיניות, כמניע אפשרי המטשטש את זהותם האמיתית של הרוצחים '

מרדכי ברקאי, מה עוללו להיסטוריה, דבר, 7 בינואר 1966

בחלק מן החוגים החרדים הפך דה האן לקדוש מעונה, כחרדי שנפל בידי חילונים על משמרת שמירת קודשי ישראל. מסורת זו נמשכת עד היום. עם זאת, באגודת ישראל העולמית, שמלכתחילה לא שבעה נחת מפעילותו של דה האן, הקיצונית מדי לטעמה, נשמעו, עם פרסום ספריו ההומוסקסואליים לאחר הרצח, קולות הסתייגות ממנו, והתנועה נמנעה מלהנציח את שמו. באמצע שנות השמונים ניסתה העדה החרדית לשנות את שמה של גינת זופניק שבירושלים ל"גן יעקב ישראל דה האן".

הסופר ארנולד צווייג כתב ב-1932 רומן המבוסס על פרשת חייו של דה האן בשם "דה פרינט שב הביתה" (תורגם לעברית בשם "דה וריאנט שב הביתה"). בספר "נוצות" מאת חיים באר יש דמות המבוססת על דמותו של דה האן.

אחת מצלעות ההומומונומנט באמסטרדם, ועליה חלק ממילות שירו של דה האן "שיר לדייג צעיר".
קברו של דה האן בהר הזיתים

בשנים האחרונות מועלה זכרו של דה האן על ידי קהילת הלהט"ב כמשורר ואיש רוח שנרצח, אמנם על רקע פוליטי, אך בטענה שדמו הותר ביתר קלות בשל נטייתו המינית[6].

ספסל זיכרון לדה האן בזאנדאם

שורה משירו של דה האן, "שיר לדייג צעיר" – "כזו כמיהה ללא גבול לידידות", חקוקה על אחת משלוש צלעות ה"הומומונומנט" באמסטרדם - אנדרטה המציינת את זכרם של כל ההומוסקסואלים שנרדפו לאורך הדורות בשל נטייתם. אף על פי שהיה משורר מוערך, לא נקרא רחוב על שמו של דה האן עד 1993, בשל המחלוקת שנקשרה בשמו. בשנה זו, נקרא רחוב על שמו ברובע פּייפּ (Pijp) באמסטרדם, הרובע שבו מתרחשת עלילת "צינורות". ברחוב זה גם לוח זיכרון לזכרו של דה האן, ועליו חקוק שירו "אי-שקט" (ONRUST).

מדי שנה, לקראת יום השנה להירצחו, מפרסמים נטורי קרתא מודעות רחוב בגנות הרצח.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לכמה עבודות פחות חשובות (אוסף הסיפורים "Kanalje", או "תעלה קטנה", הרומן "Ondergangen", או "שקיעות" וטקסטים שהתפרסמו בכתבי-עת שונים), כתב דה האן שני רומנים גדולים שהכו גלים בזמנם ושערכם הספרותי אינו מוטל בספק.

משיצא ב-1904 הרומן צינורות (בהולנדית: Pijpelijnetjes, משחק מילים על שם הרובע פּייפּ באמסטרדם, שבו מתרחשת העלילה), הוא חולל שערורייה וגרם לזעזוע רב. הספר הוקדש ל"אָלֶטְרִינוֹ הטוב" (ארנולד אלטרינו) שהיה רופא וידידו של דה האן; אבל גם אותו אלטרינו נרעש למקרא הספר והנושא שבו עסק. פ' ל' טאק, עורכו הראשי של העיתון Het Volk ("העם"), שלח לדה האן מכתב פיטורין, ולמחרת היום שלח לו מכתב נוסף, ובו כתב לו כי הוא עדיין מוזמן "לשוחח עם מישהו קצת יותר מבוגר" - כלומר עם טאק עצמו. הסופר והפסיכיאטר פרדריק ון אדן, שהיה גם הוא ידידו של דה האן, הוקיע את הספר; חבר אחר של דה האן, הסופר לודווייק ון דייסל, הגיב תחילה בהזדהות, אך מאוחר יותר הלך והרחיק עצמו מעליו. לבסוף, דה האן פוטר אחר כבוד מעבודתו כמורה, ונזרק מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

גם אלטרינו וגם דה האן עצמו התאמצו ביותר למצוא את כל העותקים שהופצו לחנויות ולקנות אותם בחזרה. כבר באותה שנה הופיעה מהדורה שנייה מתוקנת, שנעדרה ממנה ההקדשה ונמחקו ממנה רמיזות לדמותו של אלטרינו. דה האן תכנן לכתוב חלק שני לצינורות, אך התוכנית מעולם לא יצאה לפועל; קטעים ספורים התפרסמו בכתבי עת, אך מלבדם לא שרד מאום. בינתיים, הוא פרסם מכתב פתוח ל-פ' ל' טאק, ובו בא חשבון עם העורך שלו לשעבר.

ב-1908 הופיע רומן שני בשם פתולוגיות: הידרדרותו של יוהאן ון פֵרֶה דה וית (Pathologieën: De ondergang van Johan van Vere de With), שעסק גם הוא בהומוסקסואליות. ספר זה חולל פחות שערוריות מקודמו; אמנם בכמה מקומות בספר ניכרת נימה של סאדיזם, אבל הפעם מתייחס המספר לנושא ספרו בביקורתיות רבה יותר, כפי שמרמזת גם הכותרת.

בשנות השבעים, עם התחזקותה של התנועה לזכויות ההומוסקסואלים בהולנד, נתגלו שני הרומנים מחדש ויצאו לאור במהדורות חדשות; "צינורות" עובד גם למחזה בשנות השמונים של המאה ה-20.

לקראת סוף חייו של דה האן נשכחו הרומנים שלו, והוא הקדיש את רוב האנרגיה היצירתית שלו לכתיבת שירה. עוד ב-1900 הוא פרסם שירים שכתב בנעוריו, אבל כעת התחילו להופיע כרכי שירה בשלים וחדשים, שברבים מהם הוא שב לנושאים הומוארוטיים. אבל בה במידה העסיקה אותו גם היהדות והחיבוטים הקשורים בה, וכמה משיריו הארוכים (במיוחד Het Joodsche lied, "השיר היהודי", פואמה בשני חלקים) מתעמקים בנושא. קובץ שיריו המפורסם ביותר הוא "מרובעים" (Kwatrijnen), מאות שירים קצרצרים בני ארבע שורות (בהשראת ה"רֻבַּעְיָאת" של עומר ח'יאם), המספרים בהדרגה את סיפור בואו של דה האן לארץ וחוויותיו בה. שירים אלה, שראו אור אחרי מותו של דה האן, רוויים נימה אישית ואינטימית ובעלי קצב ייחודי משלהם, ומציגים דמות של מספר רגיש, רגשן, עקשן וחד-עין. בזכות שירים אלה הוא נודע בשנים שלאחר מותו, עד שהרומנים המוקדמים שלו נתגלו מחדש. קובץ המכיל את כל שיריו יצא לאור לראשונה ב-1952.

ארכיונו שמור בספריית רוזנטליאנה באוניברסיטת אמסטרדם.

רשימת ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1910 - שירים
  • 1914 - שירים ליברטיניים
  • 1915 - "השיר היהודי", כרך ראשון
  • 1917 - שירים
  • 1919 - "קרתגו חדשה"
  • 1921 - "השיר היהודי", כרך שני
  • 1922 - ירושלים
  • 1924 - מרובעים
  • 1952 - כל השירים בהוצאה מדעית
  • 1982 - אנתולוגיה משיריו

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1904 - צינורות (הודפס בפעם האחרונה ב-2006)
  • 1904 - "תעלה קטנה" (יצא לאור מחדש ב-1977)
  • 1907 - שקיעות (יצא מחדש ב-1984)
  • 1907 - 1910 - "משפטי חיווי": מכתמים שהופיעו בעיתון "דה אמסטרדמר" ובירחון הפלמי "התעוררות", וקובצו לראשונה לספר ב-1954
  • 1908 - פתולוגיות (הודפס בפעם האחרונה ב-2003)
  • 1983 - "סיפורים עצבניים" (Nerveuze vertellingen), הופיעו לראשונה בעיתונים וכתבי עת שונים בתחילת המאה העשרים.

תיעודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1913 - "בבתי סוהר רוסיים"
  • 1916 - עבודת דוקטורט במשפטים

בעת שהותו בארץ-ישראל פרסם דה האן מאות טורים ורשמי-מסע בעיתון "אלחמן האנדלסבלאד", שבהם שיטח את חוויותיו, רשמיו, דעותיו על העדות השונות בארץ (כולל ביקורת על התנועה הציונית); כמו כן מוזכרים בכתביו אישים ידועים מהתקופה: טרומפלדור, ז'בוטינסקי, ביאליק (שאותו העריץ, ואף הקדיש לו שיר) ואחרים. רשימות אלו טרם ראו אור בכרך אחד, אך כמה כרכים קטנים שלהם ראו אור:

  • 1925 - "פלסטינה", עם הקדמה מאת קרי ון ברוכן
  • 1941 - "מכתבים מירושלים", אנתולוגיה בעריכת דוד קוקר
  • 1981 - "יעקב ישראל דה האן - כתבנו בפלסטינה", אוסף מאמרים מהשנים 1919–1924 בעריכת לודי חיבלס

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק ספר אחד של קרי ון ברוכן (או ון ברוגן) תורגם לעברית:

  • הבית הקטן שליד התעלה (תרגמה מהולנדית: שפרה פינקהוף), תל אביב: עם עובד, תשל"א-1971.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב ישראל דה האן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התזכיר מופיע בספר "שרשרת הדורות בתקופות הסוערות" ח"ב עמ' 203, ותצלום התזכיר המקורי (בעברית ובערבית) מופיע שם בעמוד 214
  2. ^ ד"ר די האן, הכחשה, דואר היום, 16 בפברואר 1922
  3. ^ שמעון טיקוצקי, עד האקדח יור בליבי: 90 שנה לרצח יעקב ישראל דה האן, באתר בחדרי חרדים, 10 ביולי 2014
  4. ^ עודד ארצי, ‏'המפעל' – תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה-האן, קתדרה 22, ינואר 1982
  5. ^ עמרי מניב, יהודי מחסל יהודי: סיפור הרצח של יעקב דה-האן, באתר nrg‏, 17/3/2010
  6. ^ חילוני, חרדי והומו - חלק ב', באתר GoGay