ג'ונתן ויילד

ג'ונתן ויילד

ציורו של ג'ונתן ויילד על ההזמנה להוצאתו להורג.
לידה	6 במאי 1683 וולברהמפטון, הממלכה המאוחדת
הוצאה להורג	24 במאי 1725 (בגיל 42) לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה
מדינה	ממלכת בריטניה הגדולה, האימפריה הבריטית
מקום קבורה	הכנסייה הקדושה סנט פנקראס

ג'ונתן ויילד (באנגלית: Jonathan Wild; ‏1683 – 24 במאי 1725) היה פושע לונדוני מפורסם במאה ה-18, הן בשל מעשיו והן בשל השימוש שעשו מחזאים וסטיריקנים בדמותו. ויילד המציא שיטת פעולה אשר איפשרה לו לנהל את אחת הכנופיות המוצלחות ביותר בהיסטורית הפשע, ובה בעת להתחזות לאחד ממגיניו הראשיים של החוק בבריטניה. ויילד ערך מניפולציות לתקשורת, והפך לאחת הדמויות האהובות ביותר בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה. אהבה זו הפכה לשנאה כשנתגלו מעשיו האמיתיים, שנאה שהביאה להוצאתו להורג. לאחר מותו הפך לסמל לשחיתות וצביעות.

חייו

ויילד נולד בוולברהמפטון, עיר תעשייתית במרכז אנגליה, ב-1683 למשפחה ענייה. לאחר ששירת כשוליה למתקין אבזמים, עבד כמשרת במשק בית, והגיע ללונדון בשנת 1704. לאחר שאדונו פיטר אותו שב לוולברהמפטון שם נעצר בשל חוב. במהלך הזמן שבילה בכלא החייבים (מוסד בן התקופה בו שהו חייבים תוך הגבלות מסוימות על חירותם), הפך לדמות פופולרית בכלא, ואף קיבל את האפשרות לשהות בלילות מחוץ לכלא על מנת לסייע למשטרה בתפיסת גנבים. היה זה בתקופה זו שויילד פגש את מרי מילינר (או מארי מולינו), יצאנית אשר החלה ללמד את ויילד את דרכי הפשע, ועל פי דניאל דפו "צירפה אותו לחבורתה, ובין אם הייתה זו חבורה של גנבים או של זונות, אין הדבר משנה". בעזרת היצאנית היה יכול ויילד לקנות את דרכו אל מחוץ לכלא החייבים.

עם שחרורו החל ויילד לחיות כבעלה של מילינר, על אף ששניהם היו כבר נשואים לאחרים, וויילד היה אב לילד. ויילד שימש כסרסורה של מילינר, ועד מהרה התוודע לעולם התחתון הלונדוני, לשיטותיו וליושביו. עסקי הזוג התרחבו. מילינר החלה להעסיק זונות נוספות, וויילד החל בעיסוק משגשג של רכישת סחורות גנובות. בשלב זה נפרד ממילינר, והחל בעסק משלו בו נפטר מסחורות גנובות באמצעות תשלום שוחד שקנה את חירותם של חייבים וגנבים ששהו בכלא.

הקריירה הציבורית של ויילד

שיטתו של ויילד, בה צבר ממון בלתי חוקי בעודו מתחזה לאיש חוק הייתה מתוחכמת ביותר. לפקודתו עמדה חבורת גנבים, מהם קיבל רכוש גנוב. הוא המתין לכך שהגנבה תפורסם בעיתונות, ואז פרסם שאנשיו, שומרי החוק, "מצאו" את הסחורה הגנובה ויחזירו אותה לבעליה בעבור שכר נאות, שיכסה את פעולת "שוטריו" של ויילד. במקרים מסוימים לא המתין ויילד לכך שהפשע יתפרסם בעיתונות, והציע למשטרה את עזרתו בגילוי הפושעים. באמצעות הרכוש הגנוב היה מפליל יריבים, או בני כנופייתו שסרחו בעיניו, והסתכסכו עמו, לרוב על רקע העובדה שהוא היה המרויח העיקרי ממעשיהם, ול"פועלים הפשוטים" היה ניתן שכר זעום.

סוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 הביאו גל של פשיעה בלונדון, ובשנת 1712, צ'ארלס היטצ'ן, מתחרהו של ויילד הן בשחיתות המידות והן בהתחזות לשומר חוק, אמר כי הוא מכיר באופן אישי 2,000 איש בלונדון המתקיימים באופן בלעדי מגנבה. היטצ'ן, השוטר הראשי בעיר, יסיים בעצמו את חייו כפושע מורשע, לאחר שנמצא אשם בקבלת שוחד שהביא לשחרור גנבים, ובכך שמעצריו היו סלקטיביים.

עלייתם של העיתונים היומיים הובילה לעלייה בעניין שגילה הציבור בפשע ובפושעים. העיתונות דיווחה על פשעים ראויים לציון, והציבור גילה דאגה בנוגע לפשעים כנגד הרכוש, והביע עניין בנושאי משטרה ושמירת חוק. אי שביעות הרצון מן הפשע הייתה רווחת בציבור. העיתונות הפכה לגיבוריה הן פושעים צבעוניים, כשודד הדרכים ג'ק שפארד, וכנופייתו, המוהוקס, והן דמויות שנחזו כלוחמים בפשע. תקופה זו ראתה לא רק עלייה בגנבה, אלא את היווצרותו של פשע מאורגן כמעט במתכונת מודרנית.

לוכד הגנבים הכללי

יכולתו של ויילד להחזיק באנשי כנופייתו ולהטיל עליהם מרות הייתה תלויה בחששו של הציבור מן הגנבים, ובתגובת הציבור לפשיעה. בין 1700 ל-1720 הפך העיסוק בסחר בסחורות גנובות למסוכן ביותר. גנבים פשוטים היו בסכנה אם לא מצאו מקור מהימן למכור לו את סחורתם הגנובה. ויילד נמנע מסכנה זו כאשר "החזיר" את הסחורה שנגנבה, ואף קיבל על כך פרסים. מעולם לא מכר את הסחורה לגורם נוסף, ולא העמיד פנים כי מקורה חוקי. בכל העת טען כי מצא את הסחורה הגנובה באמצעות פעולות משטרתיות, והביע שנאה לגנבים ולפועלם. העונשים הכבדים על מסחר בסחורות גנובות איפשרו לויילד לשלוט באנשי כנופייתו, כאשר חברי הכנופיה שסרחו היו בסכנת הסגרה לשלטונות. אם הם לא מסרו לו את שללם, ויילד פשוט הסגיר אותם. עם זאת, עיקר פעולתו של ויילד הייתה השימוש בגנביו ובבריוניו, על מנת "לתפוס" כנופיות יריבות.

ויילד לא היה הראשון שהתחזה לאיש חוק, אך היה למעשה גנב. היטצ'ן השתמש בעמדתו הבכירה כ"מרשל" על מנת לבצע סחיטה. הוא לחץ על בתי בושת ועל כייסים לשלם לו דמי חסות בסחורות גנובות, אותן היה מחזיר לבעליהן, מאז שנתמנה לתפקידו בשנת 1712. כאשר היטצ'ן נתפס ונכלא, העביר לויילד את הנהלת "עסקו". היטצ'ן חזר לתפקידו בשנת 1714 ומצא כי ויילד היה ליריבו, וכי בהיעדרו נפטר ויילד בדרכים שונות מכל אנשי כנופייתו הישנה של היטצ'ן. ב-1718 ניסה היטצ'ן לחשוף את ויילד כפושע, וויילד טען כי היטצ'ן הוא הומוסקסואל אשר ביקר בבתי בושת. מלחמה של פמפלטים משמיצים בין השניים הביאה לבסוף לפיטוריו של היטצ'ן ממשרתו, ולהבאתו למשפט בעוון ביצוע מעשה סדום, עבירה חמורה בימים ההם.

לאחר נפילתו של היטצ'ן, היה עולם הפשע בלונדון בידי ויילד. הוא שמר רשימות של כל הגנבים אותם העסיק, ולאחר שסיימו להביא לו תועלת, מכר אותם לתליינים בעבור פרס בן ארבעים לירות שטרלינג. ביומנו היה מסמן שני צלבים ליד שמו של אדם שנדון להסגרה. יש הסבורים כי מכאן הביטוי לבגידה בשפה האנגלית – "Double Cross” – הצלב הכפול, אם כי השימוש בביטוי זה החל רק באמצע המאה ה-19.

אל מול הציבור שמר ויילד על תדמית הרואית. הוא היה האדם שהחזיר סחורות גנובות ותפס פושעים. בשנת 1718 הכתיר עצמו כ"תופס הגנבים הראשי של בריטניה הגדולה ואירלנד". על פי עדותו שלח שישים מאנשיו אל הגרדום. החזרת הסחורות הגנובות הייתה עיסוק שבוצע בחשאי ובפרטיות, אך להסגרת הגנבים ניתן פרסום רב. משרדיו של ויילד באולד ביילי היו מקום הומה. קורבנות פשע היו מגיעים, לעיתים אף בטרם הגיעו אל המשטרה, על מנת לגלות כי אנשיו של ויילד כבר "מצאו" את הסחורות הגנובות, ולעיתים היה מציע להם ויילד למצוא את הגנבים ולהענישם, אם ישלמו תשלום נוסף. עם זאת, יש הסבורים כי ויילד מעולם לא הסגיר אחד מאנשיו רק בשל תשלום שקיבל מקורבן השוד, על אף שתדמיתו בקרב בני התקופה קבעה כי היה עושה כן.

ב-1720 הייתה תהילתו של ויילד כזו, עד כי המועצה המלכותית התייעצה עמו בדבר שיטות לשליטה בפשיעה. המלצתו של ויילד הייתה כי יש להעלות את התשלום עבור הסגרת גנבים. בהתאם לכך עלה התשלום מעשרים לירות שטרלינג למאה וארבעים לירות שטרלינג באותה השנה. ויילד היה המרויח הראשי מעלייה זו.

יש עדויות לכך שהפוליטיקאים מן המפלגה הויגית נטו חסד לויילד או העלימו במתכוון עין ממעשיו, בעוד שהפוליטיקאים השמרנים התנגדו לו. ב-1718 קבוצה שמרנית הצליחה להביא להחמרת החוק כנגד סוחרים בסחורות גנובות, במטרה לפגוע בויילד. באופן אירוני הדבר אך חיזק את ויילד שכן עתה היה קשה הרבה יותר לגנבים להיפטר מסחורתם ללא עזרתו של ויילד.

עלילותיו של ויילד הלהיבו את הציבור. ויילד עצמו היה מספר לעיתונים את עלילותיו, ואלו העבירו אותן לציבור הצמא לידיעות. כך, בשנת 1724 פרסמו העיתונים את עלילות ויילד אשר הפיל את כנופיית קאריק, שמנתה עשרים ואחד חברים (ועל כך קיבל שמונה מאות שטרלינג בתמורה, במונחים של ימינו כעשרים וחמישה אלף שטרלינג). בכל פעם שאחד מחברי הכנופיה הזו השתחרר, היה ויילד רודף אחריו ומביא למעצרו בשל "מידע נוסף" שהתקבל. הציבור ראה זאת כהגנה נועזת על הסדר הציבורי, אך למעשה הייתה זו מלחמת כנופיות במסווה של שמירת חוק. דוגמה לשיטותיו של ויילד הייתה מודעה שפרסם בעיתונות בשנת 1724, המופיעה בספרו של הנרי פילדינג "ג'ונתן ויילד":

"אבד, בראשון באוקטובר, ספר שחור כרוך בעור, וקצותיו מפורזלים במתכת, הכולל מספר רשימות. הספר אבד ברובע ה"סטרנד", ליד אכסניית המזרקה, בערך בשעה שבע בערב. כל החפץ בספר יוכל למצוא אותו אצל ג'ונתן ויילד באולד ביילי, ויתן לו את שכרו – לירה אחת".

מודעה זו הייתה למעשה סחיטה. הביטוי "מספר רשימות" רמז לכך ששמו של בעלי הספר שאבד ידוע. "אכסניית המזרקה" הייתה בית בושת מפורסם, וויילד למעשה מוסר לבעלי הספר שמעשיו ידועים, ושאם לא ישתף פעולה ייחשף כמי ששהה בבית הבושת. ויילד אף נוקב בשכר שתיקתו – לירה אחת.

המאבק בג'ק שפרד ונפילתו

כרטיס הכניסה לצפייה בתלייתו של ויילד

ב-1724 סבלו החיים הפוליטיים בלונדון ממשבר באמון הציבור. "בועת הים הדרומי", תרמית מניות בה היו מעורבים גורמים רמי דרג, התפוצצה, והציבור הפך לחסר סבלנות בנוגע לשחיתות. דמויות ציבוריות סבלו מספקנות הציבור באשר למעשיהן.

בפברואר 1724, הפורץ ושודד הדרכים ג'ק שפרד נתפס על ידי ויילד. שפרד עבד עם ויילד בעבר, אך פנה לאחר מכן לעסקים משלו. כהרגלו של ויילד, עירב את רצונו להסיר את שפרד מדרכו, עם טובת הציבור שדרש את מאסרו של שפרד.

שפרד נכלא, אך נמלט מיד. במאי אסר ויילד שנית את שפרד, והביא לכליאתו בתנאים מחמירים, אך שפרד נמלט תוך פחות משבוע. ביולי נאסר שפרד שוב. הוא הואשם, הורשע, והושם בכלא ניוגייט. בלילה בו היה אמור גזר דין המוות שהוטל על שפרד להתבצע, בליל ה-30 באוגוסט, נמלט שפרד שוב. בשלב זה היה שפרד ל"גיבור מעמד הפועלים". הוא היה איש לונדון, "קוקני", לא אלים, ויפה תואר. ב-11 בספטמבר נתפס שפרד על ידי אנשי ויילד בפעם הרביעית, והוכנס לחדר השמור ביותר בכלא ניוגייט. שפרד נכלא באזיקים ונכבל בשלשלת כבדה לרצפה. הוא הצליח לשבור את האזיקים, ושישה מנעולים של דלתות פלדה שהפרידו בינו ובין החופש. המלטות זו הדהימה את לונדון, ודניאל דפו, שעבד אז כעיתונאי, כתב עליו כתבה רבת תהודה. בסוף אוקטובר נכלא שפרד בפעם החמישית והאחרונה. הוא הושם במרכז כלא ניוגייט, במקום בו היה נתון למשמר כבד בכל עת, והושמו עליו מאה וחמישים קילוגרמים של שלשלאות ברזל. הוא היה כה מפורסם עד שאנשי החברה הגבוהה בלונדון הגיעו לכלא על מנת לבקרו, עבור תשלום ששולם לסוהריו, וצייר הדיוקנאות בן התקופה, ג'יימס ת'ורנהיל צייר את דיוקנו. ב-16 בנובמבר 1724, הוצא שפרד להורג.

מרדפו של ויילד אחר שפרד הביא להסרת חסדו של ויילד מן הציבור. רבים בזו עתה לויילד. בפברואר 1725 הביא ויילד באלימות לשחרור אחד מחברי כנופייתו מן הכלא. עתה נכלא והושם בכלא ניוגייט, אך המשיך לנהל משם את מעשיו. ויילד הואשם במעשה אלימות, ובמקרה אחד של גנבת יהלומים.

מצב הרוח השתנה כנגדו. הציבור עמד עתה לטובת האדם הפשוט, ובז לאנשי סמכות. משפטו של ויילד אירע במקביל לחשיפה כי הלורד צ'נסלור תומאס פרקר קיבל שוחד של מאה אלף ליש"ט. עתה נראה כי הציבור זועם על ויילד, ואנשי כנופייתו החלו לנצל עובדה זו והחלו למסור עדויות על כל מעשיו. עתה נחשפו מעשיו במשך שנים, והתברר כי איש החוק היה בעצם מנהיג כנופיית גנבים. נחשפו עדויות על שיחוד פקידים בכירים.

ויילד נידון למוות, והוצא להורג בטייבורן, ב-24 במאי 1725. דניאל דפו אמר שהקהל היה הקהל הגדול ביותר שנאסף לראות תלייה באנגליה מאז ומעולם, וכי ויילד התקבל ביללות ובשריקות. ואכן, תלייתו של ויילד הייתה אירוע ציבורי, וכרטיסים למקומות הטובים נמכרו מראש בסכומי עתק. גופתו של ויילד נמסרה למנתחי הגופות בבית הספר המלכותי לרפואה, ושלדו מוצג שם עד היום.

דמותו הספרותית של ויילד

דמותו של ויילד שימשה כמקור השראה לסטיריקנים. כאשר נתלה היו העיתונים מלאים בידיעות על מעשיו, על אמרותיו, נאומי הפרידה שלו וכדומה. דפו כתב כתבה ל"אפלבי ג'ורנל" ולאחר מכן הפך אותה לספר בשם "הסיפור האמיתי והמקורי על חייו ומעשיו של המנוח ג'ונתן ויילד". ביוני 1725 התפרסם הספר, והתחרה במספר ספרים נוספים בנושא, שהתיימרו אף לכלול ציטוטים מיומנו של ויילד.

הביוגרפיה הפלילית הייתה אז לסוגה מפותחת. יצירות אלו היו פופולריות אז כעתה, ומילאו צורך שהיה קיים בציבור לשמוע על עלייתו ונפילתו של פושע, בצירוף פרטים עסיסיים על מעשים מיניים, אלימות, ולבסוף חזרה בתשובה וחרטה. יצירות כ"מול פלנדרס" של דפו שנכתבו בז'אנר זה שרדו כבעלות ערך עד ימינו. ייתכן שספר זה מבוסס על חייה של מול קינג, אחת מן הזונות שהועסקה בשירותה של מרי מילינר, אהובתו של ויילד. דפו אף כתב ביוגרפיה של ג'ק שפרד.

אך חייו של ויילד לא היו סיפור פשע פשוט. בני התקופה ערכו השוואות בין ויילד לבין פוליטיקאים ויגים כרוברט וולפול. השוואה זו הייתה אהובה על פוליטיקאים שמרנים מאותה העת. "אופרת הקבצנים" מאת ג'ון גיי, שהועלתה לראשונה ב-1728 מתייחסת לחייהם של ויילד ושפרד, אשר הוכתרו בשמות הדמיוניים פיצ'ם ומקהית', ואשר שימשו מסווה לביקורת על וולפול, ועל אנשי חבורת "הים הדרומי". וולפול עצמו ראה את האופרה, ואף נהנה ממנה, מבלי להבין כי המדובר בביקורת נוקבת על אישיותו. ברגע שהדבר הובא לידיעתו אסר על העלאת האופרה "פולי", שהייתה המשך לאופרת הקבצנים.

ב-1742 איבד וולפול את כוחו הפוליטי, קיבל תואר אצולה, ועבר לשרת בבית הלורדים. ב-1743 נכתב ספרו של הנרי פילדינג – "סיפור חייו של המנוח הדגול מר ג'ונתן ויילד". הספר כלל התקפה ארסית על וולפול, המוסווית באופן דק כביוגרפיה של ויילד. הזיהוי בין וולפול ובין ויילד ביצירה זו הוא מושלם.

ברטולט ברכט בחר בדמויות הדמיוניות פיצ'ם ומקהית' כגיבורי יצירתו "אופרה בגרוש", אשר הייתה מעין עדכון לתקופתו של יצירתו של ג'ון גיי. מקהית' גיבורו של השיר הידוע מתוך האופרה - "מקי סכינאי".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ונתן ויילד בוויקישיתוף

• ג'ונתן ויילד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ספרו של פילדינג "סיפור חייו של המנוח הדגול מר ג'ונתן ויילד" ב"פרויקט גוטנברג"