בתי הספר למלאכת התחרה
 | |
| שרה טהון עם תלמידות בבית ספר לתחרה בתל אביב-יפו, בשנת 1912 | |
| בית ספר | |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1908–הווה (כ־116 שנים)  |
| מיקום | |
| מדינה |
 פלשתינה |
  | |
בתי הספר למלאכת התחרה נוסדו ביוזמת "ארגון הנשים לעבודה תרבותית בפלשתינה" בתחילת המאה ה-20. הארגון נוסד ב-1907 בקונגרס הציוני השמיני בהאג. אחת ממטרותיו החשובות של הארגון הייתה מלחמה בסחר נערות.[1] בתי הספר העניקו לנערות מקצוע שממנו יכלו להתפרנס.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייסדת בתי הספר הייתה שרה טהון, נציגת האיגוד בארץ. בשנת 1906 עברה טהון לתקופה קצרה לכפר הגרמני וינגנלופניץ שהקים פרנץ אופנהיימר, ולמדה מהאיכרים את עבודת הרקמה.[2]
היא הקימה את בית הספר הראשון ביפו, בשנת 1908. לאחריו הוקמו בתי ספר גם בירושלים, בטבריה, בעקרון ובצפת. מספר התלמידות עלה בהתמדה והגיע לכמה מאות. ב-1913 מספר התלמידות עמד על 400.[1]
בתי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הספר הראשון הוקם ביפו ב-1908. בשנת 1910 הוקם בית ספר נוסף בטבריה, בעזרתו של משה גליקין. ב-1911 הוקם בית הספר בירושלים כמחלקה בבצלאל.[3] ב-1911 הוקם בית הספר בעקרון, וב-1912 הוקם בית הספר בצפת בניהולה של הדסה קלוורי רוזנבליט.
הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לבתי הספר התקבלו תלמידות מגיל 12. רוב התלמידות הגיעו ממשפחות עניות, 90% מהן מעדות המזרח. לאחר מספר חודשים, יכלו התלמידות להרוויח מעבודתן, לעזור בכלכלת הבית ואף לעבוד בביתן.
בתי הספר עסקו גם בחינוך. הלימודים כללו עברית, הגיינה אישית והגיינה בבישול ובמטבח, התעמלות, זמרה ותפירה. כדי לתכנן דוגמאות חדשות, התלמידות למדו ציור. תוכנית הלימודים כללה גם ידיעת הארץ והלימודים הללו בוצעו באמצעות טיולים.
ההוצאות עבור לימודי התחרה לא היו רבות, והן כוסו על ידי מכירת העבודות. ההוצאות עבור הלימודים האחרים כוסו על ידי תרומות מארגון הנשים, מאגודת חובבי ציון, מהמשרד הארצישראלי ומתורמים נוספים שגויסו על ידי שרה טהון. במכתב אל הברונית רוטשילד היא מפרטת את ההוצאות: "מורים לעברית ומחנכות בבית ספר, חייטות, רופא, אחות לטיפול עיניים, ספרים וטיולים - בסה"כ 3000 פרנק לשנה".
העבודות ומכירתן[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיקר עבודות התחרה שנוצרו בבתי הספר השונים היו מפות ומפיות, צווארונים, עניבות משי שחור וסרטים לשיבוץ בכלי מטה ובהלבשה תחתונה. העבודות נמכרו במצרים, באירופה ואף בארצות הברית. בארץ ישראל העבודות הוצגו בביתן בצלאל, בין יתר עבודות בית הספר בצלאל. בחודש נובמבר 1909 "ארגון הנשים" ובית ספר בצלאל ארגנו תערוכות בקלן, בהמבורג, בריגה, בלבוב ובפוזנן.
בשנת 1911 תכננה שרה טהון מסע מכירות של עבודת התחרה כשנסעה עם בעלה לקונגרס הציוני בבזל. היא מכרה מוצרים בפולין ובגרמניה, קשרה קשרים עם סוחרים וחזרה לישראל מרוצה מהתוצאות. בצלאל שץ הציג את העבודות במגוון תערוכות שארגן - ב-1911 באודסה, ב-1912 וב-1914 בלונדון וכן בתערוכה ב-1914 בניו יורק.
העבודות היו מקוריות, כללו מוטיבים יהודיים והצטיינו בסגנון מזרחי שעדיין לא היה מוכר מחוץ לארץ ישראל. בכל מקום שהוצגו, זכו העבודות להצלחה רבה, ובתי הספר קיבלו הזמנות מפירמות שונות בכמויות שלא יכלו לספק במועד.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רפי טהון, "המאבק לשוויון זכויות האשה סיפור חייה של שרה טהון", הוצאת המחבר, 1996, עמודים 30–86