סאטירה
סאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית שיוצרת הזרה קומית של תופעה כלשהי (רעיון, התנהגות, מפלגה וכו') כדי להעמידה לביקורת. שימוש בסאטירה לרוב מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא יצירת פרספקטיבה ביקורתית באמצעים קומיים.
סאטירות חוברו עוד ביוון הקלאסית וברומא. ידועות במיוחד הן הסאטירות של פטרוניוס, גאיוס לוקיליוס ויובנאליס. המאה ה-18 הביאה לפריחה מחודשת של סוגה זו.
יצירות יכולות להכיל קטעים סאטיריים מבלי להיות סאטירות באופן מוחלט. למשל "טום ג'ונס", ספרו של הנרי פילדינג, מכיל קטעים סאטיריים רבים, אולם הוא אינו ספר סאטירי בעיקרו. סאטירות אינן מוגבלות בהכרח לאומנויות מילוליות (ספרות, תיאטרון, קולנוע וכו'), ויכולות להימצא גם בציור ובקריקטורה. כך למשל ציוריו של ג'ורג' גרוס, אקספרסיוניסט גרמני, הן סאטירה חברתית בוטה על גרמניה של רפובליקת ויימאר וגרמניה הנאצית.
מקור המילה "סאטירה" הוא במילה הלטינית "סאטורה" (satura), שמשמעותה "מלא בדברים שונים" והיא ציינה סוגה ספרותית שכללה סאטירה פוליטית וחברתית, אבל דנה גם בנושאים אחרים, כמו ערכי מוסר וחוויות אישיות של הכותב.[1]
מאפייני הסאטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסאטירה לרוב משלבת שימוש באירוניה וסרקזם עם צורות מבע קומי קלאסיות כמו:
- הקטנה והגדלה (Dimunition) - הקטנת או הגדלת גודלו של דבר מה, כדי לגרום לו להראות מגוחך או כדי שאפשר יהיה לבחון אותו מחדש. חלקו הראשון של הספר מסעי גוליבר, לסוויפט, בו מגיע גוליבר לארץ ליליפוט, הוא דוגמה לטכניקה זו.
- הגזמה והקצנה (Inflation) - לקיחת סיטואציה ותיאורה בצורה מוגזמת ומנופחת, כך שהיא הופכת לנלעגת, וחולשותיה נראות ביתר בירור. לדוגמה: שני נערים הרבים על בעלות על מכונית, שמאבקם מתחמם והופך למלחמה בין גלאקטית.
- סמיכות (Juxtaposition) - הצבתם של אלמנטים השונים מאוד בחשיבותם או מעמדים זה לצד זה. לדוגמה: אם אדם טוען כי המקצועות בהם הוא עוסק בתיכון הם מתמטיקה, מדעי המחשב וצפייה בבנות הוא מקהה במשהו את החשיבות שניתנת לשניים הראשונים.
- פרודיה (Parody) - חיקוי קומי של הטכניקות והסגנון של יצירה מסוימת, סוגה או זרם אמנותי מסוים יכול להעשות בדרך סאטירית, שתלעיג את האובייקט המחוקה או את העולם.
הפרודיה יכולה להיות גם סאטירית, אולם אין היא מחויבת לכך. סאטירה יכולה גם להיות פרודיה, אולם, שוב, דבר זה אינו הכרחי. סאטירה, כאמור, היא טכניקה שמובלעת בה ביקורת כלפי דבר מה. אף על פי שגם פרודיה יכולה להיות ביקורתית, הן כלפי יצירות אמנות והן כלפי העולם, היא אינה מחויבת לביקורת.
שלוש הטכניקות הראשונות ברשימה זו (הקטנה, הגזמה וסמיכות) ויש הטוענים כי אף הרביעית, הן טכניקות של הזרה, שנעשית באופן מלעיג. הקטנה, הגזמה וסמיכות הן טכניקות שהופכות אלמנטים מוכרים במציאות ל"זרים" על ידי עיוותם באופן כלשהו, ובכך מאפשרות לקורא או הצופה לראות ביתר קלות את הפגמים שבהם.
טכניקות בסאטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסאטירה של אמנות הבמה (כיום בעיקר טלוויזיה, אך גם תיאטרון וקולנוע) אחד מהכלים המרכזיים הוא החיקוי הפארודי של אנשי ציבור ומושאי הסאטירה. מחד, החיקוי נועד להיות דומה למושא החיקוי, הן במראה והן בצורת הדיבור (בין השאר שיהיה קל לזיהוי על ידי הקהל); ומאידך - החיקוי הוא לרוב מלעיג ומקצין את אישיותו ומאפייניו של מושא החיקוי. דוגמה למאפיין שנוטה להיות מוקצן בחיקוי הוא שימוש במטבעות לשון וביטויים שמזוהים עם מושא החיקוי באופן מוגזם.
סאטירות ידועות[עריכת קוד מקור | עריכה]


ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גרגנטואה ופנטגרואל - פרנסואה רבלה
- מסעי גוליבר, הצעה צנועה - ג'ונתן סוויפט
- קאנדיד - וולטייר
- מסעות בנימין השלישי - מנדלי מוכר ספרים
- החייל האמיץ שווייק - ירוסלב האשק
- חוות החיות - ג'ורג' אורוול
- מלכוד 22 - ג'וזף הלר
תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הדיקטטור הגדול של צ'ארלי צ'פלין
- דוקטור סטריינג'לב של סטנלי קובריק
- תעלת בלאומילך של אפרים קישון
- השועל בלול התרנגולות של אפרים קישון
טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מונטי פייתון
- משפחת סימפסון
- הדיילי שואו
- סאות' פארק
- איש משפחה
- ניקוי ראש
- זהו זה!
- החרצופים
- ארץ נהדרת
- גב האומה
- לאטמה
- אבא אמריקאי
- היהודים באים
- ערוץ אפס
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גידי נבו, מושב לצים - הרטוריקה של הסאטירה העברית, הוצאת דביר, 2011
- דוד אלכסנדר, ליצן החצר והשליט: סאטירה פוליטית בישראל (סיכום ביניים) 1984-1948, ספרית פועלים, 1985
- יהודה פרידלנדר, במסתרי הסאטירה, פרקים בסאטירה העברית החדשה במאה הי``ט, שלושה כרכים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1984 ,1994
- לימור שיפמן, הערס, הפרחה והאמא הפולניה: שסעים חברתיים והומור טלוויזיוני בישראל 2000-1968, הוצאת מאגנס, אוגוסט 2008
- עידו נוי, 'חבורת הזבל': על קריקטורה, סאטירה וסירחונות פוליטיים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי לד (תשפ'א), עמ' 211-254.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סאטירה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 8, עמ' 37.