ברוש מצוי

ברוש מצוי
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	מחטנאים
מחלקה:	מחטניים
סדרה:	מחטיים
משפחה:	ברושיים
סוג:	ברוש
מין:	ברוש מצוי
שם מדעי
	Cupressus sempervirens; ‏ליניאוס, 1753
תחום תפוצה

ברוש מצוי (שם מדעי: Cupressus sempervirens) הוא מין הברוש הידוע ביותר בארץ ישראל והיחיד הגדל בה בר. המין נפוץ בכל מזרח הים התיכון מצפון לוב, דרום יוון (כרתים וקורפו), דרום טורקיה, קפריסין, מערב סוריה ולבנון ויש גם אוכלוסייה קטנה באיראן.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלווה היא דמוית קשקשים, אורכה 2–5 מ"מ וצבעה ירוק כהה. האצטרובלים עגולים, 25-40 מ"מ קוטרם עם 10–14 קשקשים המכסים את הזרעים, האצטרובלים מבשילים 20–24 חודשים לאחר ההפריה, בתחילה צבעם ירוק ולאחר מכן הופך צבעם לאפור-חום.

העץ יכול לחיות שנים רבות, וידועים פריטים בעולם שהם בני למעלה מ-1000 שנה.

לברוש המצוי שני זנים בעלי צורות שונות:

ברוש מצוי צריפי (Cupressus sempervirens stricta או pyramidalis) - הצורה הידועה ביותר, ענפיו קצרים וצמודים לגזע ויוצרים צורה דמוית חרוט צר. מגיע לגובה 20 -30 מטר.
ברוש מצוי אופקי (Cupressus sempervirens horizontalis) שענפיו ארוכים וחסונים יותר ויוצרים נוף רחב ופרוע.

זן הבר מגדל נוף פרוע ומסועף, והטיפוס החרוטי הצר איננו אלא זן תרבותי.

בארץ שרדו, כנראה, רק שתי אוכלוסיות בר - האחת במרומי החרמון במורדות הפונים לאגן דמשק והשנייה במורדות נחל בצת שם נמצא פרט יחיד.נכון להיום זהו הברוש בר היחידי הידוע ששרד בגליל ובישראל כולה. לצד העץ נמצא גזע ערער כרות בן 689 שנה.

אזור ידוע אשר נחשב ליפה ביותר, בו מצויה אוכלוסיית בר של ברושים הוא האזור ההררי של האי כרתים.

ככלל, הברוש נוטה להיות עץ יחסית צר וקטן בהיקפו. בפארק אלונה ליד הר חורשן ישנו עץ ברוש גדול ועבה במיוחד, וככל הנראה מדובר בברוש העבה ביותר בישראל.^[2]

ברוש מצוי
ברוש מצוי במחצבת נשר הישנה. בין הברושים רכס הר הכרמל

ה"ברוש" במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא מופיע עץ בשם "ברוש", שאף השתמשו בו בבניין מקדש שלמה, אך לדעת רוב החוקרים אין זה ה-Cupressus. לדעת עמנואל לב מדובר ב-Juniperus (ערער). לדעת אהרון אהרונסון מדובר ב-Juniperus drupacea (ערער גלעיני), ולדעת מנחם זהרי מדובר ב-Juniperus excelsa (ערער ברושי).

לדעת יהודה פליקס, הברוש המצוי נקרא במקרא בשם תאשור.

לפי התלמוד^[3] , העץ הנקרא במקרא בשם ברוש, וכן העץ הנקרא תאשור, נכללים בתוך עשרה מיני הארזים, כלומר עצי סרק שהאדם מחשיב את השימוש בענפיהם או גזעיהם, כארז^[^{דרוש מקור: מי מסביר כך?]}^{[דרושה הבהרה]}.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז העת העתיקה היה הברוש סמל למוות ולאבלות, והוא העץ העיקרי הניטע, עד ימינו, בבתי קברות הן בעולם המוסלמי והן באירופה. כך, למשל, מקושר הברוש לקבורה בשורה ”כבר כיסינו תל ועוד אחד, טמנו את ליבנו בין ברושים” בשיר אנחנו לא צריכים שכתב אבי קורן. דוגמה נוספת היא השורה: "עם שחר הבאנו אותו מן הקרב. הברוש צמרתו אט הרכין". מתוך השיר "דודו" של חיים חפר. הברוש נקשר למוות משום שאינו מתאושש היטב מכריתה. באתונה היו ענפי ברוש מוצבים בבתי אבלים וברומא היו מקשטים בהם פסלים של פלוטו אל השאול. אובידיוס תיעד במטמורפוזות את המיתוס של קיפריסוס שהפך לעץ ברוש כשביקש להתאבל לנצח על שהרג בטעות את צבי טיפוחיו.

'אבל עולם אתאבל על הצבי! אל אחדל מלבכות לו!
ויזרמו כל דמיו בדמעות, כי בכה ללא הרף
צבע ירוק ילבשו אבריו - וקווצות תלתליהו
שפארו את מצחו הצחור הזדקרו כלפי מעלה
ותסתמרנה כולן - הפכו לצמרת בו רגע
היא מעתה לגבהי השמים תביט בעצבת

— מטמורפוזות, ספר עשירי, תרגום שלמה דיקמן