לדלג לתוכן

ברוך דינר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברוך דינר
ברוך דינר ב"דבר השבוע", לרגל הקרנת הסרט "עיר האוהלים", 1951
ברוך דינר ב"דבר השבוע", לרגל הקרנת הסרט "עיר האוהלים", 1951
לידה 2 באפריל 1919
המבורג, גרמניה גרמניהגרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 באפריל 1997 (בגיל 78)
תל אביב-יפו, ישראל ישראלישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הרצליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת פעילות מ-1940
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ברוך דינר (2 באפריל 191918 באפריל 1997) היה במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע ובמאי טלוויזיה ישראלי. דינר ידוע בעיקר בשל סרטו "הם היו עשרה" (1960), הנחשב לאחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע הישראלי.

דינר נולד למנחם וחנה בהמבורג (גרמניה). ב-1934 עלה לארץ ישראל[1]. למד בסמינר למורים בבית הכרם, אחר כך נסע לשווייץ, למד שם שנה אחת פסיכולוגיה, חזר ונרשם לאוניברסיטה העברית ללימודי ספרות ופסיכולוגיה ולבסוף היה למורה, בלי שסיים את לימודיו. ב־1944 התחיל לעבוד גם כמבקר קולנוע ב"קול ירושלים". כמורה עסק בבימוי מערכונים בבתי־ספר ותסכיתים ברדיו. כשהחליט להפוך את הקולנוע למקצוע, למד תסריטאות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. לאחר מכן עבד תקופת מה באולפני יוניברסל בהוליווד[2]; כיועץ להפקת הסרט "חרב במדבר", בין השאר עזר בכתיבת התסריט, בליהוק ומציאת אתרי צילום בקליפורניה הדומים לישראל[3].

בשנת 1949 שב לישראל וביים את הסרט "החלוצים החדשים" (שהופץ על ידי אולפני סרטי פרמאונט ברחבי העולם); וביים והפיק עוד כתריסר סרטים, בייחוד באולפני הרצליה. ב-1951 הפיק וחיבר את התסריט לסרטו של אריה להולה, "עיר האוהלים"[1]. הסרט צולם במעברת בית ליד בסוף שנת 1950 בהפקת חברת "אולפני הסרטה בישראל" (אולפני הרצליה). את הרעיון לסרט קיבל דינר לאחר ביקור במעברת בית ליד[4]. עלילה הסרט מסופרת בעברית בקולו של הילד משה שעלה עם סבו מעיראק. עריכת הסרט נעשתה בלונדון, שם גם נערכה הקרנת הבכורה שלו, במרץ 1951, לפני הסגל הדיפלומטי בעיר[5]. ביולי 1951 נערכה הקרנה של הסרט בניו יורק לפני משלחות האו"ם של מספר מדינות[6]. בספטמבר 1951 הוצג הסרט בפסטיבל הסרטים של ונציה וזכה לביקורות חיוביות[7]. ביוני 1952 זכה הסרט בפרס ראשון בפסטיבל סרטים בבוסטון[8].

בשנת 1960 יצא לאקרנים סרטו "הם היו עשרה". זה היה הסרט העלילתי הראשון שיצר, הוא זכה להצלחה אמנותית וביקורתית והיה הסרט הראשון ששפתו עברית שהופץ (על ידי "פוקס המאה העשרים") ברחבי העולם (ב-24 מדינות)[1].

בשנת 1964 יצר את הסרט התיעודי "אלה פני ישראל", בהזמנת משרד התיירות ומרכז ההסברה. הסרט זכה במדליית-הצטיינות מטעם "האקדמיה הבינלאומית לתיירות" במונקו, במסגרת אירועי שבוע התיירות והפולקלור הבינלאומי[9]. בנוסף הוצג בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי במוסקבה[10].

בשנת 1972 ביים את הסרט הדובר אנגלית ברובו "הצד השני" (שנקרא באנגלית "Take Two"). צלם הסרט היה אדם גרינברג[11]. סרט על במאי סרטים (השחקן אורי לוי) הפוגש בנערה אמריקנית, היפית, וצלמת חובבת המבקשת ללמוד צילום קולגוע, לאחר שהעוזר הקבוע של הבמאי נלקח למילואים נאות הבמאי להעסיק את הנערה, ובין השניים מתרקמת מערכת יחסים סוערת[12]. הסרט כלל עירום נשי רב יותר מכפי שנראה עד אז בקולנוע הישראלי[13]. הוא ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים של ונציה[14]; ופתח את פסטיבל הסרטים בצפת[15].

בין 1979 ל-1989 כיהן דינר כראש קרן הקולנוע הישראלי, "המועצה לעידוד סרטי איכות", בנוסף שימש כמנהל המכון הישראלי לקולנוע בשנים 1979–1984[16].

ב-1992 ביים דינר את סרט הטלוויזיה, "האסיסטנט של אלוהים", שהתבסס על תסריט של סביון ליברכט[17].

ב-1995 זכה בפרס על מפעל חייו בפסטיבל הקולנוע של חיפה.

ברוך דינר נפטר בתל אביב ונטמן בבית העלמין בהרצליה. הותיר אחריו את רעייתו, ינקי (1925–2011), ושלוש בנות.

פילמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • החלוצים החדשים (1949) - תיעודי
  • עיר האוהלים (1951) - מפיק ותסריטאי
  • אלפיים ושלוש (1951) - תיעודי
  • בחרנו בחיים (1952) - תיעודי
  • ההזדמנות האחרונה של דני (דני ועליזה, 1953)
  • סיפור לכיש (1955) - תיעודי
  • Report on the Holy Land; 1956 - תיעודי
  • Israel in the Family of Nations, 1958, תיעודי
  • הם היו עשרה (1960) - עלילתי, פרס Prix de la jeunesse בפסטיבל קאן
  • Run No More, 1964 - תיעודי
  • Land of a Thousand Faces, 1964 - תיעודי
  • סוך האתמול, 1965
  • מסך החול, 1966 - תיעודי
  • בן-גוריון, בונה אומה (1966) - תיעודי
  • וביום השביעי (1967)
  • Bon Voyage, 1968 - תיעודי
  • Speaking of Israel, 1969 - תיעודי
  • הצד השני (1972) - פרס המבקרים, פסטיבל הקולנוע של ונציה
  • בכוח הרצון (1974) - תיעודי
  • From Every Mountainside, 1975 - תיעודי
  • המיליון הראשון (1976)
  • מכתב מאור עקיבא, 1979, תיעודי
  • "האסיסטנט של אלוהים" (1992) - סרט טלוויזיה, רשות השידור

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Oliver Leama, Companion Encyclopedia of Middle Eastern and North African Film, Taylor & Francis, 2001, p. 330
  • Amy Kronish, Costel Safirman, Israeli Film, Greenwood Publishing Group, 2003, p. 178

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 נתן גרוס, דמויות מהסרט הישראלי - ברוך דינר, על המשמר, 21 במרץ 1973
  2. ^ שרגא הר-גיל, הסרט של חיי - הערב עם במאי הסרטים ברוך דינר, מעריב, 14 במרץ 1972
  3. ^ גרשון סוואט, הסרט "חרב במדבר", הארץ, 26 באוגוסט 1949
  4. ^ ב. דוד, <<עיר האוהלים>> - סרט ישראלי סוציאלי, דבר, 22 בדצמבר 1950
  5. ^ סרט ישראלי מוצג לפני הסגל הדיפלומטי, הארץ, 19 במרץ 1951
  6. ^ סרטים ישראלים - הצגה לפני נציגי האו"ם, דבר, 13 ביולי 1951
    משלחות או"ם נכחו בהצגת סרטים ישראליים, דבר, 9 ביולי 1951
  7. ^ ב. דוד, הצלחה גדולה לסרט הישראלי "עיר האוהלים", דבר, 14 בספטמבר 1951
    הצלחה ל"עיר האוהלים" בפסטיבאל הסרטים בוונציה, על המשמר, 9 בספטמבר 1951
  8. ^ פרס ראשון בפסטיבל בוסטון לסרט הישראלי "עיר האוהלים", דבר, 13 ביוני 1952
  9. ^ פרס לסרט ישראלי, קול העם, 30 בנובמבר 1965
  10. ^ עתי"ם, משלחת ישראל בפסטיבל סרטים במוסקבה נתקבלה בלבביות, קול העם, 25 ביולי 1965
  11. ^ יצחק בן נר, באר שבע - סרטים חדשים, על המשמר, 23 במרץ 1973
  12. ^ ורדה צ'צ'יק, המצלמה שמאחורי המצלמה, מעריב, 6 ביוני 1972
    שרגא הר-גיל, אורי לוי: שני הצדדים של הגוער הישראלי, מעריב, 20 במרץ 1973
  13. ^ הצד האחורי של הצד השני, "העולם הזה", גיליון 1851 מ-21 בפברואר 1973, עמוד 24
  14. ^ זאב רב-נוף, פסטיבל ללא תעודת זהות, דבר, 3 בספטמבר 1972
  15. ^ יעקב גרוס, שנה חלפה, שנה באה בקולנוע הישראלי, על המשמר, 19 בספטמבר 1972
  16. ^ נועם מוכיח, עכשיו יהיה לו ראש חופשי - ברוך דינר התפטר מתפקידו כמנהל המכון לקולנוע במחאה על חוסר תקציב, העיר, 6 ביולי 1984
  17. ^ רינת קליין, ילדה לא שוגת לאלוהים - אסנת ברנט, כת 17, היא כוכבת הדרמה "האסיסטנט של אלוהים", שתוקרן בטלוויזיה כללית כיום שני, סיפורה של נערה שלוקה בתסמונת דאון, מעריב, 25 במרץ 1992