בית פין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית פין
בית פין בכרם אברהם - 1985.jpg
מידע על המבנה
סוג בית מגורים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיר ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
סיום הבנייה שנות ה־50 של המאה ה־19 עריכת הנתון בוויקינתונים
קומות 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°47′28″N 35°12′55″E / 31.791055555556°N 35.215361111111°E / 31.791055555556; 35.215361111111
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2.png
 
בית פין
בית פין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פועלים יהודים בסמוך לבית, 1855
הבית ב-1980
הבית במהלך שחזור ושיפוץ, 1983
צילום אוויר של הבית, 1995
הכתובת "יראת ה' מקור חיים" בחזית הבית
פנים הבית 2016
התערוכה בבית

בית פין (Finn) בכרם אברהם ברחוב עובדיה 24 בירושלים, הוא אחד ממספר בתים מודרניים ראשונים שנבנו מחוץ לחומות ירושלים בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19. לדעת הגאוגרף יהושע בן אריה, מביניהם הוא "אולי, החשוב-ביותר".[1] חוקר ארץ ישראל פנחס גרייבסקי כתב שהבית היה "הראשון שנבנה מחוץ לחומות ירושלים בידי יהודים בשביל יהודים", בעת החדשה.[2][3]

כינויו של הבית ניתן לו על שם בעלי הקרקע עליה הוא נבנה - הקונסול הבריטי ג'יימס פין.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרקע שעליה נבנה הבית נרכשה על ידי הקונסול הבריטי ג'יימס פין ורעייתו בשנת 1852. הסכום ששולם עבורה 250 ליש"ט, הועבר בתשלומים במשך 5 שנים.

בשטח שבו נבנה הבית נמצא קולומבריום מהתקופה הרומית, מספר גתות עתיקות חצובות בסלע, ובורות מים, שנחצבו על ידי פועלים יהודים אנשי היישוב הישן. גרייבסקי כתב בספרו כי על הבורות נחקקו כתובות מיוחדות, כגון: "אסוף את העם ואתן להם מים". מעל משקוף הכניסה חקוקות היו המילים: "יראת אלהים מועלת (מועילה) לכל, בשנת 1852", ועל השנייה: "תן לנו היום לחם חוקנו, בשנת 1855"; ובשער של הבית היו חקוקות המילים: "כרם אברהם אבינו בשנת התרי"ב 1852", המנציחה את תאריך רכישת הקרקע.[3]

הבית נבנה על ידי כחמישים פועלים יהודים בשנת 1855, כחלק ממפעל התיישבות שיזם פין בשנות החמישים של המאה ה-19, מפעל שיהא, במילותיו, "מושבת החרושת להעסקתם של בני ירושלים". פין ורעייתו הקימו חווה חקלאית שנקראה "כרם אברהם" על שם אברהם אבינו, ובמרכזה בית מידות, שקומתיו השתיים נבנו בהדרגה. סביב הבית זרעו מיני תבואות ונטעו עצי פרי; ובהם זית וגפן, ומהם הצליחו הפועלים לייצר מעט שמן ויין.[4]

בשנותיו הראשונות, שימש הבית כמעון קיץ למשפחת פין, ולאחר פטירת ג'יימס, כבית מגורים לרעייתו.

בתקופת המנדט הבריטי שימש הבית כבית סוהר לצעירים שנתפסו או הורשעו בפשיעה.[5]

לאחר 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת המדינה היה הבית אכסניה ליחידות צה"ל: משמר הגבול והגדנ"ע, כסניף של מתחם המחנה הצבאי שנלר הסמוך.

המבנה הוכרז על ידי עיריית ירושלים כאתר לשימור.

בשנת 1980 מכר מינהל מקרקעי ישראל את הבית, שהיה בניהולו, למרכז מוסדות קרלין סטולין של חסידי קרלין. הקונים דאגו לשמר את רוב הבית וסביבתו בהתאם לאופי האדריכלי ההיסטורי, ועל פי הנחיות רשות העתיקות ועיריית ירושלים; והוסיפו ובנו בניינים סביבו. במקום ישנה מעין גלריית תמונות על האתר וכן מספר פריטים בעלי עניין היסטורי המוצגים במקום.

במתחם הבית שוכנת קריית חינוך גדולה, הכוללת שני מוסדות לבנות, ובהם כ-1,000 תלמידות. האחד, "בית ברכה", בית חינוך לבנות של קהילת חסידי קרלין-סטולין. נוסד בשנת 1961 כמסגרת חינוכית ייחודית בהתאם למורשת החסידות. במסגרתו פועלים מעונות יום, גני ילדים, בית ספר יסודי ועל-יסודי. השפה המדוברת היא יידיש, אולם שפת ההוראה היא עברית.

השני, "בת ציון" נועד לקליטה וחינוך בנות עולות ממדינות חבר העמים. בית ספר הוא על-יסודי, במתכונת של ממלכתי דתי ובתנאי פנימייה באיכות גבוהה. נוסד בשנת 1996 על ידי מרכז מוסדות קרלין-סטולין, כהמשך למסגרות החינוך לנוער היהודי שהוקמו על ידם במדינות חבר העמים, מיד לאחר ה"פרסטרויקה", בשנת 1989.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • M. C. Finn, Byeways in Palestine, London 1868.
  • Elizabeth Anne Finn, Reminiscences of Mrs. Finn, member of the Royal Asiatic Society, London

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ב, עמ' 95
  2. ^ מגרש כרם אברהם, דבר, 12 בדצמבר 1933
  3. ^ 3.0 3.1 פנחס גרייבסקי,ספר היישוב, היישוב העברי מחוץ לחומת העיר, ירושלים תרצ"ט-1939, עמ' 84.
  4. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 341-334.
  5. ^ ח.א. זוטא ו ל' סוקניק, ארצנו, ספר מורה דרך בארץ-ישראל ובארצות הגובלות בה, א, ירושלים תר"ף 1920, עמ' 135.