בל AH-1 סופר-קוברה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
AH-1 סי-קוברה/ סופר-קוברה
מאפיינים כלליים
סוג מסוק קרב
ארץ ייצור ארה"ב
יצרן בל איירקראפט
טיסת בכורה 1969
תקופת שירות 1971 (AH-1J), 1986 (AH-1W) – 2020 (חיל הנחתים)
יחידות שיוצרו 1271+
משתמש ראשי
  • חיל הנחתים של ארה"ב
  • צבא איראן
  • צבא טאיוואן
  • הצי הטורקי
משתמשים משניים צבא דרום קוריאה
דגמים
  • AH-1J
  • AH-1T
  • AH-1W

ה-Bell AH-1 סופר-קוברה הוא מסוק קרב דו-מנועי שפותח מטעם חיל הנחתים של ארצות הברית, והופעל בעיקר על ידו.

משפחת הסופר קוברה כוללת מספר דגמים: AH-1J סי-קוברה (SeaCobra), AH-1T סי-קוברה משופר (Improved SeaCobra), AH-1W סופר-קוברה (SuperCobra).

מסוק הסופר קוברה הוא גרסה מתקדמת של המסוק AH-1 קוברה החד-מנועי, שפותח במהלך אמצע שנות ה-60 כמסוק קרב עבור צבא ארצות הברית. חיל הנחתים התעניין בדגם, אך חיפש מסוק דו-מנועי כדי לאפשר בטיחות גבוהה יותר בתנאי ים, יחד עם יכולות חימוש גדולות יותר. במאי 1968 הזמין משרד ההגנה מחברת בל 49 מסוקי AH-1J סי-קוברה דו-מנועיים.

הדגם החדש נכנס לשירות במהלך החודשים האחרונים של מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם, וכתוצאה מכך בוצע בו שימוש מבצעי מוגבל.

חיל הנחתים חיפש מייד קיבולת מטען גדולה יותר מזו שסיפק הסי-קוברה. לפיכך, ה-AH-1T, המצויד במערכות חדשות וגוף מוארך, פותח על ידי בל במהלך שנות ה-70. בשנות ה-80, בתגובה לשלילת התקציב לרכישת מסוק הקרב בואינג AH-64 אפאצ'י, בחר חיל הנחתים לרכוש גרסה מתקדמת יותר של המסוק, AH-1W, המצויד במערכות בקרת אש חדשות המתאימות לחימוש חדיש יותר, כמו טיל הנ"ט AGM-114 הלפייר. אספקת הדגם החלה ב-1986. במהלך שנות ה-90, חיל הנחתים חיפש גרסה מתקדמת יותר לקוברה, ופיתח את המסוק Bell AH-1Z Viper שנכנס לשירות בשנות האלפיים.

מסוקי הסי-קוברה השתתפו במספר מבצעים גדולים במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים, כמו במהלך הפלישה לגרנדה ב-1983. במהלך מלחמת איראן-עיראק, איראן עשתה שימוש רב במסוקי סי-קוברה, שהוכיחו את עצמם הן בלוחמה נגד שריון והן בלוחמה נגד מטוסים. טורקיה, שהפעילה מספר רב של קוברות וסופר קוברות, השתמשה במסוק זה במספר הזדמנויות נגד המורדים של מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK). מסוקי סי-קוברה של חיל הנחתים גם השתתפו במהלך מלחמת המפרץ, בפלישת ארצות הברית להאיטי ב-1994, והתערבות ארצות הברית במלחמות יוגוסלביה. במאה ה-21, המסוק פעל גם במלחמת אפגניסטן ובמלחמת עיראק.

במהלך אוקטובר 2020, חיל הנחתים הוציא משירות את אחרוני מסוקי הסופר-קוברה שלו לטובת הפעלת ה-AH-1Z באופן בלעדי.

עיצוב ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

AH-1J סי-קוברה טס מול הוואי, 1971

מסוק AH-1 קוברה פותח באמצע שנות ה-60 כמסוק קרב עבור צבא ארצות הברית לשימוש במהלך מלחמת וייטנאם. בין 1967 ל-1973, ייצרה בל 1,116 מסוקי AH-1G עבור צבא ארצות הברית. מסוקים אלה פעלו במעל למיליון שעות טיסה במלחמה.[1]

חיל הנחתים האמריקני התעניין ב-AH-1G, אך העדיף מסוק דו מנועי, שיספק בטיחות גבוהה יותר בסביבה ימית.[2] בנוסף, החיל רצה גם חימוש כבד יותר בצריח המסוק. בתחילה, משרד ההגנה התנגד לספק לחיל הנחתים גרסה דו-מנועית של הקוברה מתוך אמונה שיתרונות האחידות בכלים בין הצבא לחיל הנחתים עדיפים על הגרסה הדו מנועית, אולם לבסוף משרד ההגנה השתכנע והזמין במאי 1968 מבל 49 מסוקי AH-1J סי-קוברה. הסי-קוברה צויד גם בתותח 20 מ"מ XM197 בעל 3 קנים. כאמצעי ביניים, צבא ארצות הברית העביר 38 מסוקי AH-1G לנחתים ב-1969.[3]

במהלך שנות ה-70, ביקש חיל הנחתים יכולת נשיאת מטען גדול יותר בטמפרטורות גבוהות עבור הקוברה. בל השתמשה במערכות ממסוק הקינג-קוברה שלה כדי לפתח דגם חדש, ה-AH-1T, בעל גוף מוארך יותר, ובמנועים משודרגים. ה-AH-1T היה אמין יותר ופשוט יותר לתחזוקה בשטח. למסוק ניתנה יכולת ירי של טילי TOW עם מערכת מיקוד וחיישנים נוספים. גרסה מתקדמת יותר, הידועה בשם AH-1T+, שהייתה מצוידת במנועי T700-GE-700 חזקים יותר ואוויוניקה מתקדמת, הוצעה לאיראן בסוף שנות ה-70, אך עקב המהפיכה האיראנית התבטלה המכירה.

AH-1T משוגר מספינה, יולי 1985

בתחילת שנות ה-80 חיפש חיל הנחתים מסוק חדש. בהתאם לכך, בחן החיל את מסוק הקרב בואינג AH-64 אפאצ'י במשך תקופה של שבועיים בספטמבר 1981, כאשר חלק מהבדיקות התבצעו על ספינה.[4][5] עם זאת, בקשת החיל למימון לרכישת ה-AH-64 נדחתה על ידי הקונגרס באותה שנה.[6] כאופציה חלופית, חיל הנחתים רכש גרסה חזקה יותר של ה-AH-1T.[7] חלק מהשיפורים היו שינויים במערכות בקרת אש לשאת ויכולת ירי טילי AIM-9 סיידווינדר ו-AGM-114 הלפייר.[8] הגרסה החדשה, שמומנה על ידי הקונגרס, קיבלה את השם AH-1W סופר-קוברה.[2] במהלך מרץ 1986, הגיעו מסוקי הסופר-קוברה הראשונים לחיל הנחתים, שבסופו של דבר הסתכמו ב-179 מסוקים חדשים שנבנו יחד עם שדרוג של 43 מסוקי AH-1T קיימים.[9]

במהלך סוף שנות ה-90, ניהלה בל משא ומתן לרכישת יצרנית המסוקים הרומנית IAR Brașov מתוך כוונה להקים קו ייצור בחו"ל עבור ה-AH-1W עבור לקוחות יצוא.[10] במאי 1997 חתמה החברה על הסכם עם קרן הבעלות של המדינה הרומנית לרכישת 70% ממניותיה של הממשלה ב-IAR Brașov.[11] עם זאת, במהלך נובמבר 1999, לאחר משא ומתן ממושך, הודיעה בל כי היא נטשה את מאמצי הרכישה שלה, ובכך את יוזמת הייצור בחו"ל, לאחר שממשלת רומניה הפסיקה להגיב להצעותיה.[12][13]

הדגמים AH-1T+ ו-AH-1W נבדקו מאוחר יותר עם מערכת רוטור ראשי ניסיונית בעלת ארבעה להבים. התצורה החדשה הציעה ביצועים טובים יותר, רעש מופחת ושרידות משופרת בשדה הקרב. בהיעדר חוזה מחיל הנחתים, בל פיתחה את העיצוב החדש הזה ל-AH-1Z בכספים משלה. ב-1996, שוב נמנע מחיל הנחתים להזמין את ה-AH-64. פיתוח גרסה ימית של האפאצ'י היה יקר וסביר להניח שחיל הנחתים יהיה הלקוח היחיד שלו. במקום זאת, החיל חתם על חוזה לשדרוג של AH-1W ל-AH-1Z.[14]

ה-Bell AH-1Z Viper שומר על חלק גדול מהעיצוב של ה-AH-1W, אך כולל גם מספר שינויים עיקריים.[2] שתי הכנפיים של ה-AH-1Z ארוכות יותר כאשר בכל אחת מהן יש מתלה בצד עבור טיל כגון AIM-9 סיידווינדר. בכל כנף יש שתי מתלים נוספים לרקטות היידרה 70 מ"מ, או לארבעה טילי AGM-114 הלפייר. ניתן להרכיב את מכ"ם Longbow על בקצה הכנף.[15] במהלך אוקטובר 2020, מסוקי ה-AH-1W האחרונים יצאו משירות בחיל הנחתים לטובת ה-AH-1Z.[2]

היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוד רקטות מועמס על כנף AH-1W

במהלך החודשים האחרונים של מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם, חיל הנחתים השתמש במסוקי הסי-קוברה לצורך סיורים בצפון וייטנאם בסביבת האי הון לה (טייגר). סיורים אלה כונו מבצעי צייד-רוצח ימי (MARHUK) ונמשכו מיוני עד דצמבר 1972.[16] המסוק השתתף במבצעי הלחימה האמריקניים האחרונים בווייטנאם. מספר מסוקי AH-1J נכחו כדי לסקר את פינוי שגרירות ארצות הברית בסייגון באפריל 1975.[17]

במהלך 1983, מסוקי סי-קוברה השתתפו בפלישה לגרנדה. הם שימשו בדרך כלל לביצוע משימות תמיכה אווירית וליווי מסוקי סער; בסך הכל הופלו שני מטוסי AH-1T ושלושה אנשי צוות נהרגו. באותה שנה נפרסו מסוקי AH-1 של חיל הנחתים גם מול חופי ביירות, במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, לתמיכה בכוח שמירת השלום הרב-לאומי.[18] בלבנון, מסוקי ה-AH-1 היו חמושים בדרך כלל בטילי סיידווינדר ובתותחים, שנועדו לשמש כאמצעי הגנה אווירית כדי להתמודד עם האיום של מטוסים אזרחיים קלים המופעלים על ידי מחבלים מתאבדים.[19]

במהלך אמצע שנות ה-80, גרסת ה-AH-1W נכנסה לשירות בחיל הנחתים.[20] בין 1986 ל-1999, נכנסו לשירות 179 מסוקי סופר-קוברה.

בסוף שנות ה-80, במהלך מלחמת איראן-עיראק, נשלחו מסוקי קוברה של חיל הנחתים למפרץ הפרסי כדי ללוות את ספינות ארצות הברית ולהרתיע מהתקפות עליהם.[21] במהלך משימות אלו הטביעו מסוקי הקוברה שלוש ספינות סיור איראניות תוך איבוד מסוק AH-1T בודד מאש נ"מ איראנית.

מסוקי קוברה של חיל הנחתים שימשו כחיפוי במהלך פינוי של אזרחים אמריקאים וזרים אחרים מליבריה בשנת 1990.

במהלך מלחמת המפרץ, נפרסו 78 מסוקי סופר-קוברה, שטסו בסך הכל 1,273 גיחות בעיראק.[22] למרות שלא נרשמו אבידות קרב, שלושה מסוקי AH-1 אבדו בתאונות במהלך ואחרי פעולות הלחימה. למסוקי ה-AH-1W יוחסו השמדת 97 טנקים, 104 נגמ"שים וכלי רכב, ושני אתרי נ"מ במהלך המערכה הקרקעית של 100 שעות.[17]

מסוקי קוברה של חיל הנחתים השתתפו גם בפעולות אחרות בשנות ה-90. המסוק סיפק תמיכה בהתערבות ההומניטרית של ארצות הברית בסומליה, מבצע החזרת התקווה, בשנים 1992–1993. הם לחמו גם במהלך הפלישה האמריקנית להאיטי במהלך 1994. המסוקים פעלו בהתערבויות צבאיות של ארצות הברית במלחמות יוגוסלביה; לדוגמה, שני מסוקי AH-1W סייעו בחילוץ של קפטן חיל האוויר סקוט אוגריידי, לאחר שה-F-16 שלו הופל על ידי נ"מ ביוני 1995.[23]

סופר-קוברה במהלך תרגיל ב-2009

במהלך שלב הפתיחה של מלחמת עיראק, מסוקי סופר-קוברה נפרסו בקווי החזית, ולעיתים קרובות טסו בצוותי צייד-רוצח (hunter-killer) עם מסוקי סער מדגם בל UH-1 אירוקוי ומסוקים אחרים.[24] לפי הדיווחים, 46 מתוך 58 מסוקי הסופר-קוברה נפגעו במהלך הלחימה, רובם מנשק קל.[25] מסוקי AH-1W היו מעורבים בחילוץ של טוראי ג'סיקה לינץ' מבית חולים עיראקי.[26]

מסוקי סופר-קוברה השתתפו גם בלחימה באפגניסטן.

בסוף אוגוסט 2016, מסוקי סופר-קוברה החלו לטוס מעל סירת שבלוב במהלך הלחימה נגד מחוז לוב של המדינה האיסלאמית, תוך מתן תמיכה אווירית צמודה למיליציות ידידותיות על הקרקע.[27]

באוקטובר 2020, חיל הנחתים האמריקאי הוציא משירות את אחרון מסוקי ה-AH-1W שלו לאחר 34 שנים, לאחר שהחליף את הדגם ב-Bell AH-1Z Viper. עד להוצאתם משירות, הדגם צבר 933,614 שעות טיסה.[28]

איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

AH-1J של צבא איראן

ב-1971 רכשה איראן 202 מסוקי AH-1J משופר, בשם "AH-1J International", מארצות הברית.[29] דגם זה כלל שיפורים כגון מנוע P&WC T400-WV-402 ומערכת הנעה מחוזקת. בנוסף משכך רתע הותקן לתותח ה-20 מ"מ, והותקנו כוונת ומושב מיוצבים לנווט. מתוך 202 מסוקי ה-AH-1J שהופעלו על ידי צבא איראן, 62 היו מסוגלים להשתמש בטיל TOW.[30]

מסוקי AH-1J איראניים השתתפו במלחמת איראן-עיראק - שבה היה השימוש האינטנסיבי ביותר במסוקים בכל מלחמה קונבנציונלית.[31] מסוקי AH-1J איראניים (במיוחד בעלי טילי TOW) היו יעילים מאוד בלוחמה נגד שריון, והסבו אבדות כבדות לרק"מ עיראקי. בפעולות על פני השטח החשוף בח'וזסתאן ואחר כך בדרום עיראק, לצד הטקטיקות הרגילות, פיתחו טייסים איראנים טקטיקות מיוחדות ויעילות, לרוב באותו אופן כפי שעשו הסובייטים עם מסוקי ה-מיל מי-24 שלהם.[32][33] בשל סנקציות הנשק שלאחר המהפכה האיראנית, האיראנים נאלצו להסתפק במה שהיה בהישג יד: הם ציידו את מסוקי ה-AH-1J בטילי AGM-65 מאבריק והשתמשו בהם בהצלחה מסוימת במספר מבצעים.[34][35][36]

החל מאוקטובר 1980, מסוקי ה-AH-1J עסקו בקרבות אוויר עם מסוקי מיל מי-24 עיראקים במספר הזדמנויות נפרדות במהלך מלחמת איראן-עיראק. תוצאות ההתקלויות הללו שנויות במחלוקת. במסמך אחד נכתב שמסוקי AH-1J איראניים גברו על מסוקי מיל מי-8 ומי-24 עיראקים.[37] מקורות מדווחים כי טייסי ה-AH-1 האיראנים השיגו יחס הרג של 10:1 על פני טייסי המסוקים העיראקים במהלך ההתקלויות האלו. לעומת זאת, מקור אחר קובע כי עשרה מסוקי AH-1J איראניים אבדו במלחמה, לעומת שישה מסוקי מי-24 עיראקים שאבדו. האבידות מתוארות כשוות למדי במקור אחר.[38] ה-מי-24 היה מהיר וחזק יותר, אבל ה-AH-1J היה זריז יותר.[34] היו אפילו התקלויות בין מסוקי AH-1J איראניים למטוסים עיראקים. מסוקי ה-AH-1J הפילו 3 מטוסי מיג-21, השיגו הפלת Su-20 לא מאומתת, והשתתפו בהפלת מיג-23 - כולם תוך שימוש בתותח ה-20 מ"מ שלהם.[39]

AH-1J איראני במהלך תרגיל, 2016

בתחילת 1984 הופל מסוק איראני AH-1J על ידי פילטוס PC-7 עיראקי.[40] כמחצית ממסוקי ה-AH-1J אבדו במהלך המלחמה עקב לחימה, תאונות ובלאי.[34] במהלך 1988, שני מטוסי מיג-23 סובייטים הפילו זוג מסוקי AH-1J איראניים[41] שסטו לתוך המרחב האווירי של מערב אפגניסטן.

במאה ה-21, מסוקי AH-1J איראניים עדיין בשירות צבא איראן לאחר שעברו תוכניות השבחה מקומיות.

טאיוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 1992 טאיוואן הזמינה 42 מסוקי AH-1W סופר-קוברה. אספקה מסוקים אלו התקיימה בשנים 1993–1997. במהלך 1997, פורסם כי הוזמנו 21 מסוקי סופר-קוברה נוספים.[42] משרד ההגנה הלאומי הקצה את המסוקים למרכז ההדרכה לתעופה של הצבא ולשני חטיבות מסוקי תקיפה של הצבא.[43] בשנת 2011, טייוואן הזמינה גם 30 מסוקי AH-64E.[44][45]

במהלך ינואר 2021, נחתם חוזה של 11.91 מיליון דולר עם ארצות הברית לאספקת תמיכה טכנית וחלקי חילוף לצי מסוקי הסופר-קוברה עד ספטמבר 2027.[42]

טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-90, טורקיה קנתה עשרה מסוקי AH-1W סופר-קוברה, בנוסף ל-32 מסוקי AH-1 קוברה מצבא ארצות הברית.[43] המכירה הייתה שנויה במחלוקת פוליטית בארצות הברית; באפריל 1996, רכישת עשרה מסוקי AH-1W נוספים על ידי טורקיה נבלמה על ידי ממשל קלינטון.[46] בסוף 2011, טורקיה ביקשה לרכוש שלושה AH-1W מסוקי מחיל הנחתים.[47][48]

הקוברות שימשו שוב ושוב בלחימה נגד המורדים ממפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK).[49][50] ב-13 במאי 2016, לוחמי PKK הפילו מסוק AH-1W סופר קוברה של הצבא הטורקי באמצעות 9K38 איגלה. בסרטון שפורסם, הטיל ניתק את הזנב משאר המסוק, גרם לו להסתובב, להתפרק באוויר ולהתרסק, והרג את שני הטייסים שהיו בתוכו. ממשלת טורקיה הצהירה בתחילה כי המסוק התרסק עקב כשל טכני, אם כי מאוחר יותר התברר שהמסוק הופל.[51] במהלך ניסיון ההפיכה הצבאית ב-2016, נטען כי מסוקי קוברה פתחו באש על ניידות משטרה.[52]

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חד-מנועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עבור גרסאות G/Q/S/P/E/F וגרסאות חד-מנועיות אחרות, ראה AH-1 קוברה.

דו-מנועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

AH-1W במשימת אימון
AH-1J סי-קוברה
  • הגרסה דו-מנועית המקורית.
AH-1J International
  • גרסת ייצוא של AH-1J סי-קוברה.
AH-1T סי-קוברה משופר
  • גרסה משופרת עם זנב וגוף מורחבים ותיבת הילוכים ומנועים משודרגים.
AH-1W סופר-קוברה
,גרסת יום/לילה עם מנועים חזקים יותר ויכולות נשק מתקדמות.
AH-1(4B)W Viper
  • גרסת מבחן עם רוטור ראשי בעל ארבעה להבים המבוסס על רוטור Bell 680. אב טיפוס הומר מהמסוק - AH-1T 161022.[53]
AH-1Z Viper
  • גרסה חדשה המכונה "Zulu Cobra". הגרסה כוללת רוטור ראשי משודרג עם ארבעה להבים ומוסיפה את מערכת הראייה למטרה (TSS).
בל 309 קינג-קוברה
  • גרסה ניסיונית לכל מזג אוויר המבוססת על הדגמים AH-1G הח-מנועי ו-AH-1J הדו-מנועי.[54] יוצרו שני מסוקי קינג-קוברה; הראשון הונע על ידי סט מנוע PW& C T400-CP-400 Twin-Pac והשני הונע על ידי מנוע Lycoming T-55-L-7C.[55]
CobraVenom
  • גרסה שהוצעה לבריטניה.
AH-1RO דרקולה
  • גרסה שהוצעה לרומניה.[56]
AH-1Z King Cobra
  • AH-1Z הוצע עבור תוכנית ATAK של טורקיה; נבחר לייצור בשנת 2000, אך בוטל מאוחר יותר כאשר בל וטורקיה לא הצליחו להגיע להסכמה על הייצור.[57]
Panha 2091
  • שדרוג איראני ללא רישיון של AH-1J International.
IAIO Toufan
  • העתק איראני ל-AH-1J International, עם אוויוניקה ונשק ממקור מקומי.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איראן
הרפובליקה של סין (טאיוואן)
AH-1W Super Cobra של צבא טאיוואן
טורקיה

בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה האימפריאלית של איראן

  • צבא איראן האימפריאלי[60]
דרום קוריאה
ארצות הברית

מפרט טכני[עריכת קוד מקור | עריכה]

AH-1J סי-קוברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 2 (טייס וטייס משנה/ נווט)
  • אורך: 16.28 מטרים כולל הרוטור, גוף בלבד - 14 מ'
  • רוחב: 3.28 מטרים
  • גובה: 4.09 מטרים
  • משקל ריק: 2,998 ק"ג
  • משקל המראה מרבי: 4,536 ק"ג

ביצועים

  • מהירות מקסימלית: 282 קמ"ש
  • טווח: 576 ק"מ
  • נסיקה: 5.5 מטרים בשנייה

חימוש

AH-1W סופר-קוברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 2 (טייס וטייס משנה/ נווט)
  • אורך: 17.68 מטרים כולל הרוטור, גוף בלבד - 14 מ'
  • רוחב: 3.28 מטרים
  • גובה: 4.19 מטרים
  • משקל ריק: 4,627 ק"ג
  • משקל המראה מרבי: 6,690 ק"ג

ביצועים

  • מהירות מקסימלית: 350 קמ"ש
  • טווח: 587 ק"מ
  • נסיקה: 8.2 מטרים בשנייה

חימוש

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bishop, Chris (2006). Huey Cobra Gunships. Osprey Publishing. ISBN 1-84176-984-3.
  • Bishop, Tom Cooper & Farzad (2000). Iran-Iraq War in the air, 1980–1988. Atglen: Schiffer Publisher. ISBN 978-0-7643-1669-2.
  • Donald, David (2004). Modern Battlefield Warplanes. AIRtime Publishing Inc. ISBN 1-880588-76-5.
  • Frawley, Gerard (2002). The International Directory of Military Aircraft. Aerospace Publications Pty Ltd. ISBN 1-875671-55-2.
  • Gunston, B.; Spick, M. (1986). Modern Fighting Helicopters. New York: Crescent Books. pp. 104–05. ISBN 0-517-61349-2.
  • International Air Power Review, Volume 12. AIRtime Publishing. 2004. ISBN 1-880588-77-3.
  • Neville, Leigh (2015). Special Forces in the War on Terror (General Military). Osprey Publishing. ISBN 978-1-4728-0790-8.
  • Nolan, Keith William (1986). Into Laos: The Story of Dewey Canyon Ii/Lam Son 719. Presidio Press. ISBN 0-4402-0044-X.
  • Richardson, Doug (1987). Modern Fighting Aircraft, Volume 13, AH-1 Cobra. New York: Prentice Hall. ISBN 0-13-020751-9.
  • Richardson, Doug; Peacock, Lindsay (1992). Combat Aircraft: AH-64 Apache. London: Salamander Books. ISBN 0-86101-675-0.
  • Verier, Mike (1990). Bell AH-1 Cobra. Osprey Publishing. ISBN 0-85045-934-6.
  • Williams, Anthony G.; Gustin, Emmanuel (2004). Flying Guns of the Modern Era. Marlborough: Crowood Press. ISBN 978-1-86126-655-2.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בל AH-1 סופר-קוברה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Donald 2004
  2. ^ 1 2 3 4 Mizokami, Kyle (28 באוקטובר 2020). "The Marines Send Off the Super Cobra Attack Helicopter". Popular Mechanics. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Marine AH-1J SeaCobra (אורכב 07.08.2007 בארכיון Wayback Machine).
  4. ^ Richardson and Peacock 1992, pp. 60–61.
  5. ^ Donald 2004, p. 150.
  6. ^ Donald 2004, p. 170.
  7. ^ "Powering the SuperCobra". flightglobal.com. 4 בינואר 1995. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "SuperCobra weaponry". flightglobal.com. 4 בינואר 1995. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Eden, Paul, ed.
  10. ^ "Bell signs MoU". flightglobal.com. 11 בספטמבר 1996. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Bell signs up for majority stake in Romania's IAR". flightglobal.com. 28 במאי 1997. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Warwick, Graham (7 ביולי 1999). "Romania extends Brasov deadline". flightglobal.com. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Bell drives stake through heart of Romanian deal". flightglobal.com. 17 בנובמבר 1999. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Warwick, Graham (20 במרץ 1996). "Bell to lead AH-1W and UH-1 upgrades". flightglobal.com. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ "US Navy orders 28 H-1s as Army seeks more UH-72s". Flightglobal.com. 14 במרץ 2016. אורכב מ-המקור ב-16 במרץ 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Verier 1990, pp. 104–111.
  17. ^ 1 2 "AH-1J SeaCobra". history.navy.mil. נבדק ב-12 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "AH-1J SeaCobra Over Beirut". history.navy.mil. נבדק ב-12 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ John Pike (6 באפריל 1992). "AH-1W Air Combat Maneuver Training – Why It Must Be Reinstated". Globalsecurity.org. ארכיון מ-12 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "AH-1W / AH-1Z Super Cobra Attack Helicopter". ארכיון מ-15 בדצמבר 2018. נבדק ב-5 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Karsh, Efraim (25 באפריל 2002). The Iran–Iraq War: 1980–1988. Osprey Publishing. pp. 1–8, 12–16, 19–82. ISBN 978-1-84176-371-2. {{cite book}}: (עזרה)
  22. ^ AH-1 Super Cobra, U.S. Navy.
  23. ^ Clines, Francis X. (9 ביוני 1995). "Conflict in the Balkans: The Rescue; Downed U.S. Pilot Rescued in Bosnia in Daring Raid". New York Times. אורכב מ-המקור ב-12 בינואר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ Cox, James (בינואר 2004). "Through Darkest Iraq with Gun and Cobra". Air & Space Magazine. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ John, Gordon IV.
  26. ^ Neville 2015, p. 131.
  27. ^ "U.S. Marines use Cobra attack helicopters to strike ISIS in Libya". Militarytimes.com. 22 באוגוסט 2016. אורכב מ-המקור ב-23 באוגוסט 2016. נבדק ב-23 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "U.S. Marines retire Bell AH-1W Super Cobra attack helicopter after 34 years of service". Air Recognition. 20 באוקטובר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ John Pike. "Iranian Ground Forces Equipment". Globalsecurity.org. ארכיון מ-3 במרץ 2010. נבדק ב-25 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Pike, John.
  31. ^ Williams 2004, p. 171.
  32. ^ Bishop 2000, p. 288.
  33. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-3 בפברואר 2014. נבדק ב-25 בינואר 2012. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  34. ^ 1 2 3 "[2.0] Second-Generation Cobras". www.airvectors.net. ארכיון מ-10 בינואר 2016. נבדק ב-5 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-16 במאי 2013. נבדק ב-25 בינואר 2012. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  36. ^ "Welcome Shahed Magazines". אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2014. נבדק ב-25 בינואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Brady, Major R.M. "AH-1W Air Combat Maneuver Training – Why It Must Be Reinstated" (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine), 1992.
  38. ^ "Arabian Peninsula & Persian Gulf Database" (אורכב 21.02.2014 בארכיון Wayback Machine), ACIG Journal.
  39. ^ Williams 2004, p. 172.
  40. ^ Потери ВВС Ирана (Losses of IRIAF (in russian))
  41. ^ "Soviet Air-to-Air Victories of the Cold War" (אורכב 06.10.2014 בארכיון Wayback Machine) ACIG Journal, 23 October 2008.
  42. ^ 1 2 Tien-pin, Lo; Chin, Jonathan (26 באוגוסט 2021). "Military inks US deal for SuperCobra spare parts". taipeitimes.com. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ 1 2 Donald 2004, p. 195.
  44. ^ Trimble, Stepehen (10 ביוני 2011). "Taiwan buys 30 AH-64 Apaches". FlightGlobal. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ "Taipei Economic and Cultural Representative Office in the United States – AH-64D Apache Helicopters and Related Weapons" (PDF). Defense Security Cooperation Agency (DSCA). 3 באוקטובר 2007. אורכב מ-המקור (PDF) ב-27 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "White House blocks Turkish Cobra deal". flightglobal.com. 10 באפריל 1996. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ "U.S. giving Turkey 3 helicopters". upi.com. אורכב מ-המקור ב-5 באוקטובר 2011. נבדק ב-2 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ Allport, Dave (31 באוקטובר 2011). "Turkey To Acquire Three ex-USMC AH-1W Super Cobras". Key Publishing. אורכב מ-המקור ב-11 ביוני 2012. נבדק ב-3 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ Bishop 2006, p. 42.
  50. ^ Ozbek, Tolga (6 במרץ 2008). "Turkey launches air and land offensive against PKK rebels". flightglobal.com. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ "Kurdish militants just challenged Turkish air power in a major way". The Washington Post. ארכיון מ-18 במאי 2016. נבדק ב-16 במאי 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ Huitt, Desiree (23 ביולי 2016). "Watch: Cobra Attack Helicopters firing on Turkish police vehicles during the failed coup". sofrep.com. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ "Bell AH-1(4B)W Viper (United States), Aircraft – Rotary-Wing – Military". Jane's Information Group. 15 ביולי 1992. אורכב מ-המקור ב-3 במאי 2012. נבדק ב-9 באוגוסט 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ Verier 1990, p. 57.
  55. ^ Richardson 1987, pp. 8–9.
  56. ^ "IAR (BELL) AH-1RO DRACULA (Romania)". Jane's Information Group. 15 ביוני 2000. אורכב מ-המקור ב-13 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ "Back to square one in attack helicopter plan". Turkish Daily News. 2 בדצמבר 2006. אורכב מ-המקור ב-6 בדצמבר 2006. נבדק ב-17 ביולי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  58. ^ 1 2 3 "World Air Forces 2019". Flightglobal Insight. 2019. ארכיון מ-23 בינואר 2019. נבדק ב-3 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ "Turkish Navy Receives AH-1W Super Cobras". נבדק ב-21 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  60. ^ "World Air Forces 1977 pg. 52". flightglobal.com. ארכיון מ-14 באוגוסט 2014. נבדק ב-10 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  61. ^ "Eight AH-1J Sea Cobras in South Korean Army".
  62. ^ "South Korean Army AH-1J Sea Cobra".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בל_AH-1_סופר-קוברה&oldid=37852359"