תנועת החסידות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חסידות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "חסיד" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חסיד (פירושונים).
Disambig RTL.svg המונח "חסידות" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חסידות (פירושונים).
המגיד מקוז'ניץ, מגדולי מפיצי החסידות בפולין

החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית יהודית שהתעוררה באמצע המאה ה-18 במערב אוקראינה של היום והתפשטה במהירות ביהדות מזרח אירופה. למחוללה של החסידות נחשב הבעל שם טוב. תלמידיו בראשות המגיד ממזריטש פיתחו את תורתה והפיצוה. הגותה של החסידות, בפרט בדורותיה הראשונים, הושפעה עמוקות מקבלת האר"י ומדגישה את נוכחות האל ביקום כולו, הצורך להידבק בו בכל עת ומקום ואת המימד הרוחני הנסתר של המציאות.

החסידים מאוגדים ב"חצרות" שבראש כל אחת מהן ניצב האדמו"ר, המקבל בדרך כלל את תוארו בירושה. במהלך הדורות נוצרו מאות חצרות עצמאיות, גדולות וקטנות, ולכל אחת מסורותיה ודגשיה המיוחדים. החסידים מחויבים להידבק באדמו"ר שבראש החצר שלהם ולציית לו. הוא נחשב לסמכות רוחנית שיש להיעזר בה כדי להתקרב לאל. ההשתייכות לחצר נשמרת בדרך כלל בתוך המשפחה במשך דורות, והחסיד נולד על פי רוב בחצר מסוימת וגדל על מורשתה.

כיום, מרבית החסידים מתגוררים בישראל, ארצות הברית ובריטניה. הם מהווים תת-קבוצה בתוך העולם החרדי ונחשבים בדרך כלל כאדוקים ושמרנים במיוחד. החסידים משמרים רבות ממסורותיה של יהדות מזרח אירופה ופריטים מתוכה, כגון הלבוש הישן והדיבור ביידיש, נעשו מזוהים עמם כמעט בלעדית. ישנן בעולם כתריסר חצרות גדולות עם אלפי בתי-אב ומאות קטנות יותר, לעתים עם קהילה סמלית של בודדים. מספר הנפשות השייכות לתנועה ברחבי תבל, בוגרים כילדים, נאמד בשנת 2005 בכ-400,000.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות להצלחת תלמידיהם של ממשיכי הבעש"ט והמגיד ממזריטש ולקליטת דרכם בחברה היהודית הסובבת טרם הובהרו כל צרכן. בעבר היו מקובלות התאוריות של שמעון דובנוב, שייחס אותה להרס הניכר שחוללו גזירות ת"ח-ת"ט ב-1648 והלאה ולהתמוטטות השלטון העצמי היהודי באיחוד הפולני-ליטאי עם פירוק ועד ארבע ארצות ב-1764, וההסברים המרקסיסטיים של רפאל מאהלר, שטען לייאוש שאחז בשכבות רחבות עקב הצרת צעדיהם של היהודים בתחום הכלכלי. גישות אלה נסתרו בהדרגה עם הרחבת המחקר בתחום. הנזק לחיים ולרכוש שהביאו אירועי 1648 היה קטן בהרבה מהמשוער, ועדויות רבות מצביעות על התאוששות החיים היהודיים; אפילו הטענה שהשפיעו ישירות על היווצרות השבתאות זמן קצר אחר כך כבר נחשבת כמוגזמת, כל שכן החסידות שפריחתה אירעה מאמצע המאה ה-18 ובעיקר לקראת סופה. פירוק הוועד לא יצר פגיעה מתמשכת באוטונומיה הקהילתית, שהייתה מאורגנת ממילא על בסיס מקומי; דווקא בשטחים שסופחו לפרוסיה עם חלוקת פולין, בהן אכן חיסל אותה השלטון, לא הייתה לחסידות דריסת רגל. על אף שסבלו הגבלות ורדיפות במהלך פירוק האיחוד ולאחריו, התחולל במצטבר שיפור עקבי במצבם הכלכלי והאזרחי של היהודים בתקופה בה שגשגה החסידות, בקץ המאה ה-18.

הנסיבות האובייקטיביות לצמיחתה והתפשטותה של התנועה החדשה – זאת מלבד עצם החידוש המהפכני שבדרכה – נתלו במספר גורמים. במאה ה-17 הלך והתפשט הידע הציבורי אודות הקבלה, שהופץ במנשרים ועלונים להמוני העם והתפרסם עקב פעילות של יהודים ונוצרים כאחד בתחום. מה שהיה בעבר נחלת מובחרים מעטים הפך לגלוי לעין כל. התופעה השפיעה על והושפעה מעליית השבתאות והפרנקיזם, ורקע משותף זה היה מניע מרכזי לההתנגדות לחסידות בהמשך; החלטת הבעש"ט ואנשיו לחדול מלפעול כמעגל מקובלים נסתרים כפי שהיה בעבר ולהפוך את עיסוקם לפומבי, הרגע שחולל את החסידות, הייתה מעין הד לכך. בנוסף, על אף שהאוטונומיה הקהילתית נותרה איתנה יחסית, סמכותה המוסרית של ההנהגה הוותיקה הלכה והתערערה. האצילים שהיהודים השתייכו להם התערבו לא פעם בהליכי בחירת הפרנסים והרבנים, עד כדי כך שנושאי משרות אלה נתפשו לעתים קרובות כעושי-דברם ותו לאו. יחס שלילי זה הקשה על הקהל לראותם כנטולי פניות בעניינים שנדרשו להכריע בהם, בעיקר הסדרת נושא החכירות על מכירת יי"ש, טבק ועוד. האדמו"רים, שכוננו הנהגה חוץ-ממסדית, יכלו להופיע כבוררים הוגנים בסוגיות אלה ואכן הפכו במהרה לרגולטורים יעילים של עסקי החכירה; על אף שלא עמדו לרשותם מרבית הסנקציות הקהילתיות, קללות מיסטיות ואמצעים אחרים פיצו על כך.

כמו כן, באותו עידן קמו בעולם הנוצרי כולו תנועות תחייה דתיות שהדגישו את הסלידה מהיררכיה רשמית וטקסיות נוקשה לטובת רעיונות מיסטיים ופשטות. לבסוף, היה אופי ההנהגה המפתח להצלחת החסידות: על אף הטונים המיסטיים החזקים שליוו את פעילותם ועוררו חשש כבד בקרב מתנגדיהם מהמשך לשבתאות ולפרנקיזם, נמנעו מתוקפנות יתרה כלפי האליטות הישנות והדגישו כי לא באו לערער את סדר הערכים של אלה. הם היו שמרנים ומתונים בבסיסם, ועל אף הפופוליזם שנקטו בו כלפי ההמונים הקפידו לשמור על זיקה לשכבות המיוחסות מהן באו כמעט כולם.[1]

הבעש"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבעש"ט
ההרים בסמוך לקוסוב.

מעט ידוע בוודאות על רבי ישראל בן אליעזר, הבעש"ט, הנחשב לאבי החסידות. הוא נולד ככל הנראה מדרום לנהר הפרוט, בספר הצפוני של נסיכות מולדובה, בשנות ה-1690. הוא סבב בדרום-מערב אוקראינה של היום – אזור שבו התקיימו השפעות רוחניות מגוונות: נזירים אורתודוקסים מיסטיקנים התבודדו במערות ושבטים מקומיים כמו ההוצולים שימרו מסורות שמאניות עתיקות[2] – ורכש מוניטין כ"בעל שם", מרפא עממי שהשתמש בעשבים וגם בקמיעות, לחשים והשבעות קבליות. אף שלא היה איש האליטה הרבנית, היה מלומד מספיק כדי לקבץ תלמידים בבית-המדרש ולשאת את אחותו הגרושה של רב. מלבד זאת, תולדותיו לקוחות מהגיוגרפיות חסידיות. לפי מסורות אלה, בעודו נער הכיר בסגולותיו "רבי אדם בעל שם טוב", שהיה לכאורה נצר לשושלת ארוכה של צדיקים נסתרים שהעבירו זה לזה מדור לדור רזין דאורייתא שלא התגלו עד אותה שעה. אלה נמסרו לישראל הצעיר. הוא התבודד עשר שנים בהרי הקרפטים, בין קיטוב לקוסוב, ושם התגלה אליו אחיה השילוני ולימד אותו עוד נסתרות. בגיל שלושים ושש ניתנה לו הרשות משמים להתגלות כמקובל ופועל ישועות.

בשנות ה-1740 מתועד שהתיישב במז'יבוז' שבפודוליה, הקים לעצמו מעגל של תלמידים ושמו יצא בכל החבל ומעבר. ברשומות מן הזמן ההוא מצוין שהיה עשיר ומפורסם מאוד. הבעש"ט הדגיש כמה יסודות בקבלה ובמידת-מה גיבש משנה ייחודית משלו. בין היתר, הרבה לעסוק בנוכחות האל בכל הבריאה והסביר שבשל כך, גם מעשים גשמיים פשוטים כמו אכילה יכולים להיטען במשמעות רוחנית ולאפשר השגת דביקות באלוהים. הוא נודע במיוחד בתפילותיו האקסטטיות והארוכות ובהקפדתו על כוונה, ותיאר את המילות והאותיות ככלים הנוצרים לאגירת האור מהעולמות העליונים. בנוסף החשיב מאוד את השמחה וההתלהבות בעבודת ה' וההתעלות הרוחנית ודחה את הסגפנות והפרישות שרווחו אז בקרב מקובלים ומבקשי דרגה גבוהה יותר. אחד התלמידים שנמשכו אליו עקב כך היה דב בער ממעזריטש, שהיה לפי המסופר נכה עקב סיגופיו הקשים. הבעש"ט הניח את היסודות לתורת ולתנועת החסידות ופיתח דרך שתציע להמונים מסלול פשוט ונגיש יותר לחוויה רוחנית משמעותית. למרות זאת, הוא נותר כל ימיו מנהיגו של חוג אליטיסטי מצומצם ומעולם לא הפיץ את משנתו בציבור הרחב. על אף שממשיכיו ייחסו לו את גיבוש אופיה של התנועה, לא נהג כמותם מעולם.[3]

התבססות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מות הבעש"ט, קיבלו על עצמם רוב תלמידיו את הנהגתו של דב בער, המגיד ממעזריטש, אם כי יעקב יוסף מפולונאה ומעט אחרים בחרו לפעול לבד. מחצרו בווהלין פנה המגיד לשכלל ולהרחיב את הרעיונות הבסיסיים שפיתח מורו, כשהוא ומעגל תלמידיו בונים תורה שלמה ומקפת, תהליך שהמגיד החל בו אך נעשה ברובו רק על ידי ממשיכיו. הבעש"ט וסובביו השתמשו במושג "חסיד" במובנו המסורתי, של אדם ירא שמים לפנים משורת הדין; בשליש האחרון של המאה ה-18 נוצרה הבחנה ברורה בין משמעות זו לדרך החסידות שיצאה ממעזריטש, ושההולכים בה כונו בשעתו "חסידים חדשים" כדי להבדילם. המונח "חסיד" התקשר כל כך עם התנועה הצומחת עד שמובנו המקורי הואפל תחת החדש, וככזה נכנס גם לעברית המודרנית – במשמעות של "אוֹהֵד, מַעֲרִיץ" ולא של אדוק.[4]

משנתם של המגיד ורעיו כללה היבטים רבים. חשיבות התפילה והכוונה בה הודגשו כל כך עד שרבים מאנשיהם איחרו את זמנה מעבר למותר כדי להתכונן ולכוון. דברי הבעש"ט על הצורך להעלות מחשבות טמאות לשורשן במקום להיאבק בהן שוכללו לעיקר שלם על ידי יורשו, שתיאר את ההתמרה של מחשבות ורגשות רעים לטובים כתהליך פנימי שלם, מעין מקבילה בתוך האדם של הספירות האלוהיות. אבל החשוב ביותר היה רעיון הצדיק החסידי, שהפך לצינור להורדת שפע להמוני מאמיניו ולהעלאת תפילותיהם ובקשותיהם, וכסמכות מוסרית ומדריך רוחני. המגיד ממעזריטש מת ב-1772. כעשרים מאנשי מעגלו יצאו, קודם ואחר כך, להפיץ את רעיונותיהם ברחבי מזרח אירופה. אהרן הגדול מקרלין, מנחם מנדל מוויטבסק ושניאור זלמן מליאדי פעלו בצפון הרחוק, בליטא; מנחם נחום מצ'רנוביל חצה את הדנייפר והשתקע מצפון-מזרח לקייב; לוי יצחק מברדיצ'ב נסע בתחילה לפינסק ולאחר מכן התיישב בפודוליה, בסמוך למרכז; אלימלך מליז'נסק, אחיו זושא מאניפולי ותלמידם המשותף ישראל הופשטיין ביססו את נוכחות התנועה בפולין גופא; יחיאל מיכל מזלוטשוב הביא את החסידות לסביבות גליציה. מנחם מנדל מוויטבסק ואברהם הכהן מקליסק הנהיגו את עליית החסידים לארץ ישראל. החסידות החדשה התפשטה במהירות במרחב.

הצדיקים שילבו הנהגה כריזמטית עם תחכום פוליטי, ובנו תמיכה בקרב שכבות שנעדרו השפעה בתוך האליטה הקהילתית הקיימת: כלי הקודש נמוכי-הדרג, עשירים ללא ייחוס (ובייחוד נשים נדבניות, שמעמדן בחיי הדת היה נמוך מאוד וזכו ליוקרה כפטרוניות של חוגי החסידים) ולבסוף המוני פשוטי העם.[5] במקביל, נזהרו שלא לעורר יריבות יתרה ולמרות הפופוליזם המופגן שלהם, לא עודדו שום מסר חברתי מהפכני וחיתנו את ילדיהם עם בעלי ייחוס. הצדיקים עצמם היו יוצאי אותם חוגים, והגיעו בדרך כלל מרקע של למדנות ועושר.[6] גלן דיינר תיאר כיצד החוזה מלובלין התבסס בעיירה וייניאבה, לא הרחק מן העיר שאת שמה קיבל לבסוף, ופעל משם לאט לחזק את נוכחותו בלובלין עצמה מול התנגדות עזה של האב"ד המקומי והממסד הקיים. ההשפעה שגרף והונו הביאו את הפרנסים לקבל אותו ב-1803, לאחר שצבר כבר המוני תומכים. תהליך הסתננות זוחל כזה חזר על עצמו במקומות רבים.[5] מוסד השטיבל, מניין התפילה הקטן והנפרד שהיה גם בסיס לרשת קשרים חברתיים ופעילות קהילתית, שימש כערוץ יעיל לגיוס חברים ותומכים חדשים.[7] בנוסף לכל, החסידים הנהיגו שחיטה משלהם בכל אתר בו התבססו, ושוחטיהם הקפידו על שימוש בחלף מלוטש במיוחד, שהושחז לא רק באבן אלא גם ברצועת עור. ניתן לכך הן טעם הלכתי, בנימוק שהשיטה הרווחת אמנם חידדה את הסכין אך גם יצרה סיכוי גבוה יותר לכך שלא תהיה חלקה, והן טעם קבלי של תיקון נשמות האדם שהתגלגלו בחיות המומתות. הנוהג הותקף כהטלת חומרה יתרה על כלל הציבור, אך עורר התנגדות בעיקר כי גזל מהקהלים בעיירות חלק גובר מהכנסותיהם ממס השחיטה והעביר לצדיק מקור כח וממון ראשון במעלה.[8]

מלבד האיום הגובר שהציבו הצדיקים על מרות ההנהגה הממוסדת, התלהבותם הפרועה בתפילה ואיחור בזמניה, ונטיית מנהיגיהם להורות לפעמים הלכה בנימוקים קבליים – לפי המסופר בחיבור האנטי-חסידי "שבר פושעים", המגיד ממעזריטש הורה פעם לשחוט פרה חולה שלא יכלה ללכת ארבע אמות, בטענה שהתגלגלה בה נשמה שנצרכה לתיקון; עדויות רבות מן הסוג הזה נפוצו בתקופה – כולם הטרידו את הרבנים והזכירו לרבים את השבתאות. כך החלה ההתנגדות לחסידות, שהוביל הגאון מווילנה. במסגרתה הוחרמו ב-1772 החסידות ואנשיה. ב-1781, במהלך סיבוב עימותים נוסף, נשרפו כתבי ר"י מפולונאה והוטל חרם על החסידים בברודי. המעבר ההדרגתי לתפילה בנוסח האר"י במקום נוסח אשכנז אף הוא סיפק למתנגדים עילה למאבק. סידור ראשון ממין זה במזרח היבשת הודפס ב-1781 בז'ולקבה דווקא בהסכמת חכמי הקלויז בברודי, מוקד חריף של התנגדות, אך הם הדגישו כי אל לאנשים פשוטים להתפלל מתוכו. כבהיבטים אחרים, המלחמה בתנועה החדשה הובלה על ידי "החסידים הישנים", המקובלים האליטיסטיים שקיימו את אורח חייהם בסגירות ובהיעלם מהציבור (ראש וראשון להם היה הגר"א עצמו). חרמות, הלשנות ועימותים קשים התחוללו בכל המרחב, אך התנועה הוסיפה להתפשט ולהתעצם ללא הרף. בשנות ה-80' יצאו לאור שלושת החיבורים הגדולים של החסידות המוקדמת: "תולדות יעקב יוסף" לר"י מפולנאה שנתפרסם ב-1780; "מגיד דבריו ליעקב" שכלל את ליקוטי דבריו של המגיד עצמו ויצא ב-1781, תשע שנים לאחר מותו; ו"נעם אלימלך" שנתחבר על ידי רבי אלימלך מליז'נסק.

ב-1798 עוד הביאו המתנגדים למעצר בעל התניא באשמת ריגול, אך מות הגר"א שנה קודם שלל מהם את מנהיגם ואת מקור סמכותם העיקרי. ב-1804 אירעה עוד התפתחות חשובה שקיצצה את כנפיהם, כשהצאר אלכסנדר התיר הקמת מנייני תפילה עצמאיים. גם האיסור על חרם ברוסיה ב-1795 ותקנות אחרות שהחלישו את הקהילות מנעו מאויביה לפעול נגד התנועה בתקיפות.[9] בממלכת הבסבורג, נהנתה החסידות מסובלנות רשמית באופן רציף, כחלק מהמדיניות הקיסרית, וכבר ב-1788 נאסר על רדיפתה.[10] רבי חיים מוולוז'ין הוביל את המתנגדים לשיטות התגוננות סבילות יותר, כמו הקמת מוסד הישיבה המודרני שנועד לחסן את הנוער ולספק לו חלופה רוחנית מושכת לא פחות. הוא נטרל את הדואליזם ואחדות הניגודים הטמונים בקבלה – ואת הפוטנציאל שלהם להשוות את הערך הרוחני של קיום מצוות לכל מעשה שנעשה בכוונה מתאימה – באמצעות הקביעה שהאדם אינו יכול להתקרב לנקודת המבט האלוהית ולכן מנוע כליל מלתפוש את המציאות באחדותה. אין לו אלא למלא את מה שנמסר לו.

החסידות עצמה יצאה מהמאבק מחוזקת ומגובשת לאין שיעור, עם זהות ברורה.[4] במפנה המאה עלה הדור הרביעי של הצדיקים: רבי מנחם מנדל מרימנוב תפס את מקום הנעם אלימלך שמת ב-1787 כמנהיג בגליציה, והחוזה מלובלין ירשו בפולין הקונגרסאית.

התמסדות והשגרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העשורים הפותחים של המאה ה-19 עמדו בסימן שינוי עמוק בחסידות. היא הפכה מתנועה עולה ודינמית, חוץ-ממסדית, לכוח השליט במרבית מזרח אירופה. אפילו בליטא המתנגדית קיבלו עיירות רבות את מרותם של צדיקים מקומיים; ווהלין, פודוליה, גליציה נסחפו כמעט כליל, ופולין הקונגרסאית רק מעט פחות מכך. החצרות התפשטו לתוככי בסרביה ובוקובינה, והגיעו גם אל גבולה המערבי ביותר של החסידות האוטוכתונית שלפני מלחמת העולם השנייה, בצפון-מזרח הונגריה. שם מונה תלמיד החוזה, "הישמח משה", לרב באויהל ב-1808.

ככל שהצורך להתבסס ולרכוש תומכים התחלף בהכרח לשמר את ההישגים, כך התמסדה החסידות ועברה תהליך הַשְגָרָה (רוּטִינִיזַצְיָה). הדגש על כריזמטיות סוחפת הוחלף בצורה מוסדרת יותר של הנהגה, הדגם השושלתי. הראשון להחיל זאת היה רבי ברוך ממז'יבוז', נכד הבעש"ט שהתמנה לאדמו"רות ב-1782 ותבע מיתר הצדיקים להכיר בעליונותו על סמך ייחוסו. במהרה התפשטה השושלתיות, ואדמו"רים החלו לתאר את עקרון ההורשה כהמשך מתחייב של תורת התנועה. מאחר שהצדיק קישר בין רוחניות וגשמיות, היה זה מן ההכרח שתכונותיו היו מצויות גם בגופו ממש ועברו לצאצאיו. עמנואל אטקס טובע זאת בביטוי "אין צדיק אלא בן צדיק". העיקרון התקבע ב-1813 כשתלמידו הבכיר של בעל התניא, אהרן מסטרשלה, הפסיד לבנו דובער שניאורי במאבק על ראשות חב"ד ובתוך דור היו כמעט כל החצרות שושלתיות. פן אחר של ההשגרה היה נסיגה שקטה מהעיסוק המופגן במיסטיקה לטובת ביטויים מקובלים יותר של רוחניות, ולימוד התורה שב ותפס את מקומו המרכזי: עריכת מופתים וכיוצא בזה בהחלט נותרה חלק מהאתוס החסידי, אבל לצדה החל להתפתח דגם חדש של "אדמו"ר-רב", ששילב את דרכי התנועה עם גדלות רגילה בתורה ושסמכותו נשענה כמעט על אותם מקורות של פוסקים לא-חסידיים. במקרים רבים אף האדמו"ר שימש כרב בפועל, כשענה על שאלות הלכתיות שהופנו אליו. האדמו"רות דחקה גם את מעמד פרנסי הקהילות והחליפה אותו. השתייכות בני העיר אל הקהילה העירונית הקרובה הומרה בהשתייכות אל חסידות, מה שהתבטא גם בתשלום מסים ודמי חבר. התופעה גרמה למרכזי הקהילות להצטרף למתנגדים לחסידות. רבי נחמן מברסלב, אחד המנהיגים הבולטים בדור הרביעי שגם פיתח תורה רוחנית עשירה ומורכבת, עם היותו אדמו"ר בעצמו, תקף רבים מצדיקי דורו על התמסדותם ופגיעתם, בעיניו, בדרך החסידות. העשור השני של המאה ה-19 ציין את המעבר בין החסידות המוקדמת לזו המאוחרת והמבוססת, הנשענת על חצרות מאורגנות היטב. הוגים מאוחרים רבים שציירו את התנועה בראשיתה באור רומנטי, כמו מרטין בובר ודומיו, ראו בתמורה זו סימן ל"ניוון", שקיעה והתעבשות מחשבתית וכמעט שלא עסקו בהתפתחויות משם והלאה –[11] היו אף שחילקו בין ה"חסידות" לאמיתה ל"צדיקות" מבוססת-אדמו"רים מאז.[12] ראייה זו הייתה בעלת השפעה עמוקה אפילו על התפישה האקדמית של התנועה, אך המחקר המאוחר סתר הן את הרומנטיזציה של החסידות המוקדמת והן את הטענה שזו הממוסדת חסרה תסיסה וחידוש רוחניים.[11]

התנועה חסרה כל הנהגה מרכזית מאז מות המגיד, ועם גדילתה עברה פיצול הולך וגובר והקמה של חצרות מרובות. אם קודם לכן ניתן היה להיות "חסיד" סתם, הרי שמשם והלאה צורפה לתווית זו תמיד שמה של עיירה מסוימת בה התגורר האדמו"ר. התפתחה גם חלוקה הולכת ומתחדדת בין המעגל הפנימי של החצרות, על החסידים המקורבים ביותר ששכנו בהן קבע ("יושבים"), לשכבה רחבה בהרבה שביקרה בהן רק מדי פעם ולמעגל נוסף של ציבור שהתגורר בעיירות שהחסידות שלטה בהן והתפלל בנוסח ספרד כמעט ללא קשר לחצר ממוסדת. סביב אמצע המאה ה-19, קרוב למאה שושלות אדמו"רים שהתייחסו זו לזו בקשרי נישואין היו הכח החזק ביותר במרחב הגאוגרפי שבין רוסיה הפנימית (ממזרח לתחום המושב), פרוסיה, ליטא-לשעבר וממלכת הונגריה, ולתנועה הייתה נוכחות ניכרת בשתי האחרונות. מרבית החצרות המפורסמות נוסדו בתקופה זו. ככל שהופיעו יותר חסידויות למדניות עם "אדמו"רים-רבנים" בראשן, כמו צאנז – שמנהיגה הדברי חיים היה האדמו"ר המוביל בגליציה בימיו, והמייצג המובהק ביותר של מגמת הצדיקות הלמדנית – ובעלזא, והתנועה עמעמה את המסר המיסטי שלה, כך הלך ופחת המתח עם המתנגדים.

מה שאיחד עוד יותר את שני הציבורים היה הופעת אויב משותף, תנועת ההשכלה. משכילי מזרח אירופה שטמו כולם את החסידים ככת אנטי-רציונליסטית ושונאת קדמה, הציגו אותה כהיפוך ותשליל של עצמם ולעגו, כמחיי השפה העברית, לעילגות של חבריה בלשון. ראייה דומה הייתה מנת חלקם של יהודי המערב בכלל, כחלק מהיחס למזרח כנחשל (דוד אסף עמד על כך שהתנועה פשטה רק באזורים שבהם יידיש היוותה לשון חיה): אורתודוקסים מערביים מובהקים כרב עזריאל הילדסהיימר תיעבו את התנועה עמוקות.[13] בגליציה במיוחד הייתה העוינות לחסידות המכנה המשותף למשכילים המתונים ולרדיקלים ביותר, ממהר"ץ חיות עד יהושע השל שור. החסידים גמלו ליריביהם ורדפו את הנוטים להשכלה ואת מפיצי ספרותה. המאבק מיצב את החסידות כגורם השמרני ביותר בזירה היהודית, רק קצת יותר מדור לאחר שנרדפה כאנטי-ממסדית; המתנגדים היו פתוחים חלקית להשכלה. בהמשך, התעקשו החסידים יותר על שימור הביגוד המסורתי הארוך שהיה משותף ליהודי המזרח כולם בעבר, בעוד שהמתנגדים עברו ברובם בהדרגה ללבוש מודרני יחסית (השטריימל, שנחבש שנים רבות לפני הבעש"ט, נעשה מזוהה כ"כובע חסידי"). בהונגריה, החת"ם סופר הסתייג עמוקות מן החסידות ואסר לשנות את נוסח התפילה מאשכנז לספרד, אך נמנע מלצאת נגדה והעדיף להתמקד במלחמה ברוחות המודרניזציה; כעבור כמה עשורים, הדברי חיים וצבי הירש פרידמן מליסקא הובילו את החסידים בתמיכה באגף הקיצוני ביותר של האורתודוקסיה בממלכה, אם כי רבים מהאדמו"רים סירבו להצטרף לארגון הקהילות האורתודוקסי הנפרד והעדיפו להשאיר את קהילותיהם במעמד סטטוס קוו עצמאי.

תנועת ההשכלה הייתה מאז ומתמיד כח בעל השפעה מועטה יחסית, אך התמורות הגדולות שהחלו לפקוד את יהודי מזרח אירופה בשנות ה-1880 (בעיקר עליית התנועות הלאומיות היהודיות וההגירה ההמונית מעבר לים) היו איום גדול בהרבה על החסידות. היא עצמה אותתה על הבנת המצב החדש: ב-1881, שנת הסופות בנגב, ייסד רבי שלמה הלברשטאם את הישיבה החסידית הראשונה בווישניצה. מוסדות דומים שימשו קודם את המתנגדים – שלנוכח הלחץ הסובב, העימות בינם לחסידות נשכח כמעט לגמרי – כדי לחסן את ילדיה מפני החסידות דווקא, ועתה התנועה נאלצה לאחוז באמצעים דומים כדי לחברת ולשמר את צעיריה כשהחברה המסורתית הלכה וקרסה. ישיבות הוקמו במהרה בחצרות רבות.[14] בעת שהיהודים עברו חילון איטי אך יציב, השכבות המתקדמות בזו לחסידים כשריד מנוון שהיה אמנם עדיין רב-עצמה אך נידון להכחדה עם הזמן. החשש מהתבוללות וטמיעה גורפות, שעדיין היו תופעות שוליים אך החלו לכרסם בקרב הצעירים, הביא לראשונה כותבים משכילים ולאומיים להפגין אהדה לחסידות כתנועה עממית ושורשית, חלק מנכסי הרוח של האומה המתעוררת לשיטתם שאל היה להשליך אלא לנצור ולתעל לאפיקים חדשים. פתח בכך אליעזר צבי צווייפל, וסופרי תקופת התחייה כמו י"ל פרץ תיארו אותה בצבעים סנטימנטליים ורומנטיים.[15]

ב-1912 השתתפו אדמו"רים רבים בוועידת קטוביץ בה הוקמה אגודת ישראל, שניסתה להגן היהדות האורתודוקסית (מונח שהחל להיות רלוונטי אפילו במזרח המסורתי) המוחלשת, בעוד החסידויות הקנאיות בהונגריה וגליציה התנגדו לאגודה ממש כמו לציונות. מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הרוסית, שעקרו מאות אלפים ממקומות מושבם, שמו קץ לעיירה היהודית הישנה שהייתה המצע עליו נשענה החסידות. הקמתה של ברית המועצות, שרדפה את הדתות כולן, גזרה כליה על התנועה במרבית שטחי רוסיה הפנימית, בלארוס ואוקראינה. רק חב"ד שימרה נוכחות משמעותית במחתרת. בין מלחמות העולם היה לחצרות השונות עדיין קהל תומכים עצום, בייחוד בפולין העצמאית, אך הוא הלך והזדקן בעוד הצעירים מתחלנים.[14]

חורבן ותקומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השואה הכחידה באחת את העולם החסידי במזרח אירופה. החסידים, מזוהים בבירור ומבודדים תרבותית מסביבתם, היו מטרה קלה במיוחד לנאצים. מאות אדמו"רים מתו עם קהילותיהם וחצרות רבות הושמדו כליל או קרוב לכך. הימלטותם של מנהיגים בכירים כמו הרבנים יואל טייטלבוים מסאטמאר ואהרן רוקח מבעלזא העלתה האשמות קשות בשנים לאחר המלחמה על הפקרת קהלם. בשנות ה-40 וה-50 נראתה החסידות כעומדת על סף הכחדה, כשילדי הניצולים המעטים שנותרו סביב החצרות הופכים במקרה הטוב לדתיים מודרניים.

שורת מנהיגים שעלתה באותה תקופה הצליחו לבלום את מגמת ההתפוררות ולבסס מחדש את החסידות ככח חי. לצד כריזמטיות וכושר ארגוני, הם נשענו על רגשות האשם והנוסטלגיה שחש הציבור היהודי כלפיהם כמייצגי המורשת האבודה מן העבר,[15] וגם על הסובלנות ומערכת הרווחה במדינות המערב שאפשרו התבודדות תרבותית ומשפחות גדולות ומרובות-ילדים.[16] האדמו"ר יואל מסאטמאר הקים את חצרו בניו יורק ויצר מובלעת עם מערכות רווחה ותרבות פנימיות. בעודו מניף את דגל האנטי-ציונות והקנאות האידאולוגיות הצליח בתוך כמה עשורים להביא את קהילתו לדבר יידיש כשפה עיקרית ולקיים אורח חיים קיצוני ומתבדל: מכמה מאות ב-1948 צמחו ללמעלה מ-100,000 בראשית המאה ה-21. האדמו"ר ישראל אלתר התבסס מחדש בישראל ושיקם את חסידות גור מהגרעין הקטן ששרד, בעיקר על ידי קירוב מחדש של ליטאים ודתיים-לאומיים ששתייכו אליה קודם וילדיהם, בעודו משליט נורמות קפדניות שבידלו ושמרו את אנשיו מהציבור הכללי. גם גור גדלה במהירות, ובסוף המאה כבר כללה רבבות. רבי חיים מאיר הגר ואדמו"ריה האחרים של וויז'ניץ קוממו את ענפיה השונים בישראל ובארצות הברית, ורבי אהרן רוקח אסף סביבו את חסידי בעלזא. באנטוורפן, רבי משה יצחק גווירצמן איגד את השרידים שהתיישבו בעיר וייסד את חסידות פשעווארסק החדשה. חצרות אחרות השתקמו לאטן.

תהליכי צמיחה דרסטיים יותר התחוללו בשתי חסידויות ייחודיות. ב-1951 הרב מנחם מנדל שניאורסון הוכתר כאדמו"ר חב"ד. הוא אימץ קו שונה מאוד מההתבדלות המזוהה עם החסידות בדרך כלל והפך את חצרו למכשיר החזרה בתשובה, ורבים מאנשיו נשלחו החוצה מריכוזיהם כדי לעסוק בכך. הטשטוש בין חסידים ממש לאוהדים ומקורבים הקשה על אומדן גודלה של חב"ד, המוערך בין 50,000 ל-200,000. ברסלב הזערורית והנרדפת הפכה בשנות ה-70 וה-80 לכר פורה שמשך בעיקר חוזרים בתשובה, שהתעניינו בתורתה האזוטרית והמיסטית. מקומץ כמעט בטל הם גדלו למספר רב של קהילות עצמאיות, כל אחת עם רבותיה, עם אלפי ורבבות אוהדים.

הגידול הדמוגרפי הפנימי וגלי החזרה בתשובה שחיזקו את העולם האורתודוקסי בשליש האחרון של המאה ה-20 השיבו את החסידות מסף האובדן אל מרכז הבמה הציבורית. יחד עם התעצמותה המספרית שבו הסכסוכים ומאבקי הירושה שאפיינו גם את תור הזהב במאה ה-19. סאטמאר, באבוב וחצרות אחרות נקרעו בין טוענים בלעדיים לאדמו"רות. יוסף דן הצביע על היעלמות הראייה הנוסטלגית של החסידות, שגרפה לה אהדה בציבור היהודי הרחב בעבר, והחלפתה בחשש ופחד כראיה החזקה ביותר לחיוניותה.[15]

מחשבת החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה הארוכה של החסידות, האסכולות הרבות שהופיעו בתוכה ובמיוחד שימושה הרב בדרשנות לסוגיה, בכתב ובעל-פה, עם התייחסות ענפה למקורות מוקדמים יותר, הקשו על חוקריה להציג משנה סדורה המשותפת לכל הזרמים בתוכה. כפי שציין יוסף דן, "כל נסיון כזה נכשל". מאפיינים שנחשבו בעבר ייחודיים לחסידות נתגלו עם הזמן כמקובלים הן בקרב קודמיה והן אצל המתנגדים לה, והדבר נכון עוד יותר ביחס למוטיבים נפוצים המזוהים עמה.[17] קשה גם להפריד בין התנועה למקור השראתה הראשי, קבלת האר"י, ולהכריע מה בהגותה מקורי ומה אינו אלא ניסוח שונה במקצת. מנדל פייקאז' טען שהחסידות לא חידשה כמעט דבר שאינו נמצא ביצירות שחוברו שנים רבות לפני עלייתה. מקוריותה, סבר, נעוצה באופן שבו ניצלה מושגים ישנים כדי ליצור תנועה ממוסדת ומאורגנת היטב.[18]

בין המאפיינים המזוהים עם החסידות שנפוצים מאוד גם מחוץ לה, נמצא הדגש על השמחה בעבודת הבורא ובחיים. כך גם הכבוד ל"יהודי הפשוט" לעומת האדרת תלמידי החכמים האליטיסטיים שנפוצו לכאורה בקרב מתנגדיה; מאפיין זה מוזכר בספרות מוסר שקדמה לה במאות שנים. המתח בין החסידות לממסד הרבני השלט, שסמכותו נשענה על גדלות חבריו בתורה, התפוגג במהירות והתנועה הדגישה במהרה את מרכזיות הלימוד הסדור. גם הדימוי הפופולרי של ניגוד בין החסידים הנלהבים והשקועים בקבלה למתנגדיהם ה'יבשים' והרציונליסטים הוא חסר בסיס: האחרונים עסקו במיסטיקה לא פחות מהראשונים.[17] למרות שהיא מקושרת עם הדגשת החיוניות והחיים הבריאים כאמצעי להתעלוּת, במקום הסיגופים העצמיים שרווחו לפניה, החסידות לא דחתה כליל את הסיגוף והפרישות. חצרות אחדות אף הנחילו אותם לכלל הציבור בהיבטים מסוימים, בעוד שלפני התנועה רק קומץ אליטיסטי נהג כך.[19] דן ייחס את התפישות השגויות האלו להוגיה של מה שמכונה "נאו-חסידות", כמו מרטין בובר. הוגים אלה ביקשו לבנות דגם רוחני שיעניק השראה ליהודים בעידן המודרני ויצרו בכתביהם דימוי סנטימנטלי ורומנטי של התנועה. התיאורים ה"נאו-חסידיים" זכו להשפעה עצומה בתרבות, מכתבי בובר ועד למחזמר "איש חסיד היה", ואף באקדמיה, אך הקשר בינם למציאות היה קלוש.[15]

עניין נוסף שהקשה על הגדרת גבולות ומכנים משותפים הוא הפער בין החסידות המוקדמת, עד לעשורים הראשונים של המאה ה-19, לבין זו המאורגנת מאז והלאה. השלב הראשון התנהל כתנועת תחייה דינמית, בעוד שהבא אחריו התאפיין בהתבססות והקמת חצרות ממוסדות עם מנהיגות העוברת בירושה. התורה הרוחנית-מיסטית שהופצה על ידי אבות החסידות לא נזנחה: אדמו"רים רבים הוסיפו להיות הוגים מקוריים ויצירתיים, ולמרות הטענות בדבר "ניוון", התנועה נותרה תוססת ופעילה. עם זאת, אכן הופחת הדגש על היבטים רבים של הדוקטרינה המוקדמת לטובת אפיקים שגרתיים ומקובלים יותר לביטוי רוחניות, כמו לימוד תורה, ויסודות רדיקליים נוטרלו ועומעמו. חלק מהאדמו"רים אימצו השקפות רציונליות וייחסו חשיבות פחותה לתפקידיהם המיסטיים, ורבים אחרים התמקדו בהיותם מנהיגים פוליטיים של חצרות ענק ממוסדות. החסידים לא בחרו להם צדיק על פי סגולותיו האישיות והכריזמטיות אלא המשיכו בדרך כלל להשתייך לחצר שאליה השתייכו אבותיהם.[11]

אימננציה ודואליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב משה טייטלבוים מאויהל, ממפיצי החסידות בהונגריה.

המושג הבסיסי העומד בבסיס מחשבת החסידות הוא רעיון האִימַנֶנְצִיָה – הנוכחות האלוקית ביקום כולו, המבוטא תדיר בציטוט מתיקוני הזוהר (קכ"ב עמ' ב'): "לֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ". השקפה פנאנתאיסטית זו, שלפיה כל העולם ספוג ממש באלוהות, יונקת מהקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט, אך הורחבה מאוד בפילוסופיה החסידית. בטרם הבריאה, נדרש האל לצמצם את נוכחותו המושלמת, המופשטת והבלתי-מוגבלת, המכונה "אור אין-סוף". כך נוצר "חלל פנוי" שנותר בו רק רישום לאור אין-סוף והנפרד לכאורה מעצמות האלוהים. לכן, בחלל זה יכלו להתקיים טוב ורע, סתירות, רצון חופשי ותופעות אחרות שלא היו אפשריות בתוך האין-סוף המושלם והאחיד; ובפשטות, ניתן היה לברוא בו את העולם. אך מציאות היקום תלויה לחלוטין במקורו האלוהי ובמהותו הרוחנית שבלעדיו היה כאין וכאפס. במקביל, האין-סוף אינו יכול להופיע בצורתו השלמה בתוך החלל הפנוי ומוכרח לצמצם את עצמו בגשמיות מוגבלת שניתן לתפוש בחושים. כך מתקיימת אחדות ניגודים דיאלקטית בין הגשמיות הפיזית לאלוהות, כשכל אחת מתמירה עצמה לשנייה: כשם שהאל צריך לצמצם את עצמו כדי להתבטא בעולם החומרי, כך שומה על הגשמי ובני-האדם במיוחד להתעלות ולהתאחד מחדש עם האין-סוף. רש"ז מלאדי תיאר את הדיאלקטיקה הזו והשלכותיה ב"תורה אור": "תכלית בריאת העולמות מאין ליש כדי לאהפכא מבחינת יש לבחינת אין". תכלית האדם היא לחלץ את הניצוצות, רישומי האור המקורי, שנשבו בקליפות המצויות ב"חלל הפנוי", להעלותם לשורשם מלמעלה ובכך לתקן את הבריאה.

כאמור, תפישה זו נשאבת מהקבלה. אך בעוד שהאחרונה הציגה אותה בעיקר בהקשרים קוסמולוגיים, דוגמת האופן שבו האל מצמצם את עצמו אל העולם בעשר הספירות והיחסים בין מידותיו השונות המגולמות בהן, התנועה החדשה החילה אותה על הפרטים הפשוטים והיום-יומיים ביותר של החיים. האסכולות החסידיות מקדישות מקום רב לניגודיות המשלימה בין "אין", במשמעותו הכפולה כ"שום-דבר" ו"אינסוף", ל"יש" הגשמי, המדיד, ונוטלות אותה כאמצעי לפענוח והבנת המציאות עצמה. רחל אליאור סיכמה זאת: "מורי החסידות קבעו שכל דבר מגלם בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, ומעבר לכל חזות נגלית של המציאות הסופית מצויה מהותה האינסופית... המציאות איבדה את מעמדה הסטטי משעה שהיא נמדדת באמת מידה המבקשת לחשוף את מהותה האלוהית הגלומה בהיפוכה הגשמי."

מושגים רבים נגזרו מעקרון-על זה. החסידות הדגישה את הצורך להשיג דבקות באלוהים, שפורש בקבלה כהתאחדות מיסטית עם ישותו. מאחר שהאל נוכח בכל מקום, פשוטו כמשמעו, יכול וצריך כל יהודי לדבוק בו בכל שעה. לשם כך מוטל עליו להשתיק את דחפיו הנמוכים ולהתוודע למציאות היות הבורא בכול, וכך להשיג דבקות, ועמה ביטחון ושלווה. הדבקות פורשה גם כמעין מצב של היגאלות פרטית לרוח האדם, וסיפקה מזור מסוים לדחף המשיחי החזק שנבע מן הקבלה והיתרגם בין השאר לשבתאות. החסידות סיפקה שסתום בטוח לפריקת נטיות אלה על ידי העברתן לתחום האישי והמופשט. מנהיגיה היו אמורים לא רק להשיג דבקות בעצמם אלא גם להנחות את קהלם אליה. היו בכך שלבים ורמות מרובים, מההתעלות האקסטטית של הצדיקים ועד לקרבה הספונטנית, הצנועה יותר, של האדם הפשוט במהלך התפילה. בנושא הדבקות כרוך גם המושג של ביטול היש, כלומר ההבחנה בכך שבעוד "עיני הבשר" הנחותות מציגות בפני האדם מצג שווא שלפיו העולם הוא חומרי, אדיש ונטול רוחניות, בר-הדעת צריך לדעת כי מדובר באשליה ולראות מבעד לה את נוכחות הבורא בכול. יש להתגבר על הבלי והסחות הקיום הגשמי ולהתמקד בעבודת הבורא ובדבקות בו.

מי שמצליח ליישם זאת באופן מלא אמור להתנתק מהווייתו העצמית ולתפוש עצמו כ"אין", וכך נשמתו יכולה להשיג דבקות מלאה ולחזור לקיום שאיננו עצמאי ונפרד מזה של אלוהים. מצב אידאלי זה מכונה התפשטות הגשמיות, שהוא ההיפוך הדיאלקטי של מושג הצמצום. כדי להיות מסוגל להשיג את "ביטול היש" ולהתגבר על דחפי הבשר יש לדחוק הצידה את "הנפש הבהמית" המטעה את האדם ולהתחבר ל"נפש האלוקית" שנחצבה ממקור עליון ושואפת מטבעה לשוב ולהתרומם אליו; דיכוי "הנפש הבהמית" אמור להיעשות באמצעות התבוננות והרהור מתמידים על טבעו הנסתר והאמיתי של העולם, אותו יש לראות לא ב"עיני הבשר" של "הבהמית" אלא ב"עיני הרוח" של האלוהית. כדי להצליח בכך יש צורך בכוונה חזקה במחשבה. עניין הכוונות בכלל הוא נושא מרכזי ביותר בתנועה, שמשנתה אודות אחדות המציאות ועל הזליגה בין מצב אחד למשנהו (חומר ורוח, אלוהי וגשמי) הביא אותה לעמעום ההבדלים בין מחשבה והרהור לעומת דיבור או מעשה ממשי ולראות את כולם כנעים על אותו מישור ללא מחיצה של ממש: כוונה עשויה להיתרגם מיד להשפעה רוחנית מיטיבה או שלילית, והרהור פגום עשוי להיות מסוכן ממש ואפילו יותר ממעשה קונקרטי.[20] באמצעות ההתבוננות, החסיד האידאלי צריך לחוש "השתווּת", מעין אדישות עניינית וצוננת, כלפי ענייני העולם הזה. אל לו להזניח אותם כליל ושומה עליו לכלכל את עצמו ומשפחתו, אך הוא אמור להפנים ולהבין את השטחיות והשקריות של הגשמי. צדיקי החסידות הפצירו בקהלם ל"התבטל" ולהגיע לדרגה כזו, אם כי הבינו היטב שמדובר במאבק פנימי קשה. המתח שבין האמונה במהות האלוהית של הנראֶה לבין אדישותו ויתמותו של העולם הנתפש בחושים הם נושא מרכזי בספרות התנועתית.

קברו של רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק.

נגזרת חשובה במיוחד של הדואליות בין חומר לרוח היא העבודה בגשמיות. כשם שהאין סוף צמצם עצמו אל היקום המדיד כך אפשר להעלות את מרכיביו חזרה; ובאותה מידה שהספירות הגבוהות משפיעות על המתרחש בתחתונות, כך גם הפעולות הפשוטות ביותר בעולם הזה, אם הן נעשות כנדרש, יכולות לשנות את הקורה שם. החסידות לימדה שמעשים מוחשיים שבוצעו היטב ובכוונה, כמו ריקוד ואכילה, יכלו לשחרר את הניצוצות השבויים בקליפותיהם שסבבו בקוסמוס. מאחר שהחומר היה ספוג רסיסים אלוהיים, נדרשו גם מעשים חומריים כדי לחלץ אותם. ל"עבודה בגשמיות" היה פוטנציאל חזק לאנטינומיזם, שכן יצרה מעין השוואה בין חיובי המצוות והתורה למעשים רגילים ויום-יומיים, ונסכה קדושה בכולם. פוטנציאל זה אכן התממש בכתות אחרות שהתבססו על הקבלה, כמו השבתאות, אך צדיקי החסידות היו שמרנים מאוד. "העבודה בגשמיות" רוסנה והוגבלה רק לאליטה המנהיגה, ורובם של החסידים הונחו להסתפק בתרומת כסף לרבותיהם ולחצר, כמעין צורה של עבודה זו. הניגוד הדיאלקטי של העבודה בגשמיות היה מושג המשכת השפע. מי שהשיג רמות גבוהות של דבקות (דהיינו, הצדיקים המנהיגים) יכול היה לספוג את האור המחייה מן הספירות הגבוהות ולמשכו מטה כך שיתגלם כהשפעות חיוביות בעולם הזה. אלו כללו תחושות אמונה וביטחון, דחף לעבודת ה' ושאר עניינים רוחניים, וגם דברים פרוזאיים יותר כמו בריאות, פריון ושגשוג כלכלי. "המשכת השפע" סיפקה תמריץ חזק וחומרי מאוד להמוני העם לנהור אל החסידות.

אחדות הניגודים הושלכה בתורת החסידות גם על יסודות קוטביים אחרים, שתוארו כמשלימים והופכיים זה לזה – טוב ורע, גאווה ושפלות, טומאה וטהרה ועוד. הוגי התנועה, כמו אחרים שהושפעו מן הקבלה, הדגישו כי כדי לפדות את הניצוצות ולהביא תיקון אין די במגע עם הגשמי, יש גם לחפש אותם במחוזות החטא והרשע. עוד בחסידות המוקדמת הומלץ לא להדחיק הרהורים רעים העולים בשעת התפילה, אלא להתמודד ולהתמיר אותם. המגיד ממזריטש פיתח תורה שלמה אודות האופן בו רגשות ודחפים נחותים קשורים בדיאלקטיקה הדוקה עם אלו הטובים והנאצלים בנפש האדם, בתהליך תמורה פנימי המשקף את עשר הספירות האלוהיות. החסידים נקראו להתמודד ישירות עם מידות רעות ו"לשבור" אותן במקום לנסות להצניע אותן, ודובר גם על האופן בו ניתן לחטוא ולעבור עבירה לשמה, המכוונת לרצון שמים גם אם היא סותרת לכאורה את הנדרש. רעיונות קיצוניים אלה עומעמו ונזנחו על פי רוב בחסידות המאוחרת, וגם האדמו"רים שעסקו בנושא הקפידו להדגיש כי אין הם מיועדים לכלל אלא רק לנבחרים מעטים.[21] עוד השלכה של הפנאנתאיזם החסידי הייתה עמידה על קיומה של השגחה פרטית השוררת בבריאה. בניגוד לרוב הראשונים, סברו הבעש"ט וממשיכיו כי מאחר שהאל נוכח בכל, ממילא הוא משגיח על הכל.

הצדיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אדמו"ר, התקשרות לצדיק
הדברי חיים מצאנז.

בעוד שקשה להפריד את תורת החסידות מן הקבלה, המאפיין המובהק והמבחין של התנועה, הן כאידאל והן כגורם מוסדי, הוא המנהיג הרוחני של העדה החסידית, הצדיק — המוכר כיום גם בתואר הכבוד הכללי "אדמו"ר" (אדוננו, מורנו ורבנו) או בכינוי העממי "רבי". הרעיון שקיימים בכל דור צדיקים דרכם נמשך השפע לעולם הגשמי קדם כמובן לתלמידי הבעש"ט, וספר הזוהר הצהיר על כך שאחד מהם עליון, "אתפשטותא דמשה בכל דור ודור". החסידות הפכה את מושג הצדיק לבסיס כל שיטתה ולליבה הארגוני, עד כדי כך שבספרותה קיבל התואר משמעות שונה ונבדלת מזו המקורית של אדם ירא שמים.

כשהתנועה הצעירה התפשטה מעבר למעגל הסגור והקטן שהייתה בתחילתה וצברה המוני תומכים, הבינו ראשיה שהסיכוי ללמד את פשוטי העם את תורתה הסבוכה קטן. גם בחירי תלמידיהם התקשו להתמודד עם הדיאלקטיקה המורכבת בין יש ואין אפילו ברמה האינטלקטואלית; התקווה שהאחרים יפנימו בכנות את הפילוסופיה הזו, לא רק מן השפה ולחוץ, הייתה קלושה. המנהיגים הפצירו בקהלם להאמין וללמוד, אך הפתרון האמיתי שגיבשו כמענה היה מוחשי ובר-תפישה לכל, וסימן את הפיכתם לתנועה מובחנת ועצמאית: מנהיג חסידי שהיה בקיא ברזי השיטה נועד לשמש כהתגלמות חיה של רעיונותיה עבור הקהל הרגיל ולהנגישם בעצם נוכחותו. הוא היה מסוגל לבטל את היש, לעבוד בגשמיות, לעלות לעולמות העליונים ולהשיג דביקות ובאופן כללי למלא את כל האידאלים שהתנועה הציבה. מאחר שהרוב המוחלט של הציבור החסידי לא היה מסוגל לעשות זאת או אפילו להתקרב לכך, הם היו אמורים להידבק בו במקום וכך להשיג לפחות חוויה דומה כלשהי מכלי שני. אישיותו המצווה והכריזמטית (לפחות בדורות הראשונים) נועדה להמחיש להמונים את האמיתות שבתורת התנועה, לספק להם בטחה נפשית ולבטל ספיקות וחששות. אבל תפקידו היה הרבה יותר מרוחני גרידא: מאחר שהיה, כאמור, מסוגל להתעלות ולהמשיך את השפע מן הספירות הגבוהות, האמינו תומכיו שהוא צינור דרכו מזדמנות להם השפעות מיטיבות חומריות לגמרי. "הצטללותו של שלב תיאורגי זה ציינה את הפיכתה של החסידות לתנועה חברתית מגובשת", ציין גלן דיינר.

נכונותו של הצדיק לוותר על האקסטזה הכרוכה במצב הדביקות כדי להנהיג את עדתו תוארה כנדיבות וויתור כבד שעשה למען העם. בתמורה, הם נדרשו לספק לו את צרכיו החומריים; כמו כן, צופה מהם לציית לו באופן מוחלט, שהרי שהותו בספירות הגבוהות הקנתה לו ידע עדיף. המושג של "ירידת הצדיק" אל ענייני העולם זוהתה כחלק משליחותו להציל את החוטאים ולפדות את הניצוצות השבויים, והקישור שנעשה כך בין תפקידיו הרוחניים והפוליטיים העניק לגיטימציה לסמכותו בשני המישורים: הנהגתו את הקהילה הייתה חלק מייעודו המיסטי. בשיח החסידי היו הצדיקים מושא להערצה ונאמנות גורפות והגיוגרפיה נרחבת. הם הושוו לדמויות מן המקרא ותוארו בכבוד עצום. ראשית, מאחר שהמוני העם לא יכלו לבטל את עצמיותם דיה כדי להשיג דביקות בכוחם שלהם, צופה מהם "להתבטל לצדיק" בהכנעה גמורה וכך נעשה הוא חוליה מקשרת דרכה ינקו. הוא שימש גשר, מושך שפע מלמעלה עבור הקהל ומעביר את התפילות והבקשות שלהם בכיוון ההפוך. התגבשה מערכת יחסים ברורה בין המנהיג לעדתו, כשאלו מצייתים לו, פונים אליו בכל שאלה כדי לקבל עצה ומתכנסים בחצרו כדי לספוג השראה והתעלות, והוא מספק ברכה ושפע. הצדיק אף מילא פונקציה מוגבלת מאוד של פוטנציאל משיחי לקהילתו, "משיח-מעט לעדתו ולזמנו" בלשונו של יוסף דן. אפיון זה בלם, ניקז ונטרל את הלהט הגאולי שהתבטא בין השאר בשבתאות. אף שנותר מרוסן בזהירות בדרך כלל, בשני מקרים הוא התפרץ בעוצמה: רבי נחמן מברסלב טען בימיו שהוא "צדיק האמת" היחיד בדור, ורבים מחסידי מנחם מנדל שניאורסון טוענים שהוא המשיח אף לאחר מותו ב-1994.

בימיה המוקדמים של החסידות קיבל הצדיק את מעמדו בכח הכריזמה והפגנת הבקיאות, אך עוד בעשור הראשון של המאה ה-19 החלו מנהיגי התנועה לתבוע לגיטימציה בהתבסס על ייחוס משפחתי לקודמיהם. האופן בו הצדיק קשר בין רוח וגשמיות היתרגם לטענה שסגולה זו הייתה צריכה להתגלם גם בגופו הממשי, ומכאן הגיעה הקביעה ש"אין צדיק אלא בן צדיק". השושלתיות היא נחלת כמעט כל החצרות החסידיות מאז, ומשפחות האדמו"רים מקפידות על פי רוב להינשא בינן לבין עצמן.[22][23][17]

אסכולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צדיקים מסוימים וחלק מן החצרות המאורגנות פיתחו תורות ופילוסופיות מורכבות ומקוריות שהדגישו כל אחת צדדים מסוימים במחשבת החסידות. חלק מהשקפות אלה היו בעלות השפעה עצומה גם מעבר לתנועה, ואחרות נגוזו עם מות יוצריהן. ניתן לסווג את החצרות החסידיות השונות לפי דגשיהן בעניין: כך, לדוגמה, חלק מאופיינות באדמו"רים שהם בעיקר תלמידי חכמים ופוסקי הלכה, ושואבים את סמכותם באופן שאיננו רחוק מזה של רבנים לא-חסידיים. חבריהן מקפידים במיוחד על לימוד תורה ודקדוק בשמירת מצוות. התנהלות כזו מאפיינת למשל את בית צאנז ואת ענפיו, כמו סאטמאר, או את בעלזא. שושלות אחרות, דוגמת ויז'ניץ, מתמקדות בכריזמה של האדמו"ר ובהיותו פועל ישועות המקרב את ההמון, ומצטיינות בסגנון תפילה נלהב ואופי תוסס של מנהיגיהן. חצרות מסוימות אימצו גישה שכלתנית והגותית המחשיבה את ההתקדמות הרוחנית של האדם ואת תפקיד הצדיק בהדרכתו לכך, קו הרווח בין היתר באלו שיונקות משיטת בית פשיסחה כמו גור. קבוצות מעטות יחסית, כמו בית זידיטשוב וענפיו, משמרות במידה ניכרת את אפיוני החסידות המוקדמת ומעודדות קריאה בספרות קבלית ואף (בזהירות רבה) עיסוק בהיבטים המעשיים של רעיונותיה.[24] אף חצר איננה מתמקדת כליל בקו אחד, וכולן גיבשו שילוב כלשהו במינונים שונים.

אחד הפיצולים המוקדמים על רקע אידאולוגי התרחש ב-1812, כשהיהודי הקדוש פרש מעל החוזה מלובלין והקים קבוצה עצמאית. החוזה דגל בגישה פופוליסטית-כריזמטית וראה את תפקידו כקירוב ההמונים הפשוטים על ידי עשיית מופתים, הבטחות להשפעת שפע וסגנון נלהב. היהודי הקדוש, לעומתו, היה אליטיסטי ומהורהר יותר והתרכז בצד ההגותי: הוא הרבה לטעון שתכלית האדם היא שיבה למצב תודעה שאיננו עצמאי ונפרד מזה של האלוהים, כפי שהתקיים לדבריו בטרם אכילת פרי עץ הדעת. משימתו של הצדיק הייתה להנחות את תלמידיו ומוקיריו ליעד זה. מבטא קיצוני של גישה זו היה מנחם מנדל מקוצק, שנודע כקיצוני חסר-פשרות שתבע התמסרות מוחלטת למסע אחר האמת הפנימית ונהג לגרש את מי שביקשו את ברכתו. אדמו"רי בית פשיסחה שהמשיכו בדרך היהודי הקדוש לא התנערו מעולם מביצוע מופתים או סגנון עממי, אך היו מרוסנים מאוד לגביהם; האסכולה הייתה דומיננטית בפולין המרכזית, בעוד שהאתוס הלובליני היה נפוץ במיוחד בגליציה.[25]

שיטה אחרת היא זו של חב"ד, שפותחה על ידי שניאור זלמן מלאדי ויורשיו. חב"ד שימרה במידה רבה את רוח החסידות המוקדמת, בטרם התחדד הבידול בין האדמו"ר לעדתו, ודורשת גם מהחברים הפשוטים בה התעמקות אינטלקטואלית בענייני הספירות, הצמצום וכיוצא בזה. החצר מדגישה את חשיבות ההבנה השכלית של תורת החסידות ושוללת התחברות רגשית וספונטנית כאשליה חסרת בסיס; ראשי התיבות של השם חב"ד, "חכמה, בינה ודעת", מתייחסים לשלוש הספירות המתבטאות בתהליך החשיבה. עוד תנועה בולטת שקרובה יותר לאתוס החסידי המוקדם היא ברסלב. מורה דרכה רבי נחמן מברסלב הרבה ללעוג למי שניסו לתפוש בשכלם את טבע אחדות הניגודים בין יש לאין ואת האופן בו האל נוכח ונעדר גם יחד בחלל הפנוי; לשיטתו, עניינים אלה היו פרדוקסליים, מעבר להשגה אנושית, ורק אמונה תמימה וויתור על היומרה האינטלקטואלית יביאו להשגתם. הוא הדגיש את אופיו הקודר של העולם הגשמי ואת ריבוי הכשלים והמניעות שניצבים בדרכה של הנשמה האלוהית הכמהה להשתחרר מדחפיה החייתיים.

החיים החסידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חצר חסידית
האדמו"ר מבויאן בעת עריכת הטיש, סוכות 2009

המבנה הארגוני הבסיסי של החסידות הוא החצר. זו משמשת במובן כפול, הן כמקום משכנו הפיזי של האדמו"ר העומד בראש כל קבוצה חסידית אליו נקהלים תומכיו לחזות בו, והן במובן תיאורי המתייחס לכלל האישים והמוסדות הכפופים לשושלת צדיקים מסוימת. החצרות הממוסדות החלו להופיע בשלהי המאה ה-18; בניגוד לרבנות הקהילה המסורתית, הן לא היו מוגבלות לשטח גאוגרפי מסוים ולא היו בעלות סמכות לגבי כל היהודים שישבו בו. נספח אליהן כל מי שרצה לחסות בצל צדיק מסוים, הן בעיר מושבו והן בכל אתר אחר. החצר הקונקרטית, ביתו ושולחן השבת של האדמו"ר, נמצאה ביישוב בו התגורר. השושלות נקראו בדרך כלל על שם העיר או העיירה, ושמרו על שמן גם לאחר שעזבו אותן. כך, חסידות סאטמר השוכנת בניו יורק נושאת עדיין את שם העיירה בטרנסילבניה בה קמה ב-1905.

החצר עצמה מונה את האדמו"ר ואת המעגל הפנימי של משפחתו ומקורביו. זה כולל את משמשיו ועוזריו, הגבאים או המשב"קים, ואת החסידים הקרובים השוכנים קבע לצדו, ה"יושבים" (אלו היו נפוצים למדי בימים שטרם השואה, אך כיום רק חצרות מעטות מחזיקות "יושבים" של ממש). מרבית חסידי כל חצר סרים אליה לעתים נדירות יותר, בשבתות או לרגל החגים, כדי להתברך מפי האדמו"ר ולשהות עמו בתפילות ובסעודות. החצרות הגדולות יותר בימינו הן מסגרות ארגוניות משוכללות, המחזיקות גם מערכות חינוך נפרדות וגופי רווחה וצדקה. במזרח אירופה הישנה, חסידי אותו אדמו"ר בכל אתר ואתר מחוץ לחצרו היו מקיימים מעין קהילה זוטא במקומם שעיקרה היה התפילה המשותפת בשטיבל, מניין נפרד קטן. גם כיום, רבים מחסידי אותן שושלות מחזיקים בתי-כנסת עצמאיים.

מנהגים רבים סובבים סביב החצר. אולי החשוב מביניהם הנו מתן פדיון, או קוויטל, בו נמסרות לאדמו"ר בקשות אישיות שונות בכתב בצירוף סכום כסף. ההכנסות מפדיונות היו בעבר מקור הפרנסה הראשי של החצרות. הטקס העיקרי הנו הטיש, מלשון "שולחן" ביידיש, בו נאספים המוני חסידים לשבת או חג עם האדמו"ר, משתתפים בסעודות מן הקידוש ועד למלווה מלכה, שרים זמירות יחד עמו ורואים אותו אוכל. בחסידויות רבות היה נהוג לחלק שיריים מארוחתו, הנחשבים כספוגים בקדושה, לקהל. דברי התורה והדרשות שנושא הרבי במהלך השבת משוננים על ידי "חוזרים", חסידים בעלי זיכרון טוב, ומועלים על הכתב עם צאתה. גם חתונות וחגיגות אחרות של משפחת האדמו"ר הם הזדמנות לכנס את החצר ולהפגין את מספר חבריה; בחסידויות גדולות, מוקף האולם בבמות מדורגות (פארנטשעס) עמוסות קהל בעוד בני המשפחה סועדים ועורכים ריקוד מצווה למטה.

האדמו"ר הוא מנהיגה השלט של חצרו, וחסידיו אמורים להיות מסורים ולציית לו. נאמנות לאדמו"רים הובילה לעימותים קשים, הן במריבות בין חצרות והן בסכסוכי ירושה בתוכן, שהיו כרוכים באלימות מרובה. מתוקף היותם מנהיגיהן של קהילות גדולות ומאורגנות היטב, רבים מהאדמו"רים התרכזו בתפקידיהם אלו. משלהי המאה ה-20 צצה התופעה של משפיעים, מורים המוסרים שיעורים ועוסקים בענייני רוח באופן המזכיר את תפקידו המקורי של הצדיק החסידי אך אינם טוענים לאדמו"רות, ולכן החצרות יכולות לסבול אותם.[26]

לבוש חסידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גברים חסידיים מתפללים בכותל המערבי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לבוש חרדי

לבוש מהווה רכיב חשוב בעולם החסידי; לחצרות מסוימות יש פריטים אופייניים המיוחדים להן, וניתן לזהות את חבריהן לפיהם. ישנם גם פריטי לבוש המשותפים למרביתן. היסטורית, הביגוד החסידי הסטריאוטיפי הנו זה שהיה נהוג בקרב יהדות מזרח אירופה בכלל עד העת החדשה (לרוב עד המאה ה-20) ונשמר אף בקרב קבוצות לא-חסידיות שמרניות מעטות, כמו הפרושים המתנגדים ביישוב הישן בירושלים שעודם חובשים שטריימלים בשבתות. בספרות התנועתית ניתנו נימוקים רוחניים לעטיית פריטים שונים, אך אלה נטבעו כמעט תמיד בדיעבד. הלבוש המסורתי של יהודי מזרח אירופה היה על פי רוב חיקוי של האופנה שרווחה בקרב אצולת האיחוד הפולני-ליטאי, ה"שלאכטה".[27]

פריט בולט אחד הוא כובע פרווה הנלבש בשבתות, חגים ואירועים מיוחדים. הגרסה הנפוצה היא השטריימל, מצנפת עשויה מזנבות בעלי-חיים שעירים שלובשים חסידים יוצאי הונגריה, גליציה, רוסיה ורומניה. הספודיק, הגבוה ממנו וצבעו נוטה לשחור, מקובל בקרב חסידי פולין. נכדי אדמו"רים ואחרים חובשים כובע קולפיק. בימי חול לובשים חסידי גליציה כובע סמט: אצל אנשי חסידות ויז'ניץ הסרט ממוקם בו דווקא בצד ימין, אחרות בצד שמאל והחצרות הירושלמיות וחלק מסאטמאר חובשים אותו בגרסה נמוכה.

אביזר חשוב הנו הגרטל, אבנט בד שהחסידים משתמשים בה בשעת התפילה. ישנם סוגים שונים של גרטל, וזהו סימן זיהוי נוסף בין הקבוצות השונות. הגרטל היה נפוץ בקרב כלל היהודים בעבר, בהשראת חגורות הבד של ה"שלאכטה"; עם השנים נומק הדבר בטיעונים מן הקבלה, כיצירת חיץ בין הלב לערווה ובין הרוחני לבהמי. רוב החסידים לובשים גם קפוטה, מעיל שחור ארוך. יש שמות שונים לבגד החול ולבגד השבת, ויש גם סגנונות שונים של קפוטות: בהרבה חצרות, דוגמת באבוב, ויז'ניץ ובעלז, נלבש בגד עליון בשם "ראשוולקא".

פריטים מיוחדים המציינים חסידויות הם, לדוגמה, ה"הויזן אין די זאקן" (מכנסיים בגרביים) של חסידות גור, סגנון שאומץ לאחר גזירות הלבוש של 1846 בפולין. חסידי מזרח גליציה, בעלזא במיוחד, גורבים גרביים שחורים בימות החול ולבנים בשבתות וחגים. חב"ד מתייחדת בלבושה הליטאי המודרני.

שחיטה חסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחסידות התפתחה שיטת שחיטה כשרה שונה במקצת מאשר שיטת השחיטה שהייתה מקובלת בקהילות היהודיות של מזרח אירופה: הסכין ששימשה לשחיטה בעבר, הייתה דקה ביותר, והוחלפה בסכין עבה בחלקה הקהה. להתפתחות שיטת שחיטה זו היו מספר סיבות:

  • פן טכני: את הסכין מן הסוג הישן היה קשה להשחיז, כיוון שהיא הייתה מתעקמת בקלות במהלך ההשחזה.
  • חשש משחיטה שבתאית לא כשרה: במרחב היהודי התהלכה שמועה כי שוחטים מהזרם השבתאי מעקמים את סכין השחיטה ובכך פוסלים אותה בכוונת תחילה מתוך רצון להאכיל את היהודים בבשר שאינו כשר. את הסכין המלוטשת קשה יותר לעקם ועקמומיות נראית יותר לעין.
  • מאבק כלכלי: על השחיטה הכשרה היו מוטלים מסים גבוהים מטעם הקהילה. כספים אלו נועדו לאחזקת הקהילה ומוסדותיה. ברגע שהתפתחה שיטת שחיטה חסידית והשוחטים היו שלוחי מנהיג חסידי מסוים, היו השוחטים מעבירים את הכסף לרבי שלהם וכך היה לו כסף לאחזקת חצרו. אם לא היו מבדלים את השחיטה לא היו החסידים פונים דווקא לשוחט החסידי.
  • שוחטים לא כשרים: חלק גדול מהשחיטה נעשה במרחב הכפרי, שוחטים נודדים שלא הייתה עליהם בקרה מספקת וגם הכשרתם הייתה מוטלת לעתים בספק הגיעו אל היהודים החוכרים ושחטו אצלם את החיות המיועדות לשחיטה, הן לתצרוכת ביתית והן למכירה. נאמר על שוחטים נודדים אלו שחלקם לא היו בקיאים כראוי בהלכות שחיטה ולכן שחיטתם אינה ראויה. לעומתם השוחטים מטעם החצרות החסידיות קיבלו מינוי וגושפנקה מהרב והחסידים האמינו כי שוחטים אלו בעלי הכשרה מספקת שנבדקה על ידי הצדיק.
  • אמונה בגלגול נשמות: מעיסוקם בקבלה האמינו מנהיגי החסידות בצורה של גלגול נשמות, לפי אמונה זו נשמות בני אדם מגיעות לבעלי חיים ורק שחיטה נכונה לשיטתם תוביל לגאולת נשמות אלו.

יש טוענים כי השחיטה הנפרדת, הייתה אחד הגורמים המרכזיים להתנגדות לחסידות, בכך שהיא יצאה נגד הסמכות התורנית של רבני הקהילות ואיימה על מעמדם הכלכלי של השוחטים האחרים וכן בגלל עצם העובדה שהיא גיבשה את החסידים לכדי קהילה נפרדת.

ארגון ודמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2005, הסוציולוג הבלגי ז'אק גוטווירט העריך ש-400,000 גברים, נשים וילדים השתייכו לחצרות החסידיות השונות ברחבי העולם. מתוכם, לאומדנו, 200,000 התגוררו במדינת ישראל, 150,000 בארצות הברית ועוד 50,000 היו פזורים במדינות אחרות, במיוחד בריטניה. אוכלוסייה זו צפויה לגדול במהירות עקב שיעורי פריון גבוהים במיוחד.[28] הריכוזים החסידיים הגדולים בישראל הם השכונות החרדיות של ירושלים וערים אחרות, הערים בני ברק ואלעד והתנחלויות כמו מודיעין עילית וביתר עילית. באמריקה, מדינת ניו יורק מכילה את השכונות החסידיות הגדולות ברובע ברוקלין – בעיקר ויליאמסבורג, בורו פארק וקראון הייטס – את היישוב מונסי, בו יושבת חסידות ויז'ניץ מונסי, ואת היישובים העצמאיים קריית יואל וניו סקוור, המשתייכים בהתאמה לחסידות סאטמר וחסידות סקווירא. קהילות חסידיות אחרות פזורות ברחבי ארצות הברית. בבריטניה, סטמפורד היל שבצפון לונדון משכנת את האוכלוסייה החסידית הגדולה ביותר, ולצדה יש עוד מובלעות בעיקר בבירה ובמנצ'סטר. אנטוורפן שבבלגיה גם היא ריכוז חשוב. בקנדה, חסידות טאש מחזיקה יישוב עצמאי בשם קריית טאש סמוך למונטריאול. קהילות חסידיות קטנות נוספות פזורות בכל רחבי תבל.

ניתן למיין את החצרות על צירים רבים. בפן הגאוגרפי, יש מתאם חלש ביותר בין מקורה של כל קבוצה לאפיוניה. חסידויות גליציה, לדוגמה, מזוהות עם פופוליזם וכריזמטיות, אלו של הונגריה מקושרות לקנאות קיצונית ושושלות מרוסיה הלבנה והמרחב הבלטי עם שכלתנות ומתינות; אך אלה דימויים רווחים יותר מאשר מציאות. בפועל, ישנן חריגות משמעותיות לא רק בכל מרחב כזה, אלא גם בתוך כל חצר המזוהה שטחית עם גישה מסוימת.[29] במחשבת חב"ד הרציונליסטית לכאורה יש רבדים שונים מאוד בעוד שקנאי הונגריה עסקו בתחומים אזוטריים כמו עבירה לשמה וצדיקים גליציאנים מסוימים נטו לשכלתנות והגות.

חלוקה בסיסית אחרת היא בתחום הפוליטי. זו נסובה בעבר על היחס למתרחקים מהדת ועל שאלות כמו כינון קהילות חרדיות נפרדות, וכיום נוגעת למתח בין האנטי-ציונים לבלתי-ציונים. האנטי-ציונים מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל, רואים בה שיקוץ ומסרבים להשתתף בבחירות הישראליות או ליטול תקציבים ממשלתיים למוסדות חינוך. קו זה מובל על ידי החסידויות התומכות בהתאחדות הרבנים ובעדה החרדית, במיוחד סאטמאר. קבוצה זו היא מיעוט בקרב החסידויות בישראל, אולם כוללת את רוב הציבור החסידי באמריקה.

גם חסידויות אחרות, המשתייכות בדרך כלל לאגודת ישראל, מתנגדות לציונות, אולם הן אינן רואות פסול בהשתתפות בפוליטיקה בישראל ובנטילת תקציבים ממשלתיים לחינוך. קו זה מאפיין חצרות כמו גור, ויז'ניץ ורבות אחרות. כתריסר אדמו"רים מכהנים במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בישראל, ועוד רבים שותפים בה. עד שנות ה-70 היו גם אדמו"רים ציוניים בעלי השפעה, במיוחד מענפי בית רוז'ין, אך אלה דעכו ונעלמו. עם זאת, רבים בקרב החסידים בישראל נוטים לעמדות של הימין הישראלי, לעתים גם הימין הקיצוני, ומתנגדים לנסיגה מיהודה ושומרון.[30]

ישנן למעלה מתריסר חצרות המונות קהל גדול של אלפי בתי-אב, ועוד יותר ממאה עם חברות קטנה או אפסית. קבוצות רבות נמחו בלי זכר בשואה, ואחרות שרדו ומתקיימות רק פורמלית, עם אדמו"ר המחזיק בתואר וחסידים בודדים ממש. החצר הגדולה בעולם היא חסידות סאטמאר, המונה יותר מ-120,000 נפש ומרכזיה הם ויליאמסבורג שבברוקלין וקריית יואל. היא נוסדה ב-1905 בעיר בשם זה בטרנסילבניה ומאופיינת בקנאות ובשמרנות דתית, בבידוד מן העולם החיצוני ובאנטי-ציונות. ב-2006 התפלגה סאטמאר בין האדמו"רים האחים זלמן לייב טייטלבוים ואהרן טייטלבוים, הטוענים כל אחד לזכות הירושה. החצר השנייה בגודלה היא גור, שמרכזה בישראל וטוענת ליותר מ-10,000 בתי-אב משויכים בארץ זו בלבד ועוד אלפים בבריטניה, בארצות הברית וביתר העולם. גור החלה לפעול ב-1859 בגורה קלוואריה הסמוכה לוורשה ושורשיה נעוצים בבית פשיסחא הרציונליסטי. במשך שנים רבות הייתה הכח הדומיננטי באגודת ישראל והתאפיינה ביחס מתון כלפי המודרנה. מאז 1996 מכהן האדמו"ר יעקב אריה אלתר. חצר גדולה מאוד נוספת המונה אלפי בתי-אב היא חסידות בעלזא, שקמה ב-1817 ביישוב בשם זה בגליציה המזרחית, מצפון ללבוב. בעלזא שילבה פופוליזם כריזמטי בשיטת החוזה מלובלין עם חסידות "רבנית" ולמדנית, והפגינה קנאות ונוקשות דתית. עד 1979 שמרה על זיקה לעדה החרדית גם בהיותה באגודת ישראל, אך אז התנתקה בהנהגת האדמו"ר המכהן ישכר דב רוקח והקימה מוסדות דת משלה. החצר הגדולה הרביעית היא חסידות ויז'ניץ, שנוסדה בעיר בשם זה בבוקובינה ב-1854 ודגלה בעממיות ובקירוב ההמונים באמצעות הפגנת גדולה מצד הרבי. ויז'ניץ התפצלה לכמה ענפים המתקיימים בשלום ביחד, כל אחד עם אדמו"רו: שיכון ויז'ניץ בראשות הרב ישראל הגר, מרכז ויז'ניץ בהובלת הרב מנחם מנדל הגר, חסידות ויז'ניץ מונסי וחסידות סרט ויז'ניץ. חצרות קטנות יותר הטוענות לבין 2,000 ל-3,000 בתי-אב כל אחת הן באבוב, שהתפלגה ב-2005 ל"באבוב 48" הראשית ו"באבוב 45" (על שם הרחובות בשכונת בורו פארק שבהם מרכזי החצרות); חסידות צאנז-קלויזנבורג שפוצלה בהסכמה בין שני אדמו"רים; וחסידות קרלין, שאף היא התפלגה לפינסק-קרלין, קרלין-סטולין ומאוחר יותר גם לקהל חסידי ירושלים. חבורת שומר אמונים מן היישוב הישן בירושלים, המפוצלת לחמש חצרות נפרדות (שהגדולה שבהן היא חסידות תולדות אהרן), מונה אף היא למעלה מ-2,000 משפחות לענפיה.

שתי תנועות חסידיות גדולות מאוד שאינן מתפקדות כחצרות הן חב"ד וברסלב, ששתיהן נטולות אדמו"ר. רבי נחמן מברסלב אסר בעת מותו ב-1810 למנות לו יורש ותלמידיו המשיכו כחבורות קטנות שהתקבצו סביב מורים שנצמדו לשיטתו. היא הייתה חסידות קטנה ונרדפת במשך כמאה וחמישים שנה, אך העניין המחודש שעוררו חוקרים כמרטין בובר במשנתה הוביל אליה [דרוש מקור] חוזרים בתשובה רבים ועשה אותה פופולרית. ברסלב מונה למעלה מתריסר קבוצות-משנה, שלרובן אוהדים רבים שאינם חסידים ממש. בחב"ד, הקדיש האדמו"ר האחרון מנחם מנדל שניאורסון את כל משאבי חצרו להחזרה בתשובה, עד טשטוש ההבדלים בין גרעין החסידים לכמה מעגלים של מקורבים שאינם כאלו: עקב כך, נעות ההערכות לגבי גודל החצר בין 50,000 ל-200,000, לפי הסיווג. לאחר מותו ב-1994 של שניאורסון, שנחשב בעיני רבים ממאמיניו כמלך המשיח, לא קם לו מחליף. חב"ד מתנהלת כשורה של מוסדות שיש להם הנהגה מרכזית אך לא אדמו"ר.

החסידות ותנועות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החסידות והציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת סלונים (צאצאי מנוחה רחל סלונים), ממחדשי היישוב היהודי בחברון.

רובם של אדמו"רי החסידות התייחסו בחשדנות כלפי הציונות, בעיקר בגלל אופייה החילוני, וכן בגלל תפיסה אמונית של גאולה ניסית בידי שמים, ללא מעורבות אנושית. חלק מהאדמו"רים הביעו את התנגדותם בפומבי. בין אלה אשר הביעו התנגדות זאת בחריפות יש למנות את רבי יואל טייטלבוים מייסד חסידות סאטמר, רבי צבי הירש שפירא וביתר שאת בנו - רבי חיים אלעזר שפירא אדמור"י חסידות מונקאטש (חתנו, הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ תמך בציונות לאחר השואה), רבי ישכר דוב רוקח מבעלז, רבי שלום דובער שניאורסון האדמו"ר החמישי של חב"ד וכן רבי יצחק יעקב רבינוביץ מביאלא. חלקם אף התנגדו לאגודת ישראל, בטענה כי היא פועלת בשיתוף פעולה עם הציונות[31]

התנגדותם של מנהיגים חסידים רבים לציונות לא מנעה מקבוצות חסידים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, ללא קשר מפורש לציונות. היו גם אדמו"רים אשר תמכו בעלייה לארץ ישראל ואף עלו בעצמם, כגון הרבי מגור שדירבן בגלוי את חסידיו לעלות לארץ וכן לרכוש בה קרקעות, ואף ערך מספר ביקורים פומביים בארץ, וכן החסידויות הנמנות עם שושלת רוז'ין: סדיגורא, בויאן, בוהוש, שטפנשט ועוד. יתירה מכך, כמה אדמו"רים תמכו בגלוי בציונות הדתית, כגון רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין, רבי שלמה חיים פרידמן מסדיגורא, רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' והאדמו"ר החלוץ, שהיו חברים פעילים בתנועת המזרחי והפועל המזרחי.

הספרות המודרנית והחסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאו חסידות

ראשוני סופרי תנועת ההשכלה היהודית הסתייגו מן החסידות, כמו גם אנשי חכמת ישראל במערב אירופה. אצל ההיסטוריון צבי גרץ מכונה החסידות כ'הזיה',[32] והוא מעמת בין הופעתה החשוכה, לדעתו, לבין הופעת אור ההשכלה בישראל, על ידי משה מנדלסון. גם בספרות ההשכלה בגליציה עמדה החסידות במוקד התקפות ארסיות, כמו בחיבוריהם הסאטיריים של יוסף פרל ויצחק ארטר.

אם בספרותה של תנועת ההשכלה היהודית מקובל היה להציג את החסידות באור שלילי ביותר, באה תקופת התחייה בספרות העברית החדשה ושינתה במידה רבה את היחס המודרני אל החסידות. בין הסופרים וההוגים המודרניים שעסקו בכך ניתן למנות את אליעזר שטיינמן, אליעזר צבי צווייפל, שמעון דובנוב בצעירותו, י"ל פרץ, יהודה שטיינברג, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, הלל צייטלין, בר טוביה ומרדכי בן יחזקאל.

גם בדורות שלאחר מכן הופיעו חיבורים מודרניים המציגים את המאור שבחסידות, כמו יצירות של אברהם יהושע השל, אלי ויזל וחיים פוטוק. תופעה של אהדה מודרנית זו לחסידות ומורשתה אם בכתיבה ואם בדרכים אחרות, זכתה לכינוי נאו חסידות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחל אליאור, י' ברטל וח' שמרוק (עורכים), צדיקים ואנשי מעשה: מחקרים בחסידות פולין, ירושלים: מוסד ביאליק תשנ"ד
  • רחל אליאור, חירות על הלוחות, המחשבה החסידית, מקורותיה המיסטיים ויסודותיה הקבליים, משרד הביטחון הוצאה לאור, 1999
  • שמעון דובנוב, תולדות החסידות, הוצאת דביר, 1967 (לקריאה ברשת ביידיש: כרך א', כרך ב' וכרך ג')
  • משה אידל, החסידות - בין אקסטזה למאגיה, שנת 2000
  • יצחק אלפסי, "אנציקלופדיה לחסידות- אישים" כרכים א-ג, הוצאת מוסד הרב קוק, 1986, 2000, 2004.
  • עמנואל אטקס, ‏תנועת החסידות בראשיתה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ח
  • עמנואל אטקס, מחבורה לתנועה – תנועת החסידות בראשיתה, יחידות 9–10 של הקורס: פולין, פרקים בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א
  • יהודה לייב מימון, שרי המאה חלק שלישי, רשומות וזכרונות על תנועת החסידות. ירושלים תשל"ח
  • משה רוסמן, "פסק דינה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית על החסידות", ציון עד, תשס"ט
  • Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006
  • דוד אסף ואסתר ליבס (עורכים), השלב האחרון - מחקרי החסידות של גרשם שלום, הוצאת מאגנס, 2008
  • מאיר הלחמי, תולדות החסידות בארץ ישראל, הוצאת במה
  • עדה רפפורט-אלברט, חסידים ושבתאים אנשים ונשים, מרכז זלמן שזר, 2014.
  • Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland: A History of Conflict, Littman, 2005.
  • Marcin Wodzinski, Hasidism and Politics: The Kingdom of Poland, 1815–1864, Littman, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפרק מתבסס על: Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 3-23.
  2. ^ משה אידל, R. Israel Ba‘al Shem Tov "In the State of Walachia", בתוך: Holy Dissent; Jewish and Christian Mystics in Eastern Europe, Wayne State University Press, 2011
  3. ^ הבעל שם טוב, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  4. ^ 4.0 4.1 Moshe Rosman, Founder of Hasidism: A Quest for the Historical Ba'al Shem Tov. University of California Press, 1996. עמ' 37-38.
  5. ^ 5.0 5.1 דיינר, עמ' 26–29, 34-39, 68-70.
  6. ^ דיינר, עמ' 117–119 וכו'.
  7. ^ שאול שטמפפר, ?How and Why Did Hasidism Spread,‏ Jewish History December 2013, גיליון 27.
  8. ^ Israel Bartal, The Jews of Eastern Europe, 1772-1881, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 51-52.
  9. ^ ברטל, עמ' 54.
  10. ^ רחל מנקין, Hasidism and the Habsburg Empire, Jewish History, 2013.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 בנימין בראון, Hasidism Without Romanticism - Mendel Piekarz's Path in the Study of Hasidism, עמ' 455-457; דוד אסף, דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות, מרכז זלמן שזר, תשנ"ז. עמ' 100-121; Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 117-121.
  12. ^ Katja Pourshirazi, Martin Bubers literarisches Werk zum Chassidismus, Peter Lang, 2008. עמ' 68.
  13. ^ David Ellenson, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press, 1990. עמ' 44.
  14. ^ 14.0 14.1 ראו Stagnation and Struggle (1880–1918) בתולדות החסידות בייוו"א.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 יוסף דן, קצה של החסידות הפרומקיניאנית, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ט"ו, תשנ"ט. עמ' 3.
  16. ^ ראו למשל: Jerome R Mintz, Hasidic People: A Place in the New World, Harvard University Press, 1992, עמ' 203-204.;‏ David N. Myers, The Rise of a Sovereign Shtetl: Kiryas Joel from Private Congregation to Public Corporation.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 יוסף דן, החסידות:תורה וספרות, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  18. ^ מנדל פייקאז', בין אידאולוגיה למציאות, מוסד ביאליק, 1994. עמ' 151-152.
  19. ^ David Biale, The Lust for Asceticism in the Hasidic Movement, בתוך: Jonathan Magonet, Jewish Explorations of Sexuality . Oxford University Press, 1995. עמ' 53-55.
  20. ^ ראה למשל: בנימין בראון, “But Me No Buts”: The Theological Debate Between the Hasidim and the Mitnagdim. עמ' 531-532.
  21. ^ למבוא נגיש למחשבת החסידות, ראו: רחל אליאור, The Origins of Hasidism, עמ' 10-25.
  22. ^ דיינר, Men of Silk, עמ' 20-22.
  23. ^ דוד אסף, The Regal Way: The Life and Times of Rabbi Israel of Ruzhin, Stanford University Press, 2002. עמ' 101-104.
  24. ^ ראה לדוגמה, בנימין בראון, The Two Faces of Religious Radicalism, עמ' 349-351; דיינר, Men of Silk עמ' 29-30.
  25. ^ דיינר, עמ' 29-31.
  26. ^ על משפיעים, ראו: תומר פרסיקו, דמוקרטיזציה מול הקצנה, פתיחות מול הסתגרות – ראיון עם ד"ר בנימין בראון על החברה החרדית.
  27. ^ לבוש, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  28. ^ Jacques Gutwirth, The Rebirth of Hasidism: From 1945 to the Present Day, Odile Jacob, 2004. עמ' 139.
  29. ^ דוד אסף, "חסידות פולין" או "החסידות בפולין": לבעיית הגאוגרפיה החסידית, בתוך: גלעד: מאסף לתולדות יהדות פולין
  30. ^ בנימין בראון, היהדות החרדית והמדינה, עמ' 1–14, 234-236 וכו'.
  31. ^ אספת הרבנים בטשאפ, המזרחי, 14 בספטמבר 1922
    "צדיקים" מדיינים אלו עם אלו, המזרחי, 15 בנובמבר 1923
  32. ^ "דברי ימי ישראל" כרך שלישי