הפרפר ופעמון הצלילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפרפר ופעמון הצלילה
Le scaphandre et le papillon
עטיפת ה-DVD של הסרט
עטיפת ה-DVD של הסרט
מבוסס על רומן מאת ז'אן דומיניק בובי
"פעמון הצלילה והפרפר"
בימוי ג'וליאן שנאבל
הופק בידי קתלין קנדי
ג'ון קיליק
תסריט רונאלד הארווד
עריכה ג'ולייט וולפלינג
שחקנים ראשיים מתייה אמלריק
עמנואל סנייה
מארי ג'וזה קרוז
מקס פון סידוב
אייזיק דה באנקול
מרינה הנדס
מוזיקה פול קנטלון
צילום יאנוש קמינסקי
מדינה צרפת
ארצות הברית
חברת הפקה Canal+, חברת קנדי/מרשל, France 3 עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה פאטה, וודו, נטפליקס, FandangoNow עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 23 במאי 2007 (בצרפת)
משך הקרנה 112 דקות
שפת הסרט צרפתית
סוגה סרט ביוגרפי, סרט דרמה, סרט שמבוסס על סרטים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב $14,000,000
הכנסות $19,703,577
הכנסות באתר מוג'ו divingbellandthebutterfly
האתר הרשמי
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הפרפר ופעמון הצלילהצרפתית: Le scaphandre et le papillon) הוא סרט דרמה ביוגרפי, שמבוסס על ספרו של ז'אן דומיניק בובי.

בסרט מתוארים חייו של בובי לאחר שחטף שבץ, בגיל 42, ולקה במחלה נדירה הידועה בשם "תסמונת הנעילה". המחלה הותירה אותו צלול קוגניטיבית, אך משותק בגופו.

אף על פי שראה בשתי עיניו, החליטו הרופאים לתפור אחת מעיניו אשר לא תפקדה כראוי והייתה עלולה לגרום לזיהום, והשאירו לו עין אחת פקוחה שהייתה אמורה לשמש לו כחלון תקשורת עם העולם.

הסרט בוים על ידי ג'וליאן שנאבל, התסריט נכתב על ידי רונאלד הארווד, והכוכב הראשי היה מתייה אמלריק בתפקידו של בובי.

הסרט זכה בפרסים בפסטיבל קאן, גלובוס הזהב, באפט"א והיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליש הראשון של הסרט מסופר מנקודת מבטה של הדמות הראשית, בובי, המכונה בפי חבריו - ז'אן-דו.

הסרט נפתח כשבובי מתעורר מתרדמת, בבית החולים בארק-סור-מר בצרפת.

לאחר ניתוח ראשוני ואופטימי של המצב על ידי הרופא, נכנס נוירולוג ומסביר שבובי לקה ב"תסמונת הנעילה", מצב נדיר שבו המטופל סובל משיתוק בגופו, אבל נשאר צלול מבחינה קוגניטיבית.

הצופים שומעים את מחשבותיו של בובי, אשר נראות לו כדיבור, אך מתגלות בהמשך הסרט כמחשבות בלבד שהן בלתי נגישות לסובבים אותו, שבהם הוא מתבונן דרך עינו האחת.

מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת מנסות לעזור לבובי לתפקד במידת האפשר. בובי אינו יכול לדבר, אבל הוא מפתח עם קלינאית התקשורת שלו דרך תקשורת מיוחדת, על ידי מצמוץ בעינו השמאלית: היא מקריאה את רשימת אותיות הא"ב, אות אחר אות, והוא ממצמץ לחיוב, כשהיא מקריאה את האות הנכונה, וכך מרכיב את המילה הנחוצה לכתיבתו.

במהלך הסרט אנו נחשפים לנקודות מבט חיצוניות על דמותו של בובי, בנוסף לחוויותיו מן העבר, וכן לפנטזיות שלו על חופים, הרים, ועל ארוחה רומנטית עם המטפלת שלו.

בהמשך מתגלה שבובי היה העורך של מגזין האופנה הצרפתי "Elle", ושקיבל הצעה לכתוב ספר האמור להתבסס על הספר "הרוזן ממונטה קריסטו", מנקודת מבט נשית.

הוא מחליט לכתוב ספר אחר, למרות מצבו, תוך כדי שימוש איטי ומעייף בשיטת התקשורת החדשה שלו.

בובי חותם על חוזה עם הוצאה לאור, ונציגת-ההוצאה מגיעה לבית החולים לצורך ההכתבה של הספר החדש.

הספר שהוא כותב, מתאר את ההרגשה שלו להיות הוא עצמו, כלוא בגופו-שלו, או במילים אחרות: כלוא בתוך "פעמון צלילה" (צרפתית: scaphandre). על פי בובי, גופו משול לחליפת צלילה ישנה עם קסדת פליז. לעומת זאת, האנשים סביבו רואים את נשמתו, עדיין חיה, כפרפר.

כתיבתו של בובי על מצבו וזכרונותיו מתוארים במקביל עד רגע השבץ. בדרך אנחנו פוגשים את אם ילדיו (שהוא לא נישא לה מעולם), את ילדיו, את פילגשו, את חבריו ואת אביו.

הוא פוגש דמויות שחוו מצבים דומים ל"מלכודת" שלו: חבר שנחטף בביירות והוחזק בבידוד ארבע שנים, ואביו בן ה-92, שהיה לכוד בדירתו, כי היה חלש מכדי לרדת ארבעה גרמי מדרגות.

לקראת סוף הסרט, בובי גומר לכתוב את זכרונותיו וזוכה לשמוע את התגובות לספר.

עשרה ימים אחרי הוצאת הספר, בובי מת מדלקת ריאות.

צוות השחקנים הראשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם בצרפת עם צוות שחקנים דוברי צרפתית, אף על פי שהוא היה מיועד להיות מופק בארצות הברית על ידי סרטי יוניברסל והתסריט היה במקור באנגלית, בכיכובו של ג'וני דפ.

לדבריו של התסריטאי רונאלד הארווד, הבחירה בשנאבל כבמאי הייתה בעקבות המלצתו של דפ.

עם זאת, סרטי יוניברסל נסוגו מההפקה, וחברת פאטה (Pathé) לקחה את הפרויקט כעבור שנתיים. דפ עזב את הפרויקט בשל התנגשות עם לוח הזמנים של הסרט "שודדי הקאריביים".

הסרט הופק לבסוף על ידי פאטה ו-France 3 Cinéma בשיתוף עם Banque Populaire Images 7 וחברת ההפקה האמריקנית קנדי/מרשל, ובהשתתפות Canal+ ו-Ciné Cinémas.

שנאבל מספר, שהשפעתו על הסרט נובעת מחוויותיו האישיות: "אבי חלה וגסס. הוא היה נפחד מהמוות. הוא שכב במיטה והיה בביתי, כשקבלתי את התסריט של "הפרפר ופעמון הצלילה". בזמן שאבי גסס, אני קראתי את תסריטו של רונאלד הארווד. זה תרם לי מאפיינים רבים שיכולים לתת לסרט מבנה שונה לגמרי. כצייר, כמישהו שלא רוצה לצייר ציור שנראה כמו הציור האחרון שלו, חשבתי שזו פלטה מצוינת. אז באופן אישי ואומנותי הכל התחבר".

על פי העיתון "ניו יורק סאן", שנאבל התעקש שהסרט יצולם בצרפת, והתנגד ללחצים של חברות ההפקה שהסרט יהיה דובר אנגלית, מתוך אמונה שהשפה העשירה של הספר המקורי, מתאימה יותר. הוא אפילו למד צרפתית בעצמו כדי לביים את הסרט.

הארווד סיפר סיפור שונה במקצת: חברת פאטה רצתה לעשות את הסרט גם באנגלית וגם בצרפתית, ולכן לוהקו לסרט שחקנים דוברי שתי השפות. אבל "כולם ידעו בסתר ששתי גרסאות יהיו יקרות יותר מדי".

כמה אספקטים לגבי חייו האישיים של בובי הם פרי דמיונו של שנאבל ובהם יחסיו עם אם ילדיו וחברתו.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף יולי 2008, אתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes דיווח, בהתבסס על 142 ביקורות, ש-94% מהמבקרים כתבו על הסרט ביקורות טובות. אתר הביקורות Metacritic דיווח שמתוך 36 ביקורות, הציון הממוצע של הסרט היה 92 (מתוך 100).

הסרט דורג אצל 23 מבקרי סרטים ברשימת עשרת המקומות הראשונים של 'הסרט הטוב ביותר לשנת 2007', ממקום ראשון עד מקום שביעי ו-9 מבקרים מיקמו אותו במקום הראשון.

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הוקרן בפסטיבל קאן 2007, ושנאבל זכה בפסטיבל בפרס ה"הבמאי הטוב ביותר". הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, זכה בפרס באפט"א ובפרס לומייר. שנאבל זכה גם בפרס הבמאי הטוב ביותר בטקס פרס גלובוס הזהב ה-65, שבו זכה הסרט גם בפרס הסרט הזר הטוב ביותר.

פרסים

  • טקס פרסי באפט"א ה-61
  • טקס פרס גלובוס הזהב ה-65
    • פרס הסרט הזר הטוב ביותר
    • פרס הבמאי הטוב ביותר
  • פסטיבל קאן ה-60
    • פרס הבמאי הטוב ביותר
    • הפרס הגדול הטכני
  • ההנהלה הארצית של הביקורת
    • הסרט הזר הטוב ביותר
  • אגודת מבקרי הסרטים של בוסטון
    • הבמאי הטוב ביותר
    • הצילום הטוב ביותר
    • הסרט הזר הטוב ביותר
  • מבקרי הסרטים של ניו יורק ברשת
    • הסרט הטוב ביותר

מועמדויות

  • טקס האוסקר ה-80
    • הבמאי הטוב ביותר
    • התסריט המעובד הטוב ביותר
    • הצילום הטוב ביותר
    • העריכה הטובה ביותר

אודות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובי כתב את הספר במשך 10 חודשים, 4 שעות כל יום. כאמור, הוא איית את הספר אות אחר אות, כשהוא ממצמץ 200,000 מצמוצים לערך, בשיעור של 2 דקות למילה בממוצע. הספר יצא לאור בצרפת ב-6 במרץ 1997, ונמכר ב-25,000 עותקים ביום הראשון להוצאתו, ו-150,000 בשבוע הראשון. במהרה הספר הפך לרב-מכר ברחבי אירופה, ומספר המכירות עמד על מיליונים. בובי זכה לשמוע את הביקורות, כמו שמתואר גם בסרט, אך מת יומיים לאחר הוצאת הספר לאור.

בעודו בחיים, צולם בובי לסרט דוקומנטרי קצר, "מעצר בית", באורך 25 דקות של הבמאי הצרפתי ז'אן ז'אק בייני. הסרט תיעד את בובי המשותק בגופו, וכן את תהליך כתיבת הספר.

הספר היווה גם השראה ללהקה UK States בשיר "אין לי רגליים" ("I Have No Legs").

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]