ג'וליאן שנאבל
| ג'וליאן שנאבל, 2010 | |
| לידה |
26 באוקטובר 1951 (בן 75) ניו יורק, ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית |
| סוגה מועדפת |
אמנות מופשטת, אמנות פיגורטיבית, דיוקן |
| השכלה |
|
| בת זוג |
רולא ג'בריל |
| ילדים |
ויטו שנאבל, סטלה שנאבל |
| מספר ילדים |
5 |
|
julianschnabel | |
| פרופיל ב-IMDb | |
ג'וליאן שׁנָאבּל (באנגלית: Julian Schnabel; נולד ב-26 באוקטובר 1951) הוא צייר ובמאי קולנוע יהודי אמריקאי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנאבל נולד בברוקלין, ניו יורק לג'ק שנאבל ולאסטה גרין ברג שנאבל. אימו הייתה נשיאת ההסתדרות הציונית הדסה, התנדבה למען ניצולי שואה, ואף הופיעה בשניים מסרטיו[1]. שנאבל עבר עם משפחתו לבראונסוויל שבטקסס בגיל 14, שם בילה את נעוריו. הוא בעל תואר באמנות (BFA) מאוניברסיטת יוסטון[2]. ב-1973 עבר לניו-יורק במטרה לפעל כצייר והתפרנס מעבודות מזדמנות. בשנים 1975–1976 שהה שוב בטקסס חזר לניו-יורק שכר סטודיו ברחוב עשרים במנהטן, בו גם התגורר ובלילות עבד כטבח. ב־1978, נסע לבארצלונה שם ראה את עבודות המוזאיקה המונומנטליות של אנטוני גאודי, מהן הושפע עמוקות[2].
כצייר, כוכבו דרך בשנות ה-80 בזכות "ציורי צלחת": סדרה של ציורים גדולים על גבי צלחות קרמיקה שבורות. ב-1978 צייר את "החולים והרופאים" על צלחת ושנה לאחר מכן הציג תערוכה ראשונה בניו יורק בגלריה מרי בון[2]. תערוכות נוספות של עבודותיו הוצגו מאז בפריז, לונדון, אמסטרדם, רומא, נאפולי, סן סבסטיאן ופרנקפורט. ב-1987 הציג במוזיאון ישראל שאף הוציא לאור את קטלוג התערוכה שנה לאחר מכן. בעבודתו באמנות פלאסטית יצר אלפי ציורים[3]. ציוריו נמצאים, בין השאר, באוספם של עמליה דיין ואדם לינדמן[4].
במקביל, פתח שנאבל בקריירה כבמאי קולנוע. בין השאר, ביים את הסרט "בסקיאט" (1996) אודות הצייר ז'אן מישל בסקיאט עם דייוויד בואי בתפקיד אנדי וורהול[5]. ב-2000 ביים את "לפני שהלילה יורד", עם ג'וני דפ וחאווייר ברדם, שבזכותו זכה האחרון למועמדות לפרס אוסקר[6]. הודות לסרטו הפרפר ופעמון הצלילה (2007) זכה שנאבל בפרס גלובוס הזהב, פרס באפט"א, פרס דקל הזהב ופרס סזאר[3]. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר ולשני פרסי אריה הזהב.
ב-2010 ביים את הסרט מיראל בכיכובה של פרידה פינטו וונסה רדגרייב, שתסריטו מבוסס על ספרה של רולה ג'בריל[7]. הסרט צולם במספר ערים בישראל ומציג את סיפוריהן של שתי נשים פלסטיניות, שחייהן משתנים ביום בו מכריזים על הקמת מדינת ישראל. הסרט נפתח בתחינותיהם של עשרות ילדים פלסטינים שאיבדו את הוריהם במהלך הטבח בדיר יאסין. "הם ירו באבא שלי", זועק אחד מהם. "הם הרגו את כולם ודחפו אותנו למשאיות". מנהלת בית היתומות שאוספת את הילדים מספרת ש"היתומים ממשיכים להגיע כל הזמן"[8]. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה במטה האומות המאוחדות במנהטן, בהזמנת הנשיא התורן של עצרת האו"ם, הדיפלומט השווייצרי ג'וזף דייס[9]. ראשי משלחת ישראל לאו"ם מחו נגד ההקרנה, בטענה שהסרט אנטישמי[10][11]. הסרט פתח את פסטיבל הקולנוע הפלסטיני ברמאללה באוקטובר 2010[12].
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בסקיה (1996)
- לפני שהלילה יורד (2000)[13]
- הפרפר ופעמון הצלילה (2007)[14]
- ברלין: הופעה חיה בגלריית אן סנט (הופעה של לו ריד, 2008)[15]
- מיראל (2010)
- ואן גוך: בשערי הנצח (2018)[16]
- בידיים של דאנטה (2025)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'וליאן שנאבל
ג'וליאן שנאבל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- ג'וליאן שנאבל, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
ג'וליאן שנאבל, באתר AllMovie (באנגלית)- ג'וליאן שנאבל, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
ג'וליאן שנאבל, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ג'וליאן שנאבל, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'וליאן שנאבל, באתר Discogs (באנגלית)
- צח יוקד, סרט זר: ריאיון עם הבמאי ג'וליאן שנאבל, באתר nrg, 25 במרץ 2011
- קלואי מאל, הניו יורק טיימס, ועידת פסגה בניו יורק, באתר הארץ, 31 במרץ 2011
- אמיר קמינר, "הליהוק של גל גדות עורר בלגן גדול, אבל היא עשתה עבודה פנומנלית", באתר ynet, 20 ביוני 2026
- ג'וליאן שנאבל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ג'וליאן שנאבל (1951-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Paid Notice: Deaths SCHNABEL, ESTA GREEN BERG, הניו יורק טיימס, 19 בנובמבר 2002
- 1 2 3 טלי תמיר, הפרא האציל מגיע - את פריצתו של ג'וליאן שנאבל אל עולם האמנות אפשר להשוות רק לגילויו של כוכב רוק או קולנטע חדש, כל העיר, 1 בינואר 1988
- 1 2 רנדי קנדי (ניו יורק טיימס), אני צייר, מזכיר ג'וליאן שנאבל, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2007
- ↑ סוכנויות הידיעות, בין 200 אספני האמנות הגדולים בעולם: עמליה דיין, נועם גוטסמן ופויו זבלודוביץ', באתר TheMarker, 8 ביולי 2009
- ↑ נסים דיין, החיה שבאדם, האדם שבחיה, באתר גלובס, 18 ביולי 2001
- ↑ גואל פינטו, תקווה מול החומות, באתר הארץ, 4 ביולי 2001
- ↑ אריאלה בנקיר, רולה ג'בריל הגיעה מפנימייה במזרח ירושלים ללב התקשורת האיטלקית. עכשיו היא עובדת על סרט בישראל, באתר הארץ, 20 במרץ 2009
- ↑ נירית אנדרמן, ג'וליאן שנאבל יצלם סרט בארץ, באתר הארץ, 13 בינואר 2009
- ↑ עכבר העיר, שון פן ורוברט דה נירו פרו פלסטינים, באתר הארץ, 15 במרץ 2011
- ↑ עכבר העיר, שון פן ורוברט דה נירו פרו פלסטינים, באתר הארץ, 15 במרץ 2011
שלמה שמיר, מחאות ישראל כשלו: הסרט הפרו-פלסטיני מיראל יוקרן הערב במליאת עצרת האו"ם, באתר הארץ, 14 במרץ 2011 - ↑ אבנר שביט, "קראו לי אנטישמי, אבל מה לעשות שילדים סובלים בעזה?", באתר וואלה, 2 במאי 2019
- ↑ נירית אנדרמן, פסטיבל הסרטים ברמאללה ייפתח עם סרטו של הבמאי ג'וליאן שנאבל, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2010
- ↑ נילי ברקן, מיוסרים הם חייו של האמן, באתר גלובס, 5 באוגוסט 2001
- ↑ ביקורות: אורי קליין, בלי קלישאות על נכים, באתר הארץ, 7 בפברואר 2008
נעם בוקסבאום, עכבר העיר, עיניים תפורות לרווחה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2008 - ↑ ביקורות: בן שלו, לו ריד חוזר לברלין, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2009
אבנר שביט, עכבר העיר תל אביב, לו ריד חוזר ל"ברלין", באתר הארץ, 26 בנובמבר 2008 - ↑ ביקורות: יעל שוב , "ואן גוך: בשערי הנצח" לא מסתפק בסיפור שכולנו כבר מכירים, באתר "Time Out ישראל", 2 במאי 2019
ארז דבורה, ביקורת סרט - "ואן גוך: בשערי הנצח": דיוקן האמן המיוסר, באתר ynet, 5 במאי 2019
| פרס אינדפנדנט ספיריט לבמאי הטוב ביותר | |
|---|---|
|
| פרס החזון של סטלייט | ||
|---|---|---|
| פרס הישג מיוחד (1999–2004) |
דייל אולסון (1999) • מאיר פניגשטיין (2001) • פיטר דינקלג' (2003) | |
| פרס החזון (2005–הווה) |
ג'ורג' קלוני (2005) • רוברט אלטמן (2006) • ג'וליאן שנאבל (2007) • באז לורמן (2008) • רוג'ר קורמן (2009) • אלכס גיבני (2010) • פיטר בוגדנוביץ' (2011) • פול ויליאמס (2012) • גיירמו דל טורו (2013) • מרטין בורק (2014) • רוברט אם. יאנג (2015) • טום פורד (2016) • גרטה גרוויג (2017) • ראיין קוגלר (2018) • אדוארד נורטון (2019) • אמרלד פנל (2020) • לין-מנואל מירנדה (2021) • מרטין מקדונה (2022) • יורגוס לנתימוס (2023) • פרנסיסקו חוויאר גוטיירס (2024) • מישל דאנר (2025) | |